התחלות חמות
מאת Grey / Green
20 בספטמבר 2005
פתיחה
היה יום חם והרוח הזאת החמה הרגיעה והלהיבה הכל בתוכי, הכל בו זמנית, ומראה העיר דרך החלון היה מספק ומתסכל גם יחד: העיר החמה, העצלה מחד והפס הדק של הים מבעד לבניינים, שכמו קרא לך להשיל מעליך הכל ולברוח לשם; אבל לא יכולתי להיכנס לים או שהייתי מחלידה. הוא נסע למקומות קרים יותר ובלילה האחרון חייך אלי חיוך נבזי באמת, כזה שבתוכו צפונה האמירה "את אוהבת אותי עכשיו, אבל עוד תקללי אותי מחר בבוקר," ובאמת עכשיו אני מקללת אותו, את האדון הפיאודלי הזה, את העריץ המטופש הזה שנוסע לחודש ומשאיר לך ויברטור חדש ונוצץ במתנה, אבל לוקח איתו את המפתח של חגורת הצניעות.
ביליתי את הבוקר בלצעוק עליו שהוא לא סתם נבזי, הוא גם שפל, ואז הגעתי למסקנה שהוא לא פה. ואז התיישבתי כאן, מול הדף הזה, מתחת לחלון שדרכו אפשר לראות פס כחול שהוא חוף הים, והחזקתי את הוויברטור החדש והלא-משומש הזה בחיקי, פועל ולא פעיל, מתפקד אבל לא שימושי, והחלטתי לעשות לו דברים דומים: החלטתי לכתוב לו סיפור כזה, שהוא יקצר את הנסיעה שלו או לפחות יבלה את חלקה הגדול במקלחת שבחדר המלון שלו, עושה דברים לסבון שהחדרנית לא צריכה לדעת. אבל נכשלתי: כשאין לך את היכולת לגמור עניינים בתוך הגוף שלך, את לא יכולה לגמור עניינים על הנייר. ישבתי והתחלתי, ואז הפסקתי והתחלתי, והתחלתי כל כך הרבה על הנייר הזה שהוא רטוב עכשיו, והזיעה שהכתימה אותו לא באה מהחום העולה מן הים ומחבק את העיר עכשיו.
***
התחלות חמות
"סתמי. רדי שוב."
הוא שמן, שמן נורא. בלי חולצה ובחום הזה אפשר לדמיין אותו בתור פרעוני בהיר-עור במיוחד, עומד על צד של איזו פירמידה ונוגש ביהודיות ערומות כמותה. העור שלה ספוג בזיעה. השיער שלה -- בכל מקום -- צמוד לעור וכהה, והעיניים שלה פקוחות לרווחה והפה שלה פעור, מנסה לקלוט לתוכו קצת חמצן מתוך האוויר החם והדלוח הזה, והחזה שלה עולה ויורד והוא נהנה מזה. שניהם רואים כמה הוא נהנה ממנה ככה, כמה הכעס שלו הוא לא יותר מאשר ציפוי דק המכסה את ההנאה האדירה שמתגלגלת בתוכו. בחום הזה קשה להעמיד פנים. אז הוא מלטף את הכרס הענקית שלו ביד מלוכלכת אחת ואומר שוב "סתמי. רדי."
גבר מספר שתיים נכנס דרך הדלת, כמו שגברים מהוגנים כמוהו עושים. גבר מספר שלוש הוא זה שפותח לו אותה, אחרי שהוא וגבר מספר אחד נכנסו דרך החלון של המקלחת. גבר מספר שתיים שואל משהו ושני הגברים שלצידו עונים לו בקולות מהוסים, רציניים, וכולם הולכים ונהיים שקטים יותר ויותר ככל שהתכנונים שלהם נהיים מורכבים יותר, והיא לא שומעת כלום חוץ ממילים מפוזרות, שהולכות ונהיות חרישיות ומעטות יותר ויותר. גבר מספר שתיים כנראה קיבל מה שהוא רוצה, כי גבר מספר אחת מרים ידיים בכניעה וגבר מספר שלוש מתחיל לעשות סיבוב בבית. היא שומעת איך הוא בודק את בית השימוש, את חדר השינה שלה. היא שומעת אותו פותח את ארון הבגדים ואז קול של משהו מושלך על הרצפה. גבר מספר אחת מתחיל לבדוק מתחת לספות בסלון. אבל גבר מספר שתיים סתם עומד שם ומסתכל ישר לעברה, לעבר דלת התריס של הארון שמגנה עליה מהם, ומחייך חיוך דק. היא יודעת שהוא רואה אותה שם ולא מבינה למה הוא מחכה, שיזוז ויקרע אותה משם כבר, ומשהו כבד ומתוח פועל בשיפולי הבטן שלה. אבל גבר מספר שתיים לוקח את הזמן.
הם נוסעים במכונית שלו והכל מאוד שקט. היא מסתכלת עליו מדי פעם ומנסה לקבל מבט בחזרה. היא לא מקבלת. בחושך הזה ובדרכים האלו, אין לה אפילו נוף לבהות בו מהחלון. מדי פעם היא מנסה להגיד משהו אבל המילים נחנקות עוד לפני שהן מגיעות לגרון שלה. היא מחבקת את עצמה, מעבירה את הידיים לאורך הגוף, לא כדי להגיד לו משהו אלא רק כדי להרגיש אמיתית במכונית השקטה הזאת. האצבעות עוברות לאורך קווי המתאר של הגוף: שמלה קצרה, שום דבר מתחתיה. אין כיסים או רכוש, רק היא וקצת בד. היא מנסה לצוד לעצמה מבט עוד פעם, נכשלת ומסתפקת בליטוף הארוך שמבטיה מלטפים את גופו. הידיים שלו מתחת לחולצה הזאת שריריות ושחומות והיא פתאום מוכנה שיעשה לה כל מה שאיים שיעשה, רק שייגע בה כבר.
הוא עוצר את המכונית. השקט נהיה כבד יותר. היא תולה בו מבט, והוא פונה אליה ואומר,
"... והיא תיקח סלט אגסים גדול ומים. רגע. במחשבה שנייה, אפשר לקבל את הסלט עם גבינה רזה? היא השמינה לי קצת."
היא נשענת לאחור, חצי חיוך תלוי על הפנים שלה, ומשקיפה עליו בהנאה גלויה. על השולחן יש תפריט אחד. המלצרית, שנראית לה בת גילה וכמעט כועסת על היחס שהוא נותן לה, ממלמלת משהו על זה שהיא תבדוק וצועדת משם בכעס. מוצא חן בעיניה איך שהמלצרית כמעט נחלצת להגנתה, אבל נשברת מול החומה המהממת של הנוכחות שלו. הוא מפנה מבט כחול וקר אליה והיא לא יכולה להפסיק לחייך, וגם הפה שלו מחייך, והיא שולחת רגל אחת ומלטפת אותו מתחת לשולחן, והוא ממשיך להביט בה באותו ריכוז משועשע כשהוא אומר, "את יודעת שאין מפה על השולחן הזה, יקירתי."
היא נשענת על השולחן, מתרפקת, משתדלת להעמיק את המחשוף שלה וללטף אותו מתחת לשולחן בדרך הכי בוטה שהיא יכולה לדמיין. "אתה מפחד מקצת חשיפה?" היא שואלת אותו במתיקות. הוא משתף פעולה: לא לפני שהמלצרית חוזרת, עדיין סמוקה, הוא מעיף לה את הסטירה שהיא חיפשה. המלצרית -- יצורון מתוק, באמת, שמנמנה כזאת, עם עיניים שהיו יפות אם לא הייתה מכווצת אותם ככה בכעס -- עוצרת במקום, נרתעת, והיא מקפלת את הרגליים, מתיישבת ואומרת בקול רם, "סליחה, אדוני."
היה יום חם והרוח הזאת החמה הרגיעה והלהיבה הכל בתוכי, הכל בו זמנית, ומראה העיר דרך החלון היה מספק ומתסכל גם יחד: העיר החמה, העצלה מחד והפס הדק של הים מבעד לבניינים, שכמו קרא לך להשיל מעליך הכל ולברוח לשם; אבל לא יכולתי להיכנס לים או שהייתי מחלידה. הוא נסע למקומות קרים יותר ובלילה האחרון חייך אלי חיוך נבזי באמת, כזה שבתוכו צפונה האמירה "את אוהבת אותי עכשיו, אבל עוד תקללי אותי מחר בבוקר," ובאמת עכשיו אני מקללת אותו, את האדון הפיאודלי הזה, את העריץ המטופש הזה שנוסע לחודש ומשאיר לך ויברטור חדש ונוצץ במתנה, אבל לוקח איתו את המפתח של חגורת הצניעות.
ביליתי את הבוקר בלצעוק עליו שהוא לא סתם נבזי, הוא גם שפל, ואז הגעתי למסקנה שהוא לא פה. ואז התיישבתי כאן, מול הדף הזה, מתחת לחלון שדרכו אפשר לראות פס כחול שהוא חוף הים, והחזקתי את הוויברטור החדש והלא-משומש הזה בחיקי, פועל ולא פעיל, מתפקד אבל לא שימושי, והחלטתי לעשות לו דברים דומים: החלטתי לכתוב לו סיפור כזה, שהוא יקצר את הנסיעה שלו או לפחות יבלה את חלקה הגדול במקלחת שבחדר המלון שלו, עושה דברים לסבון שהחדרנית לא צריכה לדעת. אבל נכשלתי: כשאין לך את היכולת לגמור עניינים בתוך הגוף שלך, את לא יכולה לגמור עניינים על הנייר. ישבתי והתחלתי, ואז הפסקתי והתחלתי, והתחלתי כל כך הרבה על הנייר הזה שהוא רטוב עכשיו, והזיעה שהכתימה אותו לא באה מהחום העולה מן הים ומחבק את העיר עכשיו.
***
התחלות חמות
"סתמי. רדי שוב."
הוא שמן, שמן נורא. בלי חולצה ובחום הזה אפשר לדמיין אותו בתור פרעוני בהיר-עור במיוחד, עומד על צד של איזו פירמידה ונוגש ביהודיות ערומות כמותה. העור שלה ספוג בזיעה. השיער שלה -- בכל מקום -- צמוד לעור וכהה, והעיניים שלה פקוחות לרווחה והפה שלה פעור, מנסה לקלוט לתוכו קצת חמצן מתוך האוויר החם והדלוח הזה, והחזה שלה עולה ויורד והוא נהנה מזה. שניהם רואים כמה הוא נהנה ממנה ככה, כמה הכעס שלו הוא לא יותר מאשר ציפוי דק המכסה את ההנאה האדירה שמתגלגלת בתוכו. בחום הזה קשה להעמיד פנים. אז הוא מלטף את הכרס הענקית שלו ביד מלוכלכת אחת ואומר שוב "סתמי. רדי."
גבר מספר שתיים נכנס דרך הדלת, כמו שגברים מהוגנים כמוהו עושים. גבר מספר שלוש הוא זה שפותח לו אותה, אחרי שהוא וגבר מספר אחד נכנסו דרך החלון של המקלחת. גבר מספר שתיים שואל משהו ושני הגברים שלצידו עונים לו בקולות מהוסים, רציניים, וכולם הולכים ונהיים שקטים יותר ויותר ככל שהתכנונים שלהם נהיים מורכבים יותר, והיא לא שומעת כלום חוץ ממילים מפוזרות, שהולכות ונהיות חרישיות ומעטות יותר ויותר. גבר מספר שתיים כנראה קיבל מה שהוא רוצה, כי גבר מספר אחת מרים ידיים בכניעה וגבר מספר שלוש מתחיל לעשות סיבוב בבית. היא שומעת איך הוא בודק את בית השימוש, את חדר השינה שלה. היא שומעת אותו פותח את ארון הבגדים ואז קול של משהו מושלך על הרצפה. גבר מספר אחת מתחיל לבדוק מתחת לספות בסלון. אבל גבר מספר שתיים סתם עומד שם ומסתכל ישר לעברה, לעבר דלת התריס של הארון שמגנה עליה מהם, ומחייך חיוך דק. היא יודעת שהוא רואה אותה שם ולא מבינה למה הוא מחכה, שיזוז ויקרע אותה משם כבר, ומשהו כבד ומתוח פועל בשיפולי הבטן שלה. אבל גבר מספר שתיים לוקח את הזמן.
הם נוסעים במכונית שלו והכל מאוד שקט. היא מסתכלת עליו מדי פעם ומנסה לקבל מבט בחזרה. היא לא מקבלת. בחושך הזה ובדרכים האלו, אין לה אפילו נוף לבהות בו מהחלון. מדי פעם היא מנסה להגיד משהו אבל המילים נחנקות עוד לפני שהן מגיעות לגרון שלה. היא מחבקת את עצמה, מעבירה את הידיים לאורך הגוף, לא כדי להגיד לו משהו אלא רק כדי להרגיש אמיתית במכונית השקטה הזאת. האצבעות עוברות לאורך קווי המתאר של הגוף: שמלה קצרה, שום דבר מתחתיה. אין כיסים או רכוש, רק היא וקצת בד. היא מנסה לצוד לעצמה מבט עוד פעם, נכשלת ומסתפקת בליטוף הארוך שמבטיה מלטפים את גופו. הידיים שלו מתחת לחולצה הזאת שריריות ושחומות והיא פתאום מוכנה שיעשה לה כל מה שאיים שיעשה, רק שייגע בה כבר.
הוא עוצר את המכונית. השקט נהיה כבד יותר. היא תולה בו מבט, והוא פונה אליה ואומר,
"... והיא תיקח סלט אגסים גדול ומים. רגע. במחשבה שנייה, אפשר לקבל את הסלט עם גבינה רזה? היא השמינה לי קצת."
היא נשענת לאחור, חצי חיוך תלוי על הפנים שלה, ומשקיפה עליו בהנאה גלויה. על השולחן יש תפריט אחד. המלצרית, שנראית לה בת גילה וכמעט כועסת על היחס שהוא נותן לה, ממלמלת משהו על זה שהיא תבדוק וצועדת משם בכעס. מוצא חן בעיניה איך שהמלצרית כמעט נחלצת להגנתה, אבל נשברת מול החומה המהממת של הנוכחות שלו. הוא מפנה מבט כחול וקר אליה והיא לא יכולה להפסיק לחייך, וגם הפה שלו מחייך, והיא שולחת רגל אחת ומלטפת אותו מתחת לשולחן, והוא ממשיך להביט בה באותו ריכוז משועשע כשהוא אומר, "את יודעת שאין מפה על השולחן הזה, יקירתי."
היא נשענת על השולחן, מתרפקת, משתדלת להעמיק את המחשוף שלה וללטף אותו מתחת לשולחן בדרך הכי בוטה שהיא יכולה לדמיין. "אתה מפחד מקצת חשיפה?" היא שואלת אותו במתיקות. הוא משתף פעולה: לא לפני שהמלצרית חוזרת, עדיין סמוקה, הוא מעיף לה את הסטירה שהיא חיפשה. המלצרית -- יצורון מתוק, באמת, שמנמנה כזאת, עם עיניים שהיו יפות אם לא הייתה מכווצת אותם ככה בכעס -- עוצרת במקום, נרתעת, והיא מקפלת את הרגליים, מתיישבת ואומרת בקול רם, "סליחה, אדוני."
