שייק איט

"לכי לחדר" הוא ביטוי שגור בביתינו, ויש לו מניעים וטעמים מגוונים. לעיתים זה פשוט שאני, אם להביא דברים בשם אומרם, לא באה טוב בעין, ו/או צריך ממני קצת שקט. יש מקרים בהם חצי שעה בפינה מספקת לי את הארגעה שהוא מחליט שאני זקוקה לה, ולפעמים ההליכה לחדר היא אקדמה לחבילת הטריפל (קשירה, מכות רצח, זיון) הזוכה לפופולריות גדולה בביתנו, ושהחדר המועדף עליו לביצועה הוא חדר השינה, להבדיל מהסלון, המוקדש להפקות גרנדיוזיות וחד-פעמיות יותר; לעיתים ההליכה לחדר מקדימה את הניסויים שלו, המתבצעים דווקא בחדר האמבטיה הצמוד לחדר השינה, וזאת מתוך העדפתי לנקות חרסינות מאשר את השטיח. בהולכי אל החדר אני לא יודעת לשם איזו מטרה אני הולכת. מספר סדרות של מכות רצח לימדוני שהשאלה "לשם איזו מטרה ללכת לחדר?" אינה שונה בעיניו מן השאלה "למה שאלך לחדר?" וזוכה לתגובה דומה. על כל מקרה שלא יהיה, בהולכי לחדר אני מתפשטת אם יש מה לפשוט ומקפלת את הבגדים בתשומת לב על המיטה ואז הולכת לפינה המרוחקת מהדלת, רוכנת שם על הברכיים ודוחפת את הראש אל הפינה. אני סופרת שם את הנקודות על המרצפת (שהיא איננה המרצפת היחידה בבית שאוכל לזהות על פי סימנים כאילו היו הנמשים על גב ידי) ומענטזת לאט. את החלק הזה מעולם לא התבקשתי לעשות, אבל נעים לי לדמיין שהוא עומד בפתח, מבלי להודיע על נוכחותו, ומביט בישבני המתפתל.

בחודשים האחרונים, על כל פנים, הצטרף לרשימת הטעמים להליכה לחדר טעם חדש, כלומר, אני מגיעה לחדר כשבגדי המעטים כבר בידי ומגלה שהוא סידר על המיטה תלבושת שאני אמורה ללבוש. כאן המטרה היא ללבוש מה שיש ללבוש במהירות האפשרית ולחכות לקריאה "בואי". סדרה אחרת של מכות רצח לימדתני שעדיף מאוד לחכות חצי שעה כשאני עוטה לבוש תחתון החונק את אספקת הדם למספר מוקדים בגופי מאשר לשמוע את הקריאה "בואי" כשאני עדיין מתלבשת. בכל מקרה "בואי" נעים לי לאין ערוך מאשר "לכי לחדר" ומהטעם הזה החידוש הזה נפלא לי. עם זאת, כשהערתי לו שייתכן והמקור למשחק החדש שהמציא הוא שהוא סובל מחסך ילדות במשחק בבובות, התובנה הזו זיכתה אותי ביחס שבובות בארבי על פי רוב זוכות לו מידי בנים צעירים.

בנוסף לכך חשוב לציין כי הביטוי "תלבושת" לא מתאר נאמנה את הדברים שהוא בדרך כלל מניח על המיטה עבורי. רק חלקם הקטן עונה להגדרה המקובלת לפרטי ביגוד ואילו את השאר אולי נכון יותר לכנות אקססוריז. מבין אלו החביב עליו הוא באט פלאג הגדול רק במעט ממה שאני מסוגלת לדחוף לעצמי במו ידי מבלי להתפתל ולהזיע על הרצפה בעודי מרגישה שהנה עוד רגע הוא הולך להגיד "בואי" ואני עם מחצית פלאגי בידי. יש גם אקסוסריז המגיעים עם פתקים דביקים קטנים בכתב ידו ועליהם הוראות לקוניות המשאירות על פי רוב הרבה מקום לתהיות בדבר הסדר שבו אמורים לעטות אותם מבלי לגייס משרתת או לגדל זוג גפיים חדש: "לרגליים", הוא כתב על פיסה ארוכה של אגד דביק, המכונה אצלנו בצבא מסקינגטייפ חבלה, שהוא חתך והניח בעדינות על המיטה, דבקה פונה השמימה, לצד זוג האזיקים הלוחץ ("מאחורי הגב", כך הפתקית) ומלחץ פטמות יתום. מלאכת ההתלבשות וההרכבה, כפי שניתן להבין, מתבצעת בחדר השינה, ולעיתים האתגר האמיתי גלום ביישום הפקודה "בואי". החביבה עלי מכל התלבושות עד כה הייתה בקבוקון קטן של חומר סיכה ותו לא. למניעת אי הבנות צורפה פתקית ועליה "לתחת".

ישבנו - הוא על הספה, אני על השטיח, מחובקת ומפותלת סביב הרגל שלו - וצפינו בפורנו שהתגלה כנחות אפילו בסטנדרטים הבלתי גבוהים שלנו. מנוקשות הרגל ומן האופן שבו הוא תופף באצבעותיו על הרגל שלי היה ברור שהוא מאבד את הסבלנות, והנה, דקה או שתיים מאוחר יותר, הוא שלח בוהן לשלט שנח על השטיח וכיבה את הטלוויזיה. "לכי לחדר", הוא אמר, ואני קמתי והלכתי עוד לפני שהוא הגיע אל הלמ"ד השנייה.

פשטתי את הג'ינס והחולצה במסדרון ועד שהגעתי למיטה החזייה הייתה תלויה מאצבעי והתחתונים היו שלולית על הרצפה למרגלותי. למרגלות המיטה נעמדתי, כפי שהוא מכנה את זה, כמו עגל הבוהה בשער חדש, משום ששם קיבלה את פני תלבושת מתמיהה, אם אפשר לקרוא לה כך -- כך, כלומר, "תלבושת". הפריט הראשון היה גליל של גאזה עבה, המכונה אצלנו בצבא פלנלית, ומתוך ניסיוני זה הבנתי שאני אמורה לכסות את העיניים. זה לא היה מפתיע, אבל אליו הצטרפה חולצת טי שירט המהוהה ועתירת החורים שאני לובשת כשאני מנקה, למשל, את החרסינות אחרי סבב ניסויים באמבטיה -- טי שירט מכוערת ובלתי סקסית בעליל, שעל פי מראה וריחה נשלפה מסל הכביסה, ולראשונה מאז שהכרתי אותו עלתה בי תחושה אמיתית של מרמור.

לרגלי המיטה ניצב דלי מלא מים וקרח. "לרגליים", קראה הפתקית שעליו. לבשתי את החולצה, כרכתי את הפלנלית סביב העיניים, שמחה לא לראות את דמותי לבושה כמו מנקה שאיבדה מכנסיה, התיישבתי על המיטה וטבלתי את הרגליים בדלי.

הבואי בושש לבוא. חרף הקור ברגליים ואולי בגללו הזעתי. את הנחמה שהעניקו לי הכאב ואובדן הראייה טישטשה הסיטואציה הבלתי סקסית הזאת, החולצה המתכסה כתמי זיעה מתחת לרגליים ולשדיים. הקשבתי לו מסתובב בבית ומדבר בטלפון וייחלתי כל כך להיות בפינה ההיא בצד החדר, בוהה במרצפת החביבה עלי ומנענעת את הישבן. הוא השמיע מוזיקה. פתח את דלת הכניסה וסגר. ניסיתי לדמיין לאן הלך ומה הביא איתו כשחזר. הרגליים התנמלו תחתי והקרח כבר כמעט נמס.

"בואי".

המהירות שבה קמתי לא התחשבה במיני ההשפעות שיש לשהייה בדלי של קרח על שרירי הרגליים. נפלתי ורגלי עדיין בדלי. ניסיתי לקום אבל לא יכולתי לעמוד. אז הבנתי לשם איזו מטרה הדלי היה שם ויצאתי מהחדר על רגלי וברכי, עושה כמיטב יכולתי לנווט עיוורת בבית.

"בואי", הוא אמר. "תמצאי את זה". חיפשתי, אבל מצאתי רק את הוואזה בכניסה והצלחתי לתפוס אותה רגע לפני שנפלה. הקול שלו נשמע רחוק ובכל מקום: "לא ככה", הוא אמר מאי שם, "עם הפה תמצאי את זה. תמצאי קדימה".

גם המילה "קדימה" שגורה בביתנו ופירושה "עוד רגע וחצי ותחטפי מכות רצח", ולכן הגברתי את קצב זחילתי על רצפת האבן כשאני פותחת וסוגרת את פי חליפית ומנסה למצוא דברים. ראשית ליחכתי את הספה, אז נישקתי את קצה השטיח. השפתיים שלי מצאו קצה של נעל, ואילו זו בעטה בי מעדנות ומכאן הבנתי שלא מצאתי את שחיפשתי. מאחורי הוא קרא "יאללה" -- גם זו מילה עתירה במשמעות -- ואני זחלתי בפה פתוח, משתוקקת עכשיו באמת למצוא את מה שזה לא יהיה ולשים אותו בפה שלי. חטפתי מכה אחת בתחת ושיניתי כיוון, מכה אחרת, ממקום אחר, ומכאן ניחשתי שהוא מסתובב בסלון סביבי, בעוד אני מחפשת אותו על ארבע, עיוורת ומפי נוזל דוק של רוק. לבסוף הלשון שלי נגעה בדבר מה חמים למגע ורך והבנתי שמצאתי. סגרתי את הפה שלי סביב מה שהתגלה כאותו דילדו הגדול אך במעט על מידת ישבני, וגם בפה הוא לא בדיוק קטן ונוח. לפני שתגיע המכה הבאה בלעתי אותו באחת ומצצתי כמוצצת שלל רב.

"הלו הלו", הוא אמר הרחק מאוד מעלי, "תשמרי על קצב, אל תגזימי. שיייי, איזה חור רעב".

מצצתי בקצב, כפי שלימדוני מכות רצח מרובות, תוך שאני מדמיינת שאני חור רעב, מקבל ולח, שאין בו שרירי בליעה או שקדים, אבל מדי פעם הטישירט המיוזעת נעה והשתפשפה מתחת לשדי והדיחה אותי ממדרגת החור הרעב לדרגת סתם מישהי ששכחה למרוח דיאודורנט בבוקר. שרירי הלוע שלי התבלבלו מסביב לדילדו, ולנוכח זאת הוא הזהיר מעלי "כמה רוק שתשימי, זה כמה יהיה לך לאחר כך בתחת", ואת המסר הזה הבנתי היטב, ובהכריחי את עצמי לשכוח מן החולצה ולדמיין את הזין שלו שיכנעתי את בלוטות הרוק שלי לרחם עלי. המציצה הזו נמשכה זמן רב. מדי פעם השתנקתי מסביב לתפלצת הזו והוא חיקה את קולות ההשתנקות וצחק. כשהדילדו נשלף מפי נשתנקתי שוב וגם זה הצחיק אותו. הדם רעד באוזני. כל צחוק הפך אותי ללבושה יותר ויותר בחולצה הזאת.

"קדימה, תני רוורס", הוא אמר. והנה הסתובבתי אל ארבע כמו נהגת בינונית ומטה, והוא ליווה את קולות הרוורס בציפצופים שעושה משאית, ובעוד התחת שלי הסמיק הוא צחק, וזה כבר הלחים את הטישירט על העור שלי, ורק כדי לסיים את ההשפלה הזו שמתי, כפי שהוא היה ודאי מכנה את זה, רוורס חזק, ושיפדתי את עצמי מבלי להתכוון על הדילדו באיבחה אחת.

גם מתוך חשכת כיסוי העיניים הבנתי שהוא מופתע מההתרחשות הזאת לא פחות ממני. אפילו הכאב היה מופתע מכדי לבוא מייד.

הוא שרק שריקה ארוכה, מחווה שעד כה רק קראתי עליה בספרים. "מה זה", הוא אמר, "באמת חור רעב". התחת המפולח סביב החור הרעב, זה שכובד לפני רגע במנה גדושה של מטאפורות לכלי רכב כבדים, המעוטר בשוליו בסחבה מיוזעת, התחיל לרעוד כאילו מעצמו.

"הי זה טוב הרעידות האלו," הוא אמר. "אל, אל תפסיקי. שייק איט!"

איי שוק איט. "עוד קדימה!" הוא קרא ובעט לי בתחת ולכן ניערתי עוד וקדימה. הוא הלך, צוחק, אל המערכת והפעיל איזה שיר שיילך עם התחת הקופץ שלי. והנה זה פלא, עם הדילדו הבוער בישבני ועם החולצה הזאת והכל, כל ניעור של ישבני הצליח להשיל מעלי עוד קצת מהעלבונות האלו. "תרקדי בובה!" הוא קרא והפליק לי עוד אחת עם הרגל. התחת והרגל יצרו צליל נהדר ולכן באה אחריה עוד סטירה, ובשלב הזה אני והתחת היינו אחד עם הקצב. הדילדו רקד בתוכי, יציב כמו מרכז העולם.

"זה כמו הריקוד הזה של השחורות איך קוראים לזה", הוא אמר. עמדתי לענות אבל קול אחר הקדים אותי. "טוורקים".

התחת המטוורק שלי קפא באוויר.

קול שלישי אמר "לא טוורקים, טוורקינג".

"מה הפסיקה?" אמר קול רביעי. "שתמשיך קדימה".

"מה הפסקת? הלו טוורקים!" הוא אמר לי, ואת זה ליוותה סטירה, לאו דווקא ממנו. "קדימה! את רוצה ללכת לחדר?"