דיירת משנה - חלק ראשון
מאת Grey / Green
20 במרץ 2008
ביום הראשון שבו עברתי לגור עם בן ואדי הם לקחו אותי לקניות. הם אמרו שהם מוכנים שאני אגור שם כי הם אוהבים שותפות ככה, כנועות, ואני לא הבנתי למה הם מתכוונים, אבל היה נעים אתם. לא היו לי אף פעם שני אחים גדולים, רק אחות אחת קטנה, אבל זה בטח איך שזה היה מרגיש. רק חבל שבינתיים עוד לא הייתה מיטה בחדר שהם אמרו שיהיה שלי וגם נראה כאילו הם עוד לא העבירו ממנו את החפצים שהם אחסנו שמה. בינתיים הם אמרו שאני אוכל לישון בסלון, וזה נראה לי בסדר, למרות שהסלון היה פתוח וכל מי שנכנס יכול לראות לשם.
הם היו קצת עצבניים כשהם יצאו ואני קצת פחדתי לידם, כי הם נראו כל כך רציניים ושתקנים פתאום. רציתי שהם יצחקו אתי, אבל בן פתח את הדלת ואדי הסתכל עלי ואמר רק "נו!" אני ניסיתי ללבוש את הנעליים כמה שיותר מהר אבל זה לקח רגע, לפתוח את השרוכים, והם פשוט יצאו וסגרו את הדלת ובזמן שאני כשלתי לכיוון של הדלת, הנעליים שלי עדיין לא שרוכות, שמעתי את הדלתות של המעלית נסגרות. רצתי החוצה והתחלתי לרדת במדרגות.
כשהגעתי עד למטה המכונית כבר יצאה מהחנייה, ואני רצתי אחריה, מנסה לא ליפול בנעליים האלו, וכשהגעתי בן פתח את החלון והסתכל עלי. אמרתי, "לא הספקתי!" אבל הוא נראה כועס. "מה עשית עם הדלת?" הוא שאל. אני שתקתי, לא ידעתי מה להגיד. לא היה לי מפתח.
הוא הסתכל על אדי ולשניהם היה מבט כאילו הם לא מרוצים. אדי חצי התרומם ושלף את המפתחות מתוך הג'ינס שלו. הוא זרק אותם אלי, דרך החלון, והם נפלו על הרצפה. התרוממתי להרים אותם ושמעתי את אדי צוחק. בלי להסתכל אחורה, רצתי מהר -- עליתי במדרגות, כי המעלית כבר עלתה לקומה אחרת -- וגיליתי שלא רק שלא נעלתי את הדלת, אלא גם השארתי אותה פתוחה. בזמן שרצתי למטה במדרגות, השרוכים הפתוחים שלי מתנופפים מאחורי, החלטתי שלא לספר לאדי ולבן על זה, כי מאוד קיוויתי שהם ירשו לי להחזיק מפתחות לבית גם כן, אם אני אוכיח את עצמי, וכבר עכשיו הסיכויים נראו קלושים.
כשהגעתי לחנייה המכונית שלהם נעלמה. הסתובבתי שם דקה, לא יודעת מה לעשות, כשראיתי פתק על הכביש איפה שהמכונית שלהם הייתה. בכתב היד של אדי היה כתוב שם "אנחנו במכולת, בואי אחרינו". התחלתי ללכת כמה שיותר מהר - המכולת הייתה במעלה הרחוב ודי רחוקה. בדרך עצרתי ליד איזה שיח וסגרתי את השרוכים. נזכרתי כמה הייתי צריכה להשתין, ולרגע חשבתי להסתיר את עצמי מאחורי השיח, להוריד את המכנסיים ולהשתחרר, אבל אז משום מקום עבר לידי איש זקן אחד, שנתן בי מבט לא יפה, ופשוט המשכתי ללכת.
כשהגעתי לשם בן ואדי נראו משועשעים. הם צחקו עם גידי מהמכולת, אבל כשהם ראו אותי הם השתתקו וזה הביך אותי. לא היו עגלות במקום הרגיל של העגלות. העיתונים, שתמיד היו בתוך עגלה אחת, נחו על הדלפק. אדי ובן וגידי ראו שאני מסתכלת על האין עגלות, וגידי אמר "כן, מותק, עגלות בתיקון". בן אמר, "לא נורא. יש לנו עגלה," והם הסתכלו עלי. לא הבנתי מה הם אומרים, אבל הם נכנסו למכולת והתחילו להסתובב בין המעברים הארוכים, אז הלכתי אחריהם.
בן אמר לאדי, "אנחנו צריכים קורנפלקס?" ואדי אמר, "יאללה". בן הושיט יד והפיל שתי קופסאות לרצפה. חשבתי שזה זמן טוב לעזור, אז התכופפתי והרמתי אותן, וכשקמתי אדי, עם הגב אלי, החזיק חבילה גדולה של שניצלים ליד הפנים שלי. לקחתי אותה ושמתי אותה על הקופסאות והסתובבתי אחריהם. הם העמיסו עלי לחם, גרנולה, קמח, כל מיני גבינות -- אני השתמשתי בידיים שלי כמו מגש והם שמו עוד ועוד ועוד.
כשנהיה כבד נורא, אדי הסתכל אחורה וראה אותי קצת רועדת, ואני קיוויתי שהוא יגיד לי ללכת לשים את הדברים ליד הקופה של גידי, אבל במקום הוא אמר לבן, "גבר, אנחנו פאקינג צריכים שקיות". אז בן אמר, "שתביא," ואני אפילו לא חיכיתי שיגידו לי, הלכתי לגידי וביקשתי כמה שקיות. הוא משך כמה שקיות מתוך החבילה ושם על הדלפק, ואולי חיכה שאני אשים את הדברים ליד הקופה, אבל אני החלטתי שעשיתי מספיק צרות היום, התכופפתי ולקחתי את כולן עם הפה.
דידיתי אליהם, ושניהם הסתכלו עלי וחייכו חיוך ענקי, ואני שמחתי כל כך עד שלא שמתי לב ושקית החלב התגלצ'ה מעל השקית של השניצלים ונפלה על הרצפה. כולנו הסתכלנו למטה, שמחים שזה היה מעבר צדדי וגידי לא ראה, אבל כשהרמנו את המבטים בן ואדי כבר לא חייכו. אדי אמר, "יופי נחמה". בן אמר, "קח שים לה את זה איפה שהיא לא תוכל להפיל. אז אדי התקרב אלי ואני פחדתי ופתאום הוא משך את המכנסיים שלי, ואז את התחתונים, ואני הסתכלתי עליו נדהמת אבל לא אמרתי כלום, והוא פשוט דחף את השקית חלב בפנים ורכס לי את המכנסיים יותר חזק והמשיך ללכת. הלכתי אחריהם ונדהמתי. אף פעם הם לא עשו דבר כזה, לא דחפו לי ידיים לתחתונים. השקית הייתה קרה וחלקה ורטובה, והיא הרגישה מלוכלכת ומכבידה בזמן שהלכתי, ואני קיוויתי שאני לא אקרע אותה בזמן ההליכה.
בן הניח ידית אחת של שקית ביד שלי ואני החזקתי אותה. הם ערמו עוד כמה דברים על הערימה שסחבתי, ככה שלא ראיתי אותם כל כך, או לאן אני הולכת. מדי פעם הם זרקו משהו לשקית והיא נהייתה יותר כבדה. כשכבר היה קשה לסחוב, הרגשתי מגע של ידית של שקית על היד השנייה, והם התחילו להכניס דברים לשקית השנייה. אחרי זה הם סגרו את השקיות והוסיפו עוד שתיים בין האצבעות של הידיים שלי. זה היה סוף שבוע והיה צריך לעשות הרבה קניות, ומהר מאוד הייתה לי שקית כבדה מאוד על כל אצבע, ועוד שתיים לאורך כף היד, על כל יד. רציתי לבקש מהם או בעצם לשאול אותם אם הם יכולים לקנות גם קצת מהדברים שאני אוהבת, כמו קורנפלקס מתוק, לבן וחלב מרוכז, אבל בדיוק אז בן שם לי שקית בין השיניים. אני החזקתי חזק בצייתנות וזה באמת נראה כאילו הוא מתרצה, וזה גרם לי לשמוח מאוד.
כשהגענו לדלפק שמחתי. הם פרקו ממני את כל הדברים ושמו על הדלפק, וגידי העביר הכול דרך הקופה ושם בשקיות גדולות יותר ולבנות, ורציתי להגיד שיש לי גם חלב אבל את השקית מהפה הם הוציאו אחרונה, ובשלב הזה הם היו עסוקים בשיחה על ריאל מדריד ובן ליטף לי את הראש בקצות האצבעות, אז לא אמרתי כלום. בקצה של הדלפק חיכו עשר שקיות גדולות ותפוחות, וכולם הסתכלו עלי עד שהבנתי ואז, נבוכה, הלכתי לסחוב אותן. לא הצלחתי לקחת את כולן עם הידיים, אז לקחתי אחת עם הפה, כמו שהם לימדו אותי.
הגענו למכונית והם פתחו לי את הבגאז' ושמתי הכול בפנים, ולמרות שהיה לי כבד, את השקית שבפה שמתי אחרונה. גם בן וגם אדי שמחו, ושניהם קצת ליטפו אותי ואולי קצת ניגבו חלק מהזיעה שהצטברה לי על המצח מכל הפעילות הזאת. היה לי חם והתנשפתי, ושמחתי כשבן פתח לי את הדלת כדי להיכנס.
הסתכלתי עליו, איך שהוא היה יפה, ובכלל לא שמתי לב שאני נתקעת בדלת, אבל נתקעתי בחלק הצר שלה עם האגן. ומייד התחלתי להרגיש זרמים קרים בכל המכנסיים. כולנו הסתכלנו למטה וראינו איך שקית החלב המתרוקנת מכתימה את המכנסיים שלי ברטיבות לבנבנה כזאת. אדי אמר, "איכס". בן סגר את הדלת והלך מסביב לדלת של הנהג. בן אמר "תלכי הביתה ברגל".
הלכתי הביתה. היו לי זרמים בידיים, שהרגישו לי כבדות, ואולי בכיתי קצת. כשעברתי ליד השיחים שלידם ראיתי את האיש הזקן קודם, משהו מוזר קרה לי ונשברתי. התחלתי להשתין במכנסיים תוך כדי הליכה. חשבתי שאף אחד לא ישים לב, עם המכנסיים הרטובות, מה שגרם לי להרגיש יותר בסדר. אבל הזרם הזה נזל לי במורד הרגל והרטיב לי את הגרביים. קיוויתי שלא יהיה אף אחד ברחוב שיראה, אבל כשעברתי את הרמזור האיש הזקן עדיין היה שם והסתכל עלי.
צלצלתי באינטרקום וחיכיתי בשמש. אתמול בן אמר לי שהם לא אוהבים את הצליל של האינטרקום, אז אם הדלת לא פתוחה יכול להיות שאני אצטרך לחכות עד שיעבור מישהו בחדר מדרגות לפתוח לי. אבל קיוויתי שהפעם יוותרו לי. חיכיתי בשמש המון זמן ולא ידעתי אם לצלצל עוד פעם. קיוויתי שאף אחד לא יעבור בחדר המדרגות ויראה אותי ככה.
אבל הקול של בן עלה פתאום מתוך הרמקול של האינטרקום ונורא שמחתי. רצתי לעבר הדלת ואמרתי "אני כאן!" בקול קצת ספוג מבכי. בן אמר "איך את מריחה," והרחתי, ואמרתי "די רע." אז הוא אמר, "את לא עולה לכאן ככה, תתנקי בחדר זבל." אמרתי לו "אבל אין לי למה להחליף!" והוא אמר, "בואי מתחת לחלון של הסלון, אני אזרוק לך". אז הלכתי לגינה הקטנה מתחת לחלון והסתכלתי למעלה, ואחרי כמה זמן החלון נפתח והראש שלו הציץ משם.
הוא החזיק את אחת השקיות של המכולת, הלבנות, ומשהו היה בתוכה. הוא הפיל את השקית ואני הלכתי להרים אותה. בפנים היה רק קלמר ישן מפלסטיק ואני לא הבנתי מה קורה, עד שראיתי שהם קרעו שני פתחים בתוך השקית מלמטה, פתחים לרגליים. הלכתי לחדר הזבל, עדיין שומעת את הצעקות של הילדים ששיחקו בגן הציבורי לא רחוק, וסגרתי את הדלת למרות שהדבר הכי מפחיד בעיני תמיד היה חדרי זבל והריח הזה שבתוכם.
הורדתי את הנעליים ואז את הגרביים והנחתי אותן על הנעליים. ואז משכתי את המכנסיים שנדבקו כבר לרגליים שלי, ואז את התחתונים, ושמתי אותם בצד. קילפתי מעלי את שקית החלב ונכנסתי לאגן הזה עם הברז בתוכו, והדלקתי את הברז, שירה זרם חזק, צורב, של מים קרים. ניסיתי לשטוף כמה שיותר, שירד הריח. גם התכופפתי והתחת שלי אל הזרם וניסיתי לקרב את הישבן והמפשעה לתוך הזרם, אבל זה כאב מדי. לא היה לי איך להתנגב, כי הדבר היחיד שהיה יבש היה החולצה שלי. ואז חשבתי שהם בטח יכעסו אם אני אעלה כשכל הרגליים שלי נוטפות מים, ואז הורדתי את החולצה באומץ, התחרטתי שלא היה לי זמן ללבוש חזייה וניגבתי את עצמי. לבשתי את השקית וקיוויתי שהיא פחות שקופה ממה שנראה לי, ושמתי את כל הבגדים המלוכלכים ישר בתוך הפח. לבשתי מחדש את הנעליים ויצאתי ככה, ואמרתי בלב תפילה לבורא עולם שלא ישלח אף אחד לפתוח לי את האינטרקום.
הם היו קצת עצבניים כשהם יצאו ואני קצת פחדתי לידם, כי הם נראו כל כך רציניים ושתקנים פתאום. רציתי שהם יצחקו אתי, אבל בן פתח את הדלת ואדי הסתכל עלי ואמר רק "נו!" אני ניסיתי ללבוש את הנעליים כמה שיותר מהר אבל זה לקח רגע, לפתוח את השרוכים, והם פשוט יצאו וסגרו את הדלת ובזמן שאני כשלתי לכיוון של הדלת, הנעליים שלי עדיין לא שרוכות, שמעתי את הדלתות של המעלית נסגרות. רצתי החוצה והתחלתי לרדת במדרגות.
כשהגעתי עד למטה המכונית כבר יצאה מהחנייה, ואני רצתי אחריה, מנסה לא ליפול בנעליים האלו, וכשהגעתי בן פתח את החלון והסתכל עלי. אמרתי, "לא הספקתי!" אבל הוא נראה כועס. "מה עשית עם הדלת?" הוא שאל. אני שתקתי, לא ידעתי מה להגיד. לא היה לי מפתח.
הוא הסתכל על אדי ולשניהם היה מבט כאילו הם לא מרוצים. אדי חצי התרומם ושלף את המפתחות מתוך הג'ינס שלו. הוא זרק אותם אלי, דרך החלון, והם נפלו על הרצפה. התרוממתי להרים אותם ושמעתי את אדי צוחק. בלי להסתכל אחורה, רצתי מהר -- עליתי במדרגות, כי המעלית כבר עלתה לקומה אחרת -- וגיליתי שלא רק שלא נעלתי את הדלת, אלא גם השארתי אותה פתוחה. בזמן שרצתי למטה במדרגות, השרוכים הפתוחים שלי מתנופפים מאחורי, החלטתי שלא לספר לאדי ולבן על זה, כי מאוד קיוויתי שהם ירשו לי להחזיק מפתחות לבית גם כן, אם אני אוכיח את עצמי, וכבר עכשיו הסיכויים נראו קלושים.
כשהגעתי לחנייה המכונית שלהם נעלמה. הסתובבתי שם דקה, לא יודעת מה לעשות, כשראיתי פתק על הכביש איפה שהמכונית שלהם הייתה. בכתב היד של אדי היה כתוב שם "אנחנו במכולת, בואי אחרינו". התחלתי ללכת כמה שיותר מהר - המכולת הייתה במעלה הרחוב ודי רחוקה. בדרך עצרתי ליד איזה שיח וסגרתי את השרוכים. נזכרתי כמה הייתי צריכה להשתין, ולרגע חשבתי להסתיר את עצמי מאחורי השיח, להוריד את המכנסיים ולהשתחרר, אבל אז משום מקום עבר לידי איש זקן אחד, שנתן בי מבט לא יפה, ופשוט המשכתי ללכת.
כשהגעתי לשם בן ואדי נראו משועשעים. הם צחקו עם גידי מהמכולת, אבל כשהם ראו אותי הם השתתקו וזה הביך אותי. לא היו עגלות במקום הרגיל של העגלות. העיתונים, שתמיד היו בתוך עגלה אחת, נחו על הדלפק. אדי ובן וגידי ראו שאני מסתכלת על האין עגלות, וגידי אמר "כן, מותק, עגלות בתיקון". בן אמר, "לא נורא. יש לנו עגלה," והם הסתכלו עלי. לא הבנתי מה הם אומרים, אבל הם נכנסו למכולת והתחילו להסתובב בין המעברים הארוכים, אז הלכתי אחריהם.
בן אמר לאדי, "אנחנו צריכים קורנפלקס?" ואדי אמר, "יאללה". בן הושיט יד והפיל שתי קופסאות לרצפה. חשבתי שזה זמן טוב לעזור, אז התכופפתי והרמתי אותן, וכשקמתי אדי, עם הגב אלי, החזיק חבילה גדולה של שניצלים ליד הפנים שלי. לקחתי אותה ושמתי אותה על הקופסאות והסתובבתי אחריהם. הם העמיסו עלי לחם, גרנולה, קמח, כל מיני גבינות -- אני השתמשתי בידיים שלי כמו מגש והם שמו עוד ועוד ועוד.
כשנהיה כבד נורא, אדי הסתכל אחורה וראה אותי קצת רועדת, ואני קיוויתי שהוא יגיד לי ללכת לשים את הדברים ליד הקופה של גידי, אבל במקום הוא אמר לבן, "גבר, אנחנו פאקינג צריכים שקיות". אז בן אמר, "שתביא," ואני אפילו לא חיכיתי שיגידו לי, הלכתי לגידי וביקשתי כמה שקיות. הוא משך כמה שקיות מתוך החבילה ושם על הדלפק, ואולי חיכה שאני אשים את הדברים ליד הקופה, אבל אני החלטתי שעשיתי מספיק צרות היום, התכופפתי ולקחתי את כולן עם הפה.
דידיתי אליהם, ושניהם הסתכלו עלי וחייכו חיוך ענקי, ואני שמחתי כל כך עד שלא שמתי לב ושקית החלב התגלצ'ה מעל השקית של השניצלים ונפלה על הרצפה. כולנו הסתכלנו למטה, שמחים שזה היה מעבר צדדי וגידי לא ראה, אבל כשהרמנו את המבטים בן ואדי כבר לא חייכו. אדי אמר, "יופי נחמה". בן אמר, "קח שים לה את זה איפה שהיא לא תוכל להפיל. אז אדי התקרב אלי ואני פחדתי ופתאום הוא משך את המכנסיים שלי, ואז את התחתונים, ואני הסתכלתי עליו נדהמת אבל לא אמרתי כלום, והוא פשוט דחף את השקית חלב בפנים ורכס לי את המכנסיים יותר חזק והמשיך ללכת. הלכתי אחריהם ונדהמתי. אף פעם הם לא עשו דבר כזה, לא דחפו לי ידיים לתחתונים. השקית הייתה קרה וחלקה ורטובה, והיא הרגישה מלוכלכת ומכבידה בזמן שהלכתי, ואני קיוויתי שאני לא אקרע אותה בזמן ההליכה.
בן הניח ידית אחת של שקית ביד שלי ואני החזקתי אותה. הם ערמו עוד כמה דברים על הערימה שסחבתי, ככה שלא ראיתי אותם כל כך, או לאן אני הולכת. מדי פעם הם זרקו משהו לשקית והיא נהייתה יותר כבדה. כשכבר היה קשה לסחוב, הרגשתי מגע של ידית של שקית על היד השנייה, והם התחילו להכניס דברים לשקית השנייה. אחרי זה הם סגרו את השקיות והוסיפו עוד שתיים בין האצבעות של הידיים שלי. זה היה סוף שבוע והיה צריך לעשות הרבה קניות, ומהר מאוד הייתה לי שקית כבדה מאוד על כל אצבע, ועוד שתיים לאורך כף היד, על כל יד. רציתי לבקש מהם או בעצם לשאול אותם אם הם יכולים לקנות גם קצת מהדברים שאני אוהבת, כמו קורנפלקס מתוק, לבן וחלב מרוכז, אבל בדיוק אז בן שם לי שקית בין השיניים. אני החזקתי חזק בצייתנות וזה באמת נראה כאילו הוא מתרצה, וזה גרם לי לשמוח מאוד.
כשהגענו לדלפק שמחתי. הם פרקו ממני את כל הדברים ושמו על הדלפק, וגידי העביר הכול דרך הקופה ושם בשקיות גדולות יותר ולבנות, ורציתי להגיד שיש לי גם חלב אבל את השקית מהפה הם הוציאו אחרונה, ובשלב הזה הם היו עסוקים בשיחה על ריאל מדריד ובן ליטף לי את הראש בקצות האצבעות, אז לא אמרתי כלום. בקצה של הדלפק חיכו עשר שקיות גדולות ותפוחות, וכולם הסתכלו עלי עד שהבנתי ואז, נבוכה, הלכתי לסחוב אותן. לא הצלחתי לקחת את כולן עם הידיים, אז לקחתי אחת עם הפה, כמו שהם לימדו אותי.
הגענו למכונית והם פתחו לי את הבגאז' ושמתי הכול בפנים, ולמרות שהיה לי כבד, את השקית שבפה שמתי אחרונה. גם בן וגם אדי שמחו, ושניהם קצת ליטפו אותי ואולי קצת ניגבו חלק מהזיעה שהצטברה לי על המצח מכל הפעילות הזאת. היה לי חם והתנשפתי, ושמחתי כשבן פתח לי את הדלת כדי להיכנס.
הסתכלתי עליו, איך שהוא היה יפה, ובכלל לא שמתי לב שאני נתקעת בדלת, אבל נתקעתי בחלק הצר שלה עם האגן. ומייד התחלתי להרגיש זרמים קרים בכל המכנסיים. כולנו הסתכלנו למטה וראינו איך שקית החלב המתרוקנת מכתימה את המכנסיים שלי ברטיבות לבנבנה כזאת. אדי אמר, "איכס". בן סגר את הדלת והלך מסביב לדלת של הנהג. בן אמר "תלכי הביתה ברגל".
הלכתי הביתה. היו לי זרמים בידיים, שהרגישו לי כבדות, ואולי בכיתי קצת. כשעברתי ליד השיחים שלידם ראיתי את האיש הזקן קודם, משהו מוזר קרה לי ונשברתי. התחלתי להשתין במכנסיים תוך כדי הליכה. חשבתי שאף אחד לא ישים לב, עם המכנסיים הרטובות, מה שגרם לי להרגיש יותר בסדר. אבל הזרם הזה נזל לי במורד הרגל והרטיב לי את הגרביים. קיוויתי שלא יהיה אף אחד ברחוב שיראה, אבל כשעברתי את הרמזור האיש הזקן עדיין היה שם והסתכל עלי.
צלצלתי באינטרקום וחיכיתי בשמש. אתמול בן אמר לי שהם לא אוהבים את הצליל של האינטרקום, אז אם הדלת לא פתוחה יכול להיות שאני אצטרך לחכות עד שיעבור מישהו בחדר מדרגות לפתוח לי. אבל קיוויתי שהפעם יוותרו לי. חיכיתי בשמש המון זמן ולא ידעתי אם לצלצל עוד פעם. קיוויתי שאף אחד לא יעבור בחדר המדרגות ויראה אותי ככה.
אבל הקול של בן עלה פתאום מתוך הרמקול של האינטרקום ונורא שמחתי. רצתי לעבר הדלת ואמרתי "אני כאן!" בקול קצת ספוג מבכי. בן אמר "איך את מריחה," והרחתי, ואמרתי "די רע." אז הוא אמר, "את לא עולה לכאן ככה, תתנקי בחדר זבל." אמרתי לו "אבל אין לי למה להחליף!" והוא אמר, "בואי מתחת לחלון של הסלון, אני אזרוק לך". אז הלכתי לגינה הקטנה מתחת לחלון והסתכלתי למעלה, ואחרי כמה זמן החלון נפתח והראש שלו הציץ משם.
הוא החזיק את אחת השקיות של המכולת, הלבנות, ומשהו היה בתוכה. הוא הפיל את השקית ואני הלכתי להרים אותה. בפנים היה רק קלמר ישן מפלסטיק ואני לא הבנתי מה קורה, עד שראיתי שהם קרעו שני פתחים בתוך השקית מלמטה, פתחים לרגליים. הלכתי לחדר הזבל, עדיין שומעת את הצעקות של הילדים ששיחקו בגן הציבורי לא רחוק, וסגרתי את הדלת למרות שהדבר הכי מפחיד בעיני תמיד היה חדרי זבל והריח הזה שבתוכם.
הורדתי את הנעליים ואז את הגרביים והנחתי אותן על הנעליים. ואז משכתי את המכנסיים שנדבקו כבר לרגליים שלי, ואז את התחתונים, ושמתי אותם בצד. קילפתי מעלי את שקית החלב ונכנסתי לאגן הזה עם הברז בתוכו, והדלקתי את הברז, שירה זרם חזק, צורב, של מים קרים. ניסיתי לשטוף כמה שיותר, שירד הריח. גם התכופפתי והתחת שלי אל הזרם וניסיתי לקרב את הישבן והמפשעה לתוך הזרם, אבל זה כאב מדי. לא היה לי איך להתנגב, כי הדבר היחיד שהיה יבש היה החולצה שלי. ואז חשבתי שהם בטח יכעסו אם אני אעלה כשכל הרגליים שלי נוטפות מים, ואז הורדתי את החולצה באומץ, התחרטתי שלא היה לי זמן ללבוש חזייה וניגבתי את עצמי. לבשתי את השקית וקיוויתי שהיא פחות שקופה ממה שנראה לי, ושמתי את כל הבגדים המלוכלכים ישר בתוך הפח. לבשתי מחדש את הנעליים ויצאתי ככה, ואמרתי בלב תפילה לבורא עולם שלא ישלח אף אחד לפתוח לי את האינטרקום.
