אני זונה ערבייה

אני זונה ערבייה

1.

היה מאוחר. ישבנו במרפסת של "קוצ'ינה" והסתכלנו על הרחוב. הצלחות פונו ונירה הלכה לשירותים ("שוטפת ידיים וחוזרת"). לא היה לי הרבה כוח לנירה והתפריט של הקינוחים השרה עלי שיעמום. בחשתי בקפה (מי בוחש באספרסו, שאלתי את עצמי בכעס. זה מקלקל אותו), והרהרתי בעוד ערב מדכא במחיצתה של נירה, ואז ניגשה אלי מישהי ומשכה לי בשרוול.

"תסלח לי", היא אמרה במבטא שהיה גורם לשומר בקניון לפשפש לה בארנק, "סלח לי".

הסתכלתי עליה מלמעלה (המרפסת של קוצ'ינה מוגבהת, אתם מבינים). היה לה שיער שחור ופנים יפות והיא נראתה כאילו היא נחלצה לא מזמן מתאונת דרכים. בראש שלי עברו בלי שליטתי מחשבות כמו "ציצי של ערבייה". לא הספקתי להתבייש בעצמי והיא אמרה,

"תסלח לי, אני זונה ערבייה".

הסתכלתי בשקט. לא היה לי מה להגיד. היו לה פנים יפות אבל מבוהלות. חבורה אדומה ירדה מהעין שלה והגיעה ללחי. השפה העליונה שלה הייתה נפוחה ושסועה. חשבתי ("ציצי!") אם צריך בעצם להגיד משהו. אמרתי,

"אה, אוקי. תודה".

היא נתנה לי מבט מלוכלך והלכה. הסתכלתי עליה חוצה את הכביש ומילמלתי לעצמי "מה תודה, מטומטם?"

"מה?" שאלה נירה. היא התיישבה וניגבה את הידיים על הג'ינס שלה. התעלמתי ממנה. הערבייה הצטרפה לאיזה איש במכנסיים מלוכלכים, שעמד בשדרה ממול וחיכה לה. הוא הניח לה יד על העורף והם הלכו ככה לכיוון הכביש הראשי.

2.

היה מוקדם וישבנו ב"קוצ'ינה" בפנים, כי לרינה היה קר . אני כבר הייתי על מדים. רינה קמה לשירותים ("שוטפת ידיים וחוזרת") ואני הבהרתי לה שהחשבון הפעם זה עלי. היא אמרה משהו אבל לא התרכזתי. הרהרתי במילואים ברוח נכאים כשלפתע ראיתי את הערבייה ניגשת לשולחן בקצה המרפסת ואומרת משהו לאיש שישב שם.

הוא הסתכל עליה בזלזול או בזעזוע, לא יודע איזה, הם נראים די דומה מרחוק, וחזר לחטט באייפון שלו. היא נתנה לו מבט מלוכלך (את זה זיהיתי די בקלות גם ממרחק) ופנתה ללכת. משהו הכניע אותי. הייתי חייב לדעת מה העניין, אתם מבינים. לקחתי את המפתחות מהשולחן ויצאתי לרחוב. הדבקתי אותה לפני שהיא חזרה לאיש מלוכלך-המכנסיים שלה. תפסתי לה ביד ואמרתי, "הי!"

היא הסתובבה. היה פנס כחול בעין שלה ומין שנאה מבוהלת בעין השניה. מה, היא לחשה. לא נראה לי שהיא זיהתה אותי. עכשיו מה אומרים? חיפשתי משהו ולא מצאתי ולכן אמרתי, "את זונה ערבייה!"

עמדנו שם וחלקנו קצת בוז לעצמי. אחרי זה, בתנועה איטית, כבדה מחוסר אונים, היא תפסה את היד שלי ומשכה. "בוא, בוא", היא אמרה. הלכתי איתה עד שמצאתי את עצמי בסמטה, ושם היא הפנתה אלי מבט של חיה לכודה ואמרה לי, "מציצה חינם לאנשי כוחות הביטחון במדים".

מה?

היא אמרה, "מציצה חינם לאנשי כוחות הביטחון במדים", אבל אם רק הסתכלת על הפנים שלה ולא התרכזת במילים, זה נראה כאילו היא אומרת "הצילו". היא גם ירדה על הברכיים. המדרכה הייתה סדוקה ורטובה והסמטה הריחה כמו פח זבל. היא התקרבה, על הברכיים, כך שהשיער השחור שלה נגע לי במכנסיים. אמרתי את הדבר היחיד שעלה לי לראש, קרי,

"מציצה לא, אבל תעשי לי בין הציצים".

היא אמרה משהו, ("הצילו") ואני השענתי ראש על הקיר המטונף והיא שלפה את הציצים של הערבייה ("ציצי של ערבייה!") שלה מתוך המחשוף. הסתכלתי בפליאה על הפטמות שלה ועל הצבע שלהן. היא תפסה שד בכל יד ורק אז ראיתי כמה שריטות יש לה על הזרועות הדקות שלה. פתחתי את הכפתורים של המכנסי מדים וחשבתי בלי צורך על הצבא. עמד לי כבר ("של ערבייה") והיא חיבקה את הזין שלי עם הציצים והרימה והורידה אותם. חשבתי שהיא תצטרך לירוק עליו אבל הציצים שלה נטפו זיעה. יכולתי כמעט להשבע שאני מרגיש, עם הזין, את הלב שלה דופק בחזה. בחיים לא נהניתי ככה, לא ממציצה ולא משום דבר אחר. כשהרגשתי שזה בא תפסתי לה בשיער של הערבייה והרחתי את ריח הזיעה של ערבייה שלה בזמן ששפכתי את הזרע היהודי שלי על הסנטר-ערבייה שלה. הפרצוף שלה היה אחר. משהו נדלק בו. היא התנשפה והסתכלה עלי בעיניים רחבות, משוגעות. הבוז נעלם, ולו לרגע. היא ליקקה טיפת זרע מהשפה שלה. חשבתי על רינה ועל הפרצוף שהיא עושה לי אם אני גומר בפה, ואז נזכרתי שנטשתי אותה שם בקוצ'ינה בלי לשלם. דמיינתי את רינה רואה שאני לא שם והולכת החוצה, ואת המלצרים רודפים אחריה עם החשבון. התחלתי לצחוק.

מה שזה לא היה שנדלק בפנים של הערבייה נכבה שוב. היא דחפה את הציצים שלה בחזרה לחולצה וקמה ללכת. המכנסיים שלה, בברכיים, היו רטובים. היא לא הסתכלה עלי. נשארתי שעון על הקיר כמו מטאטא מיותר והמשכתי לצחוק.

"חכי!" צעקתי לה או לעצמי בין רעמי הצחוק של עצמי. "עוד לא אמרת לי איך קוראים לך!"

3.א.

ישבתי במרפסת של קוצ'ינה לבד והסתכלתי על כוסיות. זה היה היום האחרון של עונת הסוודר הצמוד. כבר קצת היה חם מדי לסוודרים אבל ככה זה נשים. ככה זה נשים, זה מה שחשבתי לעצמי בזמן שקראתי עוד פעם את הסמסים שרינה שלחה לי בבוקר. סימסתי לה בחזרה,

אם היית מוצצת לי עם הפה המלוכלך הזה אולי עוד היינו ביחד

גמרתי את הכוס ג'יי אנד בי שלי כי ראיתי את המלצרית מביאה לי את השנייה. היה מוקדם מדי לשתות ככה, אבל תסתמו את הפה. הרהרתי בעגמומיות בהמשך החיים שלי כשהמלצרית הניחה את הכוס לידי.

"מי שותה וויסקי בבית קפה", היא אמרה.

"את יכולה לסתום את הפה גם את", אמרתי.

היא הסתכלה עלי בשקט. "תשתה, תשלם ותלך", היא אמרה.

כססעמק.

הסתכלתי עליה חוזרת פנימה ומדברת עם המנהל משמרת. היא הצביעה ושניהם הסתכלו עלי.

ואז, כמו איילה באגדה יפנית, ראיתי את הזונה הערבייה עוד פעם. "היי!" צעקתי אליה. היא בדיוק חצתה את הכביש לכיוון הקוצ'ינה והיא החזיקה איזה שלט ביד, אבל לפני שהספקתי לראות מה כתוב עליו היא ראתה אותי והסתובבה חזרה. "היי!" קראתי עוד פעם, מודע לזה שהקריאות שלי מביאות לתוצאה הלא נכונה. לא הייתה לי ברירה אז לקחתי את כוס הוויסקי שלי וירדתי ישר מהמרפסת לרחוב. היי!" צעק אחרי מנהל המשמרת. הוא עמד על המרפסת עם המלצרית, ליד השולחן שלי. חציתי את הכביש. כססעמק. עוד מקום נשרף.

הערבייה הלכה והתרחקה. הקרסול שלה היה חבוש והתפלאתי איך היא מתרחקת ממני כל כך מהר על רגל פצועה. ניסיתי לרוץ אחריה אבל הייתי בהנגאובר ולרוץ ככה זה כמו להכניס את הראש שלך לדלי של זכוכיות שבורות. השדרה בלעה אותה. צעקתי אחריה, "היי! היי… זונה!"

"היי!" צעקה לי איזו זקנה על ספסל. זקנה אחרת, שישבה לידה, העניקה לי מבט מלוכלך. צלעתי הלאה. אחת מהנקודות באופק הייתה הערבייה, ובדיוק ברגע הזה הבנתי שנשבר לי מזה שהחיים שלי מתמצים באוסף של נקודות באופק. "היי!" שאגתי על הנקודות האלו, "הי!" ובדיוק ברגע ההוא, ובכן, מישהו הכניס לי פיצוץ בראש. כשצנחתי שמעתי רעש, כמו של נורות מתנפצות על המדרכה.

3.ב.

"אז זה לא היה נורות", הערתי לעצמי בעצב כשהתעוררתי. מצאתי את עצמי יושב על הספסל בשדרה. מולי, איפה שצנחתי קודם, היו שברי כוס וויסקי והם נחו בתוך שלולית קטנה של משקה שכמעט עלה לי 48 שקל.

"מה?" שאל האיש שלידי.

"זה לא משנה", אמרתי והסתכלתי עליו. זה היה ההוא עם המכנסיים המלוכלכים. המכנסיים לא היו אותם המכנסיים, אבל הלכלוך היה אותו לכלוך. הערתי לעצמי שהלכלוך, מקרוב, נראה כמו תערובת מרתקת של סיד ודם. ואז היא הגיעה: בלי השלט אבל עם מברשת של מטאטא, בלי המקל. למול עינינו היא רכנה לנקות את שאריות הזכוכית.

ישבנו בשקט. הוא הציע לי סיגריה.

"שב"כ", הוא אמר.

"מה פתאום", אמרתי. "אני רק אזרח מסוקרן".

"לא אתה", אמר האיש עם המכנסיים המלוכלכים. "מה שקורה פה, אמצעי חקירה מיוחדים".

"מה, הזונה?" אמרתי. היא הרימה ראש ומיד הרכינה. אני חייב למצוא לה שם אחר.

"כן".

"מה התועלת במה שאתם עושים?" שאלתי, ומיד התביישתי בעצמי על הפלצנות. אם הוא היה אומר לי, "למה, מה התועלת במה שאתה עושה?" הייתי מקבל את זה בתור תשובה. אבל במקום זה הוא אמר, "שוברים אותם עם השפלה ציבורית. מסבירים להם שהם עלובים, הזבל של החברה, שאף אחד לא רוצה לגעת בהם אפילו בחינם - תודה דרך אגב שהסכמת למציצה איתה, עיכבת לי את ההתקדמות בחודש".

"אה," אמרתי. הוא שתק.

"זה משהו חדש?" שאלתי.

"מה? פפפף, אנחנו עושים את זה שנים", הוא אמר, ואליה הוא כיוון איזה כססססס שורקני במיוחד. היא חזרה לנקות במשנה מרץ. "יש לנו התקלויות אקראית, זה מה שאתה קיבלת, יש לנו גם שירותי נקיון, זנות בצידי דרכים..."

"שירותי נקיון?"

"כמעט כל הנקיונות בשירותים ציבוריים בגוש דן? עצירים שלנו".

"זה מסביר הרבה דברים", אמרתי.

"כן".

"הם לא בורחים?"

"לאיפה הם יברחו?" הוא אמר וקם. "סורי על הדרינק שך. עכשיו תעזוב אותה בשקט למה היא סיכון בטחוני. פעם הבאה שאני רואה אותך אני מזיין אותך". הוא הלך דרומה והיא אחריו, שפופה, עם המברשת והזכוכיות הרטובות מוויסקי בידיים. היא הסתובבה, רק לרגע, ונעצה בי מבט.

"היי!" קראתי אחריו. "היי! שב"כ!"

הוא הסתובב.

"על מה היא עצורה?"

הוא חייך והמשיך ללכת.

4.א.

ישבתי באיזה מקום מסריח מאחורי השוק ושתיתי עראק מכוס מלוכלכת. הכיסאות היו מפלסטיק, האנשים היו שיכורים מקצועיים עם קריירות ארוכות מאחוריהם, לא כמוני. היה עשר בבוקר ואני הייתי הכי פחות הפוך שם. מישהו התיישב על השולחן לידי לפני חצי שעה, ועכשיו ציינתי לעצמי בתמיהה שהוא עדיין שם, והוא מנסה לאכול לי את הראש על למה ערבים הורסים את המדינה.

"איייייכס ערבייה," הוא אמר לי. "מלוכל--כות… בחינם לא הייתי…לא הייתי…אפילו בחינם לא הייתי..."

התעלמתי ממנו. הייתי עסוק בבניין שמולי. בדלת שמולי. פלדלת חדשה יחסית בבנין מתפורר מאוד. שתי קומות. כל החלונות מוגפים, חשוכים. באחד מהם, למעלה, התרכז לרגע מעט אור השמש הדלוח שמגיע לרחוב הזה, ושם כמעט יכולתי לראות שמשהו שחור מודבק שם. אבל הדלת. הדלת. חיכיתי ככה בלי לזוז איזה שעה כבר.

והנה זה עבד: היא נפתחה והאיש עם המכנסיים המלוכלכות יצא משם, לבד, תודה לאל. סגר מהר את הדלת ונעל אותה עם מפתח מתוך צרור עצום. הוא הסתכל ימינה ושמאלה אבל לא ישר. אם הוא היה מסתכל ישר הוא היה רואה אותי, מוריד את הדרינק בשלוק וקם. הוא נעלם בסמטאות של השוק ואני הלכתי לדירת המסתור שלו.

הסתובבתי מסביב לבניין כמה פעמים. הצמדתי אוזן לדלת אבל לא שמעתי כלום. ניסיתי את כל החלונות אבל כולם היו נעולים. ציינתי לעצמי שהבית המתפורר והמסכן הזה, שהיה עלוב גם כשהוא נבנה בימי המנדט הטורקי, מתגאה לא רק בדלת פלדה אלא גם בחלונות אקוסטיים. בסוף הלכתי לירכתי הבית, איפה שגם החתולים פחדו להשתין, ושברתי חלון אחד עם אבן. ניסיתי לנקות כמה שיותר מהזכוכיות עם האבן הזאת, אבל כשזחלתי פנימה הצלחתי לחתוך את הרגל טוב טוב. נפלתי על הרצפה ואז אמרתי,

"בן של זונה כמה דיבלים".

דיבלים, דיבלים. הקירות היו מכוסים בדיבלים. בקיר אחד השתלשלו מארבעה דיבלים ארבעה אזיקים, לידיים ולרגליים. בתקרה מצאתי כמה חבלים בכמה דרגות שונות של טינופת, תלויים מדיבלים. כמה דיבלים בשני קירות מנוגדים עיגנו שרשראות, ואלו החזיקו מיטת ברזל ללא מזרון, שעליה, כפותה, (כן: לדיבלים) שכבה מה שמכונה בספרות דמות אפלה.

כל הדירה הייתה חדר אחד, לא קטן. הכל היה מטונף ומבולגן. מנורת פלורסנט היבהבה במה שהיה פעם מטבח. החלונות היו מכוסים בשקיות זבל שחורות שהודבקו בפיסות של מסקינג טייפ.

צלעתי למיטה. השריטה דיממה לי במורד הרגל ולתוך הגרב. הסטתי את הפנים שלה אלי, כדי לראות אותה במעט האור שהגיע מהחלון השבור. "זונה ערבייה", מלמלתי בחום. נראה לי שהערתי אותה מהשינה. הפה שלה היה חסום בפיסת סמרטוט מטונף וחוט חשמל, שלופף כמה פעמים מסביב לראש שלה, החזיק אותו שם. הוא גרם לשיער שלה להראות מוזר. ידעתי שאני צריך לפעול ללא דיחוי של זמן אבל הייתי שיכור מדי.

"איך? מה--" אמרתי. היא לא אמרה כלום, רק הסתכלה עלי מבעד לעין אחת. מלבד לגרב מטונפת היא הייתה עירומה. הציצים היפים שלה החליקו מטה, לצידי החזה. האלכוהול לחש לי באוזן ואני האזנתי. הורדתי את המכנסיים ועליתי על המיטה. החלקתי לתוכה כמו ראש לתוך דלי של זכוכיות. היא התנגדה אבל רק קצת. הסתכלתי עליה מקרוב, על השריטות על הפנים שלה ועל הפה החסום, נכנסתי ויצאתי, ואמרתי לה, "אני אוהב אותך באמת, זונה ערבייה. את תבואי איתי ואני אתן לך חיים חדשים בצפון העיר". העיניים שלה היו דלוקות, כמו בפעם ההיא בסמטה. והיא הסתכלה מעבר לכתף שלי, מאחורי. אמרתי לה, "על מה את --" וברגע הזה מישהו הכניס לי פיצוץ בראש.

4.ב.

התעוררתי כשמשהו עמום וחם גדל לי בבטן התחתונה. לרגע זה הרגיש כמו אושר אבל זה גדל ואני חזרתי להכרה ואז הבנתי שזה כאב ושהוא צומח מתוך הביצים שלי והקאתי. חטפתי עוד מכה וממש הרגשתי את האשכים שלי נשברים. הגוף שלי ניסה לברוח וככה גיליתי שהידיים שלי קשורות יחד מאחורי הגוף שלי ומורמות מעליו ושאני עומד על קצות האצבעות. פקחתי לפחות עין אחת והבנתי שמישהו הפשיט אותי ושהמישהו הזה לובש מכנסיים מלוכלכות ושהוא מחזיק אלה ושהאלה הזאת מתקרבת לעבר הפרצוף שלי. אז עצמתי עיניים שוב פעם. הפה שלי חטף מכה וייתכן שהתעלפתי שוב אבל כשפקחתי עיניים הוא עמד באותו מקום.

"אמרתי לך תעזוב אותה לא? יא בנזונה", הוא אמר. היא כבר לא הייתה על המיטה. היא ישבה על הרצפה, קרוב מאוד אלי, והידיים שלה היו קשורות יחד לאחד הדיבלים בקיר. הסמרטוט לא היה שם והיא הסתכלה עליו ועלי בעיניים בוערות כאלו וזה כמעט היה שווה את כמה שפחדתי. "איך קוראים לך?" לימלמתי לה בפה מלא שברי שיניים. "איך קוראים לך באמת?"

"סתום תפה," הוא אמר והכניס לי אחת בבטן. יכול להיות שהתחלתי לבכות אבל ייתכן שהדמעות היו רק תגובה פיזיולוגית. "איך קוראים לך", לחשתי.

היא פתחה את הפה וליקקה את השפתיים. שנינו הסתכלנו עליה.

"זיין לו תצורה אלי", היא אמרה במבטא כבד. אלי הכניס לי עוד מכה בביצים. הוא שחרר משהו מאחורי ואני נפלתי על הברכיים. הידיים שלי היו תלויות הרחק מאחורי. הוא בעט לי בבטן ואני מצאתי את עצמי עם הפרצוף בין השדיים שלה. הוא משך ואנחנו היינו פנים אל פנים. המבט שלה שרף לי את האישונים. על הציצים שלה הייתה חתימת הפנים שלי בדם ורוק. הוא עמד מעלינו. היו לו מגפי עבודה כבדות, לבנות מסיד.

"אתם לא שב"כ!" צעקתי. "אתם לא שב"כ! אתם לא שב"כ!"

הוא הרים את הרגל ושם אותה על הראש שלי, והוריד אותו בין הרגליים שלה. היא סגרה אותן סביבי.

"לקק, יא אוהב ערביות," היא אמרה לי. שמעתי את המגפיים הכבדות צועדות סביבי. היה לה טעם של דם. הרגשתי את האלה של אלי נוגעת לי בקרקפת. מטיילת במורד הצוואר. הגב. כשהיא הגיעה לעצם הזנב התקשיתי ונדרכתי.

"הוא לא עושה, אלי," שמעתי אותה, עמומה ומעלי. "תן לו יאללה".

ניסיתי לא לצעוק כשהאלה של אלי פילחה אותי, אבל כמו בהרבה דברים בחיים שלי גם בזה נכשלתי. הצעקות, וגישושיה הנואשים של הלשון שלי, התגלו כמספקים עבורה, והיא רכבה על הפרצוף שלי בקצב קרוב למדי לזה של האלה של אלי. תחושת הקריעה התחלפה במשהו אחר, חסר שם, והדבר הזה פעם יחד עם הביצים השבורות והידיים המנומלות והראש מלא העראק שלי. קצת אחרי שהכל נהיה יותר מדי מלהכיל היא נדרכה, נלפתה, צעקה משהו בקול עמום, והברכיים שלה הרפו מהגולגולת שלי. הרמתי לעברה עין אחת מתוך הכוס שלה והיא ישבה שם, תלויה בריפיון מהדיבלים שעל הקיר, והסתכלה עלי באותו מבט. התנשמנו. האלה נמשכה מתוכי ואני השתנקתי. היא הסירה ממני את מבטה.

הרגשתי את הפרצוף של אלי קרוב מאוד לראש שלי. להבל הפה שלו היה ריח של בצלים וטחינה.

"הספיק לך, בנזונה?" הוא לחש. "הספיק לך? הספיק? הספיק לך?"

5.

הם ישבו במרפסת של "קוצ'ינה" והסתכלו על הרחוב. הוא בחש קפה בשיעמום והיא הקליקה על הסמארטפון שלה באצבע אחת. צלעתי במורד הכביש עד שעמדתי לידם. אמרתי, "סליחה?"

הם הסתובבו לעומתי. ציינתי לעצמי שזאת רינה, עם הגבר ההוא, והיא ציינה לעצמי שזה אני.

"סליחה?" חזרתי. "אני כלב שמאלני מסריח. חשבתי שתרצו לדעת". רינה פתחה את הפה, אז הסתובבתי מהר וצלעתי בחזרה לאיש שעמד בשדרה.