אגדות ילדים* עם סופים מפתיעים**

אולי היה זה היום הראשון של האביב, וייתכן שהגשמים הסתלקו ופינו את מקומם לרוח קיץ מעוררת חושים; ויכול להיות שהנשף הגדול של האביב התקיים לו באותו הערב, אבל כל זה לא גרע ולא הוסיף מתכניות הערב של לחלוחית, שהיו דומות לאלו של הערב הקודם ולאלו של הערבים שלפניו: ראשית היא תשרת את אחיותיה החורגות, המרשעות, בעודן שותות עד דלא ידע; שנית היא תקבל בהכנעה ובסבלנות את הצקותיהן; שלישית היא תצפה בהן בעוד הן מתגנדרות ויוצאות את הבית לבלות בעיר הגדולה; ורביעית, היא תישאר כדי לנקות ולסדר אחריהן, והיא לבושה במלבושים היחידים שהתירו לה אחיותיה ללבוש: גופיית כותנה לבנה ותחתוני כותנה צחורים.

וברגעיו האפלים של הערב -- כאשר אחותה הבכירה, גריזלדה, תשפוך את כוס היין שלה על הרצפה, ותדרוש שלחלוחית תכרע ותנגב את הטינופת; או כאשר אחותה האמצעית גרואלדה תעניש אותה על שירות שאיננו מושלם באותה אלומת זרדים; או כאשר אחותה הזוטרה ויפת העיניים גרימלדה תעפעף עיפעוף רב-ריסים בעודה עושה את דרכה אל הדלת ותזכיר לה לנקות את הבית היטב, אחרת יהיה לה גיהנום בבוקר -- ברגעים כאלו היא תעלה לחלוחית, ולא בזווית העין, אלא דווקא בתחתוני הכותנה הצחורים שלה. ולכן, כמובן, כינוה לחלוחית.

ואכן, עת הערב ירד, ואביהן הקשיש והתשוש עלה על יצועו, התיישבו אחיותיה בחדר ההסבה המשקיף על הגינה הקטנה ואל הדרך המובילה אל העיר. גופותיהן עבות הבשר מילאו את החדר הקטן. היא הרגישה לכודה במחיצתן בחדר הזה -- הרי אם תרצה לצאת את החדר, תיאלץ לבקש מאחיותיה לקום מכיסאן כדי לפנות לה את הדרך. רוח הערב נשבה דרך החלונות הפתוחים ולחלוחית נרעדה בגופייתה הקטנה ובתחתוניה הדקים.

היא מזגה מן הבקבוק הגדול לכוסות שהחזיקו האחיות, ואלו, מלבדי מחווה קטנטנה בשתי האצבעות -- "מזגת מספיק" -- לא הקדישו לה כל תשומת לב, והיו עסוקות אותה שעה בשיחה מאושרת על הנשף הגדול, ועל השמלות היפות שתפרו להן, ועל הבחורים הנאים שללא ספק יזמינו אותן לרקוד הערב. לחלוחית עמדה בפינתה, ידיה שלובות מאחוריה, וחיכתה שהכוסות יתרוקנו כדי שתוכל למלא אותן שוב. היא חשבה על הבחורים הנאים שבנשף ועל ידיהם הגדולות, המלטפות בחוצפה את גבן החשוף של אחיותיה, ועליה, משתופפת כדי לקרצף את הרצפה בחדר הזה, והלחלוחית בתחתוניה הלכה וכהתה.

היא שקעה בשרעפיה וכמעט לא הרגישה שאחותה החורגת הבכירה פונה אליה במילים. "סליחה," אמרה, מבויישת, והרגישה כבר את אלומת הזרדים הולמת באחוריה, "סליחה, לא הקשבתי".

"שאלתי," אמרה גריזלדה, "שאלתי למה שלא תבואי איתנו הערב".

לחלוחית כבשה את עיניה בקרקע. הצקות וקינטורים היו מנת חלקה מדי ערב, אך להשפלה מעין זו לא הייתה מוכנה. גריזלדה הביטה בלחלוחית במבט שואל. אחותה האמצעית גרואלדה הניחה את כוס היין וחיכתה לתשובה. רק אחותה הזוטרה גרימלדה נעצה מבט רעב בתחתונים המתלחלחים.

"נו, ערב אחד, מה איכפת לך," אמרה אחותה האמצעית גרואלדה. לחלוחית גרונה יבש. היא נתנה מבט חסר אומר בכוס היין של גריזלדה, ואז ברצפה.

"אוי, למען השם," אמרה גריזלדה.

"אי אפשר לילה אחד הפסקה?" שאלה גרואלדה.

"אל תתווכחו איתה," אמרה גרימלדה, ועיפעפה בריסיה היפים.

גריזלדה נאנחה בעצב והטתה את כוסה. היין נזל ונקווה לרגליה.

"אבוי!" אמרה לחלוחית.

"כן, כן," אמרה גריזלדה. "תנקי את זה ומיד".

"ועל ארבע," הוסיפה גרימלדה.

לחלוחית לא חיכתה להזמנה נוספת. היא רכנה על גחונה בין רגליה של אחותה החורגת. זו שיחקה בבהונותיה בחוסר מנוחה.

"שכחתי את המטלית," מילמלה לחלוחית.

"מה?" שאלה גריזלדה.

"שכחתי את המטלית," אמרה לחלוחית.

"עם הלשון," אמרה גרימלדה, ומבטה צרב את ישבנה של לחלוחית.

"נו, באמת, גרימלדה," אמרה גרואלדה.

"אולי..." לחשה לחלוחית והביטה בירכיה הדשנות של אחותה החורגת.

"אולי מה?" שאלה גריזלדה.

"...עם החולצה?"

גרימלדה צחקה בסיפוק.

"שאלוהים ישמור, בסדר," אמרה גריזלדה. אדמומית עלתה בלחיה של לחלוחית. לחלוחית עלתה בתחתוניה. היא התפשטה מגופייתה במהירות. אצבעות של רוח קרה טיילו במעלה גווה, אך היא לא נחה עד שהיין כולו נספג. שדיה כמעט וליטפו את מגפיה של אחותה המרשעת. היא הביטה מעלה וקיוותה שתורשה לקום.

"קומי," אמרה גריזלדה. לחלוחית נשארה כורעת. דמעות נקוו בעיניה. העלבון היה קשה מנשוא.

"חמודה..." הפצירה בה גרואלדה.

"אבל לא הבאתי מטלית..." מילמלה לחלוחית.

"מה?" שאלה גריזלדה.

"אבל מגיע לי עונש," אמרה לחלוחית.

גרימלדה צחקה בסיפוק.

"בשם אלוהים, זה לא בריא," אמרה אחותה המרשעת. "קומי ובבקשה, בואי לנשף הערב".

לחלוחית כבשה את פניה ברגלי אחותה. מדוע עינוה כך?

"תעזבו את הילדה", אמרה גרימלדה בקולה המתוק.

"אין לי מה ללבוש," מילמלה לבסוף.

"נמצא לך," אמרה גרואלדה.

"גרימלדה כמעט במידה שלך," אמרה גריזלדה.

"תעזבו את הילדה!" צעקה גרימלדה.

"באמת, שירן, לא יצאת מהבית איזה חודש," אמרה גרואלדה. נשתררה דממה בחדר. לחלוחית נדרכה כאילו הכישה נחש.

"גרואלדה, בחייך," לחשה גרימלדה.

"סליחה," אמרה גרואלדה. "לחלוחית. סליחה".

"שמעי, לחלוחית," אמרה גריזלדה וקולה נוטף דבש. "אם לא תבואי, לא תקבלי מכות שבוע".

"מה..." לחשה לחלוחית באימה.

"אם לא תבואי," הוסיפה גרואלדה בדיצה, "לא ננעל אותך במרתף למשך חודש".

"תוכלי לגמור מתי שבא לך!" צייצה גרימלדה.

"חזיה ומכנסיים חובה!" הוסיפה גריזלדה.

"אם תסכימי לבוא, תקבלי מכות עכשיו," לחשה אחותה המרשעת גריזלדה. לחלוחית הרכינה את ראשה בהכנעה. הפור נפל.

"לא תתחרטי!" הכריזה גריזלדה בשמחה. היא לפתה את ראשה של לחלוחית בין רגליה העבות. לחלוחית קישתה את גווה, הרימה את ישבנה המסכן אל על והרגישה איך שדיה הכבדים מלטפים את הרצפה שניקתה זה עתה. בלב ליבה התפללה שהפעם גרימלדה תרחם ולא תכה במלוא כוחה. רטיבות מוכרת התפשטה בתחתוניה. היא שמעה את אלומת הזרדים נאספת מן הרצפה ליד האח המבוערת, ראתה בעיני רוחה את האלומה מונפת אל על, הרגישה את המכה הראשונה מזעזעת את כל ישותה...

שעה קלה לאחר מכן גרואלדה פסקה, מתנשפת, ולחלוחית קרסה תחתיה והתייפחה מרות.

"גרימלדה," אמרה גריזלדה ברוך, "תרחצי אותה ותמצאי לה שמלה".

גרימלדה הביטה בבוז בתחתוניה של לחלוחית, שהופשלו מעוצמת המכות. "לגלח אותה?" שאלה.

"איך שבא לך," נאנחה גריזלדה. תחתוניה של לחלוחית היו רחוקים ממנה, ורק משום כך לא התכסו כעת כולם בדוק של לחלוחית.


* * * * * * *

הנשף היה מרהיב ורב רושם. לאורן של נברשות חשמל מבהיקות הגיעו ובאו טובי בניה של הממלכה והיפות שבבנותיה. המשרתים היו הדורים וזקופי-גו, התקרובות מעוררות דיצה, המגדנים משופעים ומשעשעי חיך. הנשים עטו את המרהיבות שבשמלות, שיערן היה עשוי לעילא, וכולן לאחת הביטו בבוז בלחלוחית ובשמלתה המושאלת, שהייתה קטנה על מידותיה עד כדי כך שדדיה איימו להתפרץ כל רגע ולהתנופף לכל עבר; ברגליה הקטנות, החשופות (לאחיות לא היו נעליים במידתה); דומה היה אפילו שכולן יכולות לראות מבעד לאריג, ושהן מביטות נכוחה בישבנה העשוי שתי וערב של חבורות, בתחתוניה הרטובים, אפילו, ייתכן, בסימנים שהשאירו אצבעותיה של גרימלדה על שפתיה התחתונות. לחלוחית הרכינה את ראשה ונשמרה מאוד לעמוד ללא זיע בפינה החשוכה של החדר.

ואז בא הנסיך.

הנסיך, חביבותי, היה תמיר ויפה תואר עד מאוד; כשהיה פוסע אל תוך אולם הנשפים היו כל המבטים נשואים אליו. ההדורים שבנסיכים ובקפיטנים התקנאו בו עד חימה; הנשים כולן הסכימו שהוא גורם לגיא גיאור להראות כמו אחד מהתבורי'ס. והנה, מעשה שד, הוא נועץ את מבטו כחול העין, המחשמל, ישר בה עצמה! לו יכלה להבלע בקירות! ואשמדאי: הנה אחותה המרשעת גרימלדה לוחשת משהו על אוזנו של הנסיך, ושניהם מביטים בה! לו הייתה האדמה מסכימה לפעור את פיה ולבלוע אותה כעת, הייתה לחלוחית נשבעת שלא לעזוב את בית אחיותיה שוב לעולם, ולספוג בשמחה כל השפלה, כל מהלומה וכל עונש.

לא הספיקה להתפלל בליבה, והנה הנסיך עומד שם, בינה ובין המגדנים, ומרים את ידה לשפתיו. "הנרקוד?" שאל, ומבלי להמתין לתשובה נטל את ידה ולקח אותה לרחבת הריקודים. התזמורת פצחה בוואלס עליז. הנסיך רקד כשד משחת.

"את יחפה," העיר לבסוף.

"לאחיות שלי יש... אין להן..." השיבה, "אה... כן".

"ודאי נוכל למצוא לך נעליים שיהלמו את מידותיך," אמר הנסיך, ולצליל מחאותיה הקלושות הוביל אותה מחוץ לאולם הנשפים ואל חדריו.


* * * * * * *

היא עמדה בחדר השינה של הנסיך וניסתה שלא לזוז. הרי כך אמר לה לעשות, בעודו מפשפש בארון הגדול שבפינת החדר, וחוץ מזה היא פנתה כדי להציץ וראתה כמה דברים בתוך אותו ארון שטרדו את מנוחתה. לאחר שעה ארוכה הוא קרא קריאת ניצחון וקרב אליה. בידיו היו סנדלים ממין שלא ראתה מימיה: העקב גובהו היה כמעט כאורך כף יד הפשוטה, ואור הפמוטים חדר והשתבר דרך גופם.

"סנדלי זכוכית?" שאלה לחלוחית.

"כמעט. זה פלסטיק", אמר הנסיך, "אבל העיקרון אותו דבר". הוא קירב את הסנדלים לפניה והיא ראתה שסולייתם עשויה מקשה של זיזים וקוצים. "בשביל מה אלו?" שאלה רפות, אך הוא רכן ללא אומר, נטל את רגלה בידו והחל מהדק את האבזמים הרבים סביב רגליה. היא קיוותה שהוא לא שם לב עד כמה לחים תחתוניה. כשסיים וקם מצאה את עצמה תלויה ומתנדנדת על קצות אצבעותיה, משתדלת שלא לדרוך, ישבנה מורם אל על ושדיה מאיימים לפקע את כלאם הדק. וכאילו שמע את מחשבותיה הוא הרים את ידיו כאילו לשאתה באוויר -- ונטל את שמלתה ממנה.

"שמעתי שמכנים אותך לחלוחית," אמר הנסיך, וליטף את תחתוניה ביד גסה. "כעת אני מבין מדוע". הוא העביר יד על ישבנה הדואב. "מישהו כבר טיפל בך הערב," אמר, והתרווח בכורסתו. "אחיותיך?"

"כן," היא לחשה, וניסתה להסתיר את שדיה בידיה.

הנסיך צלצל בפעמון כסף. הדלת נפתחה מיד, ושלושה נגנים, עטויי מדים ואוחזים בכליהם בידם, נכנסו אל החדר.

"נגנו," אמר. ואז פנה אליה ואמר: "רקדי".

הנגנים החלו משמיעים מוזיקה נוגה. היא הושיטה רגל לפנים -- וגילתה מה כואבים הזיזים המתחפרים בכף רגלה. היא חשבה להתחנן לרחמים, אך הנסיך שלף מחגורתו את שוט הרכיבה שלו. הנגנים המשיכו בשלהם. היא רקדה מעט. כפות רגליה חישבו למות. היא לא התכוונה לבכות; הדמעות פשוט החלו להתגלגל במורד לחייה.

הוא הצליף בה. המכה הדהדה ונורתה במעלה הגב ועד לראשה. "מהר", הוא נבח. היא רקדה ובכתה. הוא הצליף בה שוב. "לפי הקצב", הורה. הצלפותיו הקלו על הכאב בכפות רגליה. היא רקדה כמי שכפאו שד. הנגנים החלו לנגן מוזיקת ריקודים סוערת. הדמעות הציפו את פניה, אבל היא לא העזה להפסיק. רגליה נסחפו אחרי הקצב. כל צעד לפת את כף רגלה בכאב מעוור; כל צליפת שוט האירה את ישבנה באור של אלפי נרות. הקצב התגבר שוב. היא רקדה, מהופנטת; לא הייתה כל דרך בידה להבחין היכן גופה נגמר ואיפה מתחיל הכאב. הוא הצליף שוב. המוזיקה הגיעה לקרשנדו. היא צעקה ורקדה. הוא שלח את ידו ותלש את תחתוניה מגופה. היא לא ידעה מאין מצאה את הכוח, אבל אז מצאה את עצמה רצה מתוך החדר, נכשלת ברדתה במדרגות, מסירה מעליה סנדל, רצה עירומה דרך האולם מלא ההמון, ומוצאת מפלט בתוך כרכרה להשכיר, שנהגה אפילו לא דרש ממנה דמי נסיעה.

רק בשבתה בביתה הבחינה שהיא עדיין נועלת סנדל אחד, ושזה התחפר בבשרה עד שנעשו מקשה אחת.


* * * * * * *


הערב עוד לא ירד, והיא הייתה שכובה על הרצפה בתחתוניה, חבוקה בזרועות אחותה יפת העיניים גרימלדה. עיניה ופיה היו רטובים. חזה עלה וירד. מבעד לחלונות הפתוחים נראתה הדרך המובילה אל הבית אפלה ומאיימת.

"והשמלה שלי איפה?" גערה גרימלדה.

לחלוחית ניסתה להתחנן שלא תיענש בחומרה רבה מדי, אבל גרימלדה הניחה אצבע מהסה בתוך פיה. ידה נעה על ישבנה החבול של לחלוחית. היא תהתה איזה גיהנום יעבירו אותה אחיותה החורגות כעת.

גריזלדה וגרואלדה נכנסו אל החדר הקטן, והן נושאות בידן כמה שרשראות וכמה אזיקים. "מצאתי את אלה," אמרה גריזלדה. "התכוונת לאלה?"

"גם אלה בסדר," אמרה גרימלדה. הן הושיבו אותה בגסות בכיסא. גריזלדה משכה את ידיה לאחור. היא שמעה את האזיקים ננעלים סביב פרקי ידיה.

כתם לחלוחית קטן, קטן כראש מסמר, התפשט בתחתוניה.

גרימלדה כרעה לרגליה ופישקה אותן בכוח. כל רגל מרגליה נכבלה באזיקים לרגלי הכיסא. האזיקים ננעלו סביב קרסוליה -- קליק, קליק.

כתם הלחלוחית גדל והיה כעת כגודל אגרופו של תינוק.

גרואלדה דחפה דבר מה גדול ורך לפיה וכרכה רצועת עור סביב. רצועת העור נמתחה ונקשרה.

טיפה התעבתה על פני התחתונים הרטובים של לחלוחית וזלגה עד שנגעה בירכה.

"ועכשיו," אמרה גריזלדה, ולחלוחית נדרכה, "מחכים".

מבעד לחלון הפתוח, במורד הדרך האפלה, המתפתלת, ראתה לחלוחית שתי דמויות מתקרבות, ובידי אחת מהן כרית משי וסנדל.