שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

האלו עם הוועדות אתיקה שלהם

מאת Grey / Green​(אחר)     19 באוג 11 3621
זה החודש השלישי ועוד שבוע לטיפול. עם התאונה המטומטמת ההיא וכל המעבר לדירה החדשה לא הייתי יכול להרשות לעצמי פסיכולוג, אבל הרגשתי שאני חייב איזה שינוי. למזלי מצאתי אותה, כי התקיימו בה שלושה תנאים יוצאי דופן: היא הייתה מאוד צעירה, בתחילת הקריירה שלה, והיא הייתה צריכה לקוחות; אי לכך, היא גבתה סכום נמוך באופן שערורייתי; ומלבד זאת, היא הסכימה שאני אשלם רק אחרי שלושה חודשים. בכלל, היא הלכה לקראתי מעל ומעבר. גם אם כשבשבוע לפני כן שכחתי להביא את הצ'קים היא כבר לא הצליחה שלא להפגין מורת רוח. נראה כאילו היא רוצה להגיד לי ובמילים חריפות כמה דברים שלא אומרים למטופל. כך שהגעתי מצויד בפנקס צ'קים ובנימה פייסנית מאוד. אני יודע שאני סיוט לכל מטפל. אני פשוט לא עושה מה שאני צריך לעשות. היא אומרת דברים חכמים, אנחנו מנתחים ביחד איך עושים את מה שצריך לעשות, אני נשמע מאוד נכון לעשות את הדברים הללו, ואז בשבוע שאחרי זה אני מגיע ברבע שעה איחור כדי לדווח ששום דבר לא זז. שלושה חודשים ככה.

"התקשרת לאבא שלך?" היא שואלת.

אני פושט את כפות ידי לאמור: נו, למה ציפית ממני?

היא אומרת, ומתיישבת במין כעס כזה, "ניסית לכתוב יומן, לתעד כל פעם כשקורה לך הדבר ההוא עם הדבר ההוא?" צר לי, אתם מבינים, אבל אני לא רוצה לשתף אתכם את כל הבעיות שלי.

אני אומר, "התכוונתי, קניתי אפילו פנקס ושמתי אותו בכיס".

"אבל..."

"את יודעת".

"לא זכרת".

"לא קניתי עט".

השפתיים שלה לבנות.

"אולי נדבר על משהו אחר?"

"על מה אתה רוצה לדבר?"

אולי על איך אני לא מצליח להתרכז בטיפול, כי החולצות שלך תמיד קצת שקופות מדי והחצאיות שלך תמיד קצת גבוהות מדי.

"אולי נדבר על מין", אני אומר.

היא מסתכלת על הפנקס שלה ונראית כשוקלת את הנושא. היא משלבת את רגליה ולרגע אני יכול לראות את התחתונים שלה, ורודים, מציצים לרגע, בשובבות, מתוך החצאית הכהה, הרצינית שלה. היא מרימה ראש ותופסת אותי מסתכל. היא עושה מין כזה "צק" עם השפתיים, ומתיישבת מחדש באי-נוחות, ואני עושה מבט מתנצל ואז אני מסתכל על הנעליים ולא יודע איפה לקבור את עצמי. אני סופר, במבטים גנובים לעבר השעון, חמש דקות איומות שבהן אף אחד לא אומר כלום. היא משרבטת משהו במחברת שלה ואני לא יודע איך לאתחל את השיחה הזאת.

אחרי חמש וחצי דקות היא אומרת, בלי להרים ראש, "אולי נסיים היום כמה דקות קודם".

אני קם ואומר, "כן. כן. תודה". ואני מניח את הצ'ק על השולחן הקטן ליד הדלת ויוצא משם ונוהג כמה שיותר מהר הביתה.

* * *

לכל שיחת פיטורין שהייתה לי - והיו לי לא מעט, כי גם בעבודה, כמו בטיפול, אני אף פעם לא זוכר להביא שום דבר בזמן - לבשתי את אותה חולצה. זאת חולצה ורודה, קצת קטנה מדי, שגורמת לפרצוף שלי להראות קצת צהוב. קיבלתי אותה מתנה מאיזו דודה בלי פתק החלפה והיא הדבר הכי עלוב שראיתי בחיים שלי. כל פעם שהרגשתי שהזימון הזה לפגישה אישית עם המנהל מחר הולך להסתיים במכתב פיטורין מנומס, הייתי לובש את החולצה הזאת מתוך חישוב שאולי יראו אותי בחולצה הזאת וירחמו עלי. זה עבד כבר פעמיים. אני לובש את החולצה הזאת לפגישה הבאה שלנו. אני גם מגיע שמונה דקות מוקדם מדי, ומחכה בחדר המדרגות בחוץ לשעון שיראה שמונה אפס אפס אפס אפס.

אני נכנס, היא אומרת שלום, אני מבין שהיא עדיין קצת כועסת, ועדיין הדבר הראשון שאני עושה זה לתקוע מבט במחשוף שלה. בזמן שאני מתיישב ומקווה שהיא לא שמה יותר מדי לב לזה אני שוקל להאשים את המחשוף, שהוא עמוק היום באופן בלתי הוגן כמעט, אבל אז אני חושב שזה מה שהיא לימדה אותי, שאני תמיד מאשים מישהו אחר כשאני מרגיש אשם, אז אני מתמקד בלקוות שהיא לא שמה לב.

שתי דקות של שתיקה. שתיקת קדם-פיטורין. אני חושב לעצמי שאין דבר יותר גרוע מזה בעולם, שתיקת קדם-פיטורין, ואז היא אומרת "יפה, המחשוף שלי?" ואני מבין שדווקא יש משהו יותר גרוע בעולם.

"תשמעי", אני אומר. "אני ממש מתנצל. זאת הייתה חצי שנה ממש גרועה מבחינת סקס מבחינתי ואני ממש מרגיש רע לגבי זה ובכלל מצבי מחורבן ואם היית פוגשת אותי בכל תקופה אחרת בטח הייתי מטופל הרבה יותר טוב ואולי אני פשוט אלך עכשיו", ובדברי אני כבר קם כדי ללכת, והיא אומרת,

"סתם, סתום ת'פה ושב כבר".

אני סותם את הפה ומתיישב כבר.

"אתה יודע, זה לא סתם", היא אומרת, "עבדתי ממש קשה כדי להיות פסיכולוגית".

"אני יודע", אני אומר, "ואני מאוד מכבד אותך דווקא ואין הצדקה ל--"

"באמת פשוט שתוק".

אני שותק.

"זה לא רק כמה שהלימודים והסטאז'ים קשים, זה גם כמות הבולשיט שאתה צריך להסכים לו, כל הקונבנציות וכללי האתיקה האלו, שהם לעיתים קרובות לא רק לא הגיוניים אלא חסרי דמיון", היא אומרת, ואני רואה שהיא מאוד נסערת עכשיו, "ובא לכאן מישהו, שמקבל ממני את כל ההתחשבות האפשרית, ובמקום לקבל טיפול יושב שלשת רבעי שעה פעם בשבוע ומסתכל לי על הציצים!"

"אני... אני... שוב, סליחה".

"שוב, תסתום". אני סותם. "ומילא זה, ותאמין לי כמה זה מקשה עלי להתרכז כשאני מנסה לעזור לך, תוך כדי שאני חושבת לעצמי שמה שבאמת יעזור לך זה שבפעם הבאה שתתחיל לדבר על זה שאם רק היית יכול להיות מישהו אחר--אני פשוט אלך לשם ואתן לך חמש-שש סטירות ו--"

ואני נשבע לכם, כה אני יושב פה, שבלי ששמתי לב נפלט לי מהפה מין "מממ" מלא רוך וחרמנות. בשלב הזה אני כובש את עיני בשטיח ואני לא יודע אם היא שמעה את זה או לא. אבל משתרר עוד פעם שקט.

"אי לכך", היא אומרת בקול ענייני, "אני מפסיקה את הטיפול הזה, אני אשמח להמליץ לך על מטפל אחר, שגר אולי יותר קרוב אליך. לגבי התשלום", היא אומרת, ולוקחת את הצ'ק שנתתי לה בשבוע שעבר, וקורעת אותו לשניים, "בוא נגיד שמעולם לא התרחשו בינינו יחסי מטפל-מטופל, וזהו".

"אבל, רגע, למה?" אני שואל בחן ובזריזות האופייניים לי.

"משתי סיבות: כללי האתיקה האלו שדיברתי עליהם קודם. ושתיים, העובדה שהחולצות שלך תמיד צמודות מדי והתחת שלך תמיד חמוד מדי".

"אה", אני אומר. "אה, תודה". אני מאוד סקרן לדעת מה עומד לקרות. מתחת לחולצה שלה, הפטמות שלה התקשו ויצרו שתי גומות על האריג. הרבה יותר קיצוני מהפעם ההיא, שהשלט של המזגן התקלקל והמזגן היה תקוע על טמפרטורה נמוכה מדי. מה אני אמור לעשות? מה הולך לקרות? סקס על ספת הפסיכולוג? זאת אולי הפנטזיה הכי גדולה שלי. אבל אני עדיין מרגיש נזוף מכדי להנות מהסיטואציה.

"אני אראה לפסיכולוגים הגדולים האלו עם הסיסטמות והאתיקות שלהם", היא אומרת.

"מה?" הערתי.

"והריחוק בין מטופל ומטפל", היא מוסיפה, ופורמת כפתור בחולצה שלה, כך שהמחשוף שלה, ובכן, "וכל הבלה בלה בלה הזה שאפילו לא מאומת בתצפיות", היא מוסיפה, ומיטיבה, יש לציין מאוד, את קו החצאית, ונותנת בי מבט שגורם לי קצת להרגיש כמו צבי לכוד באור הפנסים של איזה ג'יפ בלתי עירוני.

"תתפשט", היא מבקשת.

"אנחנו עומדים לעשות סקס על ספת הפסיכולוג?" אני שואל.

"לא", היא אומרת.

אני מתפשט ומרגיש מבולבל וקר. היא בוחנת אותי במבט שאינו אוהד מספיק לעניות דעתי. יש לי זיקפה ואני מסתכל על התמונות-של-משרד-של-פסיכולוג שתלויות ברחבי המשרד. היא אומרת, "שב", ואני מתיישב על הברכיים, לא על הספה, ולא בגלל שהתכוונתי לעשות את זה.

היא אומרת, "עכשיו, בוא נמשיך לדבר על הדבר ההוא עם הדבר ההוא".

אני מתקשה למצוא את הפה שלי, וכשאני מוצא אותו יוצא לי רק, "אני חושב, שאם, אני חושב שאם, הייתי נגיד מישהו אחר--"

היא קמה. היא מכסה את המרחק בינינו בשני צעדי-עקב. היא נותנת לי סטירה כזאת, שאני קצת נופל על השטיח.

"קום", היא אומרת.

אני מתיישב מחדש על ברכי.

היא עומדת מאוד קרוב אלי, והחלון מאחוריה, ואני יכול לראות דרך החצאית שלה שהפעם אין לה תחתונים, והיא אומרת, "תמשיך לדבר, בבקשה".

תמר
אוהבת
חופשי אוהבת!!
19/08/11 21:26
Hektor​(מתחלף){auditioner}
פשוט נהדר
לרגע היכן שהוא קצת אחרי ההתחלה האמנתי שזה אמיתי לחלוטין!
19/08/11 22:07
Black P e a r l
זה אחד הסיפורים
היותר טובים שיצא לי לקרוא כאן. מה גם שהוא ריאליסטי להחריד :-) נפלא! שאפו!
20/08/11 09:58
רצסיבי​(נשלט)
יופי
אהבתי, וזה מעורר תהיות רבתי. - האם הוא באמת יצליח להתקדם בטיפול החדשני ? (אני במקומו הייתי נסוג אחורה) - האם זה יוכר כפורמט טיפולי חדש והיכן ניתן למצוא את המטפלת המדוברת ?
21/08/11 14:35
fuckyouu
אצל הפסיכולוגית!
nice! מזכיר את סידרת 16 המפגשים שכתב 'מוש' בזמנו.. מי שאהב את הסיפור, ממליצה לו לחפש את זה במגזין.
21/08/11 15:05
Honeyfinger​(אחרת)
Oh sweet mother of god
פנטזיה בהתגשמות.....ישש המשך???? אם כן מהררררררר אהבתי מאודדדדד Honeyfinger
21/08/11 18:16
Electric​(שולטת)
:)
סטירות לחי אכן מביאות לתוצאות רצויות. במיוחד כשהן מגיעות במקום ובזמן הנכון :)
22/08/11 17:54
ראובן
אקסטרה-פיין
זה הסיפור שלך שאהבתי ביותר. שליטה רצינית, נימה קלילה ובעיקר - הומור המודע לעצמו.
24/08/11 07:44
jesica​(שולטת)
אחלה סיפור :-)
:-)
24/08/11 23:38
בטי בום​(לא בעסק)
תענוג
ביהייבוריזם במייטבו
25/08/11 14:31
[תומר]​(אחר)
יש המשך?
אם אין אז יאלה לעבוד שעות נוספות זה מטריף
31/08/11 00:12
חניבעל​(שולט){חשופית שתו}
סיפור נהדר.
גם אני אוהב לכתוב על הפורפליי יותר מאשר על האקט עצמו. על הלך המחשבות והנפש יותר מאשר על הפיזיות. לתת סיום ללא סיום. נגמר לפני שהתחיל. לתת לקוראים להשלים לבד את הסיפור. כראות עיניהם. נהדר.
31/08/11 09:10
Gretina​(שולטת)
Nice work
That was good. If you went any further you would have ruined it but damn if you didn't get me wet... :)
01/09/11 12:37
possiblymaybe​(שולטת)
לייק
:-)
04/09/11 14:31
וניל מתובל​(אחרת)
ללקק
גם את האצבעות!
21/09/11 23:03