איפוק
מאת nerissa(אחרת)
15 ביוני 2005
יושב מולה על הכורסה.
לא זז. מבטו נעוץ בשלה, נשימותיו איטיות.
אצבעותיו מתופפות על ירכו בקצב, דבר לא זע בחדר מלבדן.
שקט
נקישות אצבעותיו על הבד המתוח של מכנסיו, נשימתה הכבדה - והמון שקט סביב.
לא יודעת כבר כמה זמן קפאו במצב הזה. היא עירומה מולו, ידיה מתוחות מאחורי גבה, זקופה מול מבטו הבוחן ומול נינוחותו בתוך הכורסה. לא היה מילימטר בגופה החשוף שמבטו לא בחן. התעכב. ננעץ. בלש. עם כל דקה שעברה הרגישה עירומה יותר ויותר מולו, למרות שגופה לא עטה מאום עליו מלבד עורה החלק והמצומרר.
נשימתה העמיקה.
שתי כוסות המים שאילץ אותה לשתות בטרם הצטוותה להיכנס לעמידה הנוכחית ולא לזוז, החלו לאותת נוכחות בקרבה. היתה כך כבר יותר משעה. באותה עמידה. ידעה שאסור לה לזוז. לא חשוב מה יקרה – לא להוציא מילה ולא לזוז.
מבטה התחנן אליו, והוא – מבטו הצטמצם. לא אמר מילה. רק ראשו נע מצד לצד.
היא שקעה פנימה אל עצמה. אסור היה לה גם לעצום עיניה. לא יכולה היתה לברוח. כמה קשה היה "לברוח" פנימה אל עצמה מבלי לעצום עיניים.. כשעיניו לוכדות בכל פעם את שלה, לא נותנות לה מנוח.
הדקות עברו ורגליה החלו להרגיש את העומס. רעד עבר בשריריה. ידעה שעברו כבר למעלה משעתיים..
נשימתה כבדה. בכל פעם שמבטו נעצר והתעמק בחלקיה החשופים, בפטמותיה, בכוס החלק שהדגדגן בצבץ מבין שפתיו בגלל הפיסוק הרחב בו עמדה.
המתח בשריריה החל להעמיק עצמו לכאב. גבה כאב. ידיה המתוחות לאחור. כתפיה. שרירי ירכיה.
השקט הזה גם הוא החל לקבל משקל. כמה כבד היה סביבה. על כתפיה.
אצבעותיו שוב החלו לתופף על ירכו. גם הוא יושב במקומו כל הזמן הזה, חשבה לעצמה. מלבד לשנות תנוחה ולהתמקם טוב יותר – לא קם ממקומו. לרגע לא התיק עיניו ממנה. כשהרעד בשרירי רגליה בקע אל השטח וגרם לברכיה לרעוד, מבטו התקשח מולה.
היא השתלטה על הרעד מייד. בולעת אותו פנימה.
לא לזוז אפילו מילימטר!
היא ראתה את אדונה מושיט יד לתיקו המונח לרגליו, לא מזיז מבטו ממנה. לא משחרר אותה אפילו לשנייה. בזווית מבטה הכלוא במבטו ראתה אותו מושך מהתיק מן צנצנת. לא ידעה מה יש בתוכה. סוף סוף. אחרי כמעט שלוש שעות קפואות, משהו קורה.
עדיין מביט אל נשמתה דרך עיניה, שחרר את מכסה הצנצנת.
ואז שמעה אותם. שמעה את הזמזום.
הזבובים חצו את מבטה ועיניה נפערו. הם נמשכו במהירות אל עורה המיוזע. אל ריחה, נוחתים על עורה.
לא ידעה כמה היו שם. רגליהם הזעירות החלו במסע העינויים עליה. הם כמעט הרגישו כמפלצות. מליון מפלצות קטנות ומרושעות. שליחי השטן.
שליחי אדונה.
חיוך משועשע נמתח על שפתיו. חיוך ומבט מזהיר.
לא לזוז. לא לזוז.
זמזומיי המעופפים הקטנים מילאו את כולה. זה היה צועק. מחריש אוזניים.
לא ידעה כמה מאיימים הם יכולים להיות.
ואז העקצוצים החלו להגיע ממקום נחיתתם. הדגדוג. העקיצות. רגליהם המטיילות על עורה.
היא התנשמה, נלחמת באינסטינקט. אסור. אסור!
לא יכלה יותר לרעד. הוא יצא משליטה. כל גופה רעד, זיעתה נטפה ממנה, מוסיפה לחגיגת המעופפים על עורה.
מבטו הקפיא אותה במקומה.
תערובת של לחץ בשלפוחית השתן, טפטוף הזיעה אל עיניה, זמזום המפלצות באוזניה וריקודם המושחת על עורה – היא הרגישה את הלחץ בראשה..
אילו רק יכולה היתה לעצום עיניה. רק לרגע. המלחמה היתה קלה יותר
רק לרגע.
הרגישה את הרעידות עולות מעלה. ראשה החל לרעוד. שרירי צווארה הרקידו אותו כראש מריונטה.
מבטה המתחנן, המותש – נעוץ בשלו.
ראשו רק נע מצד לצד. נותן תשובתו.
הרגישה את הקצה מתקרב.
ראתה את התהום מבצבצת שם.
טעמה את נקודת השבירה.
שמעה עצמה מתנפצת. שמעה את כניעת שרירי רגליה . שמעה את גופה נוחת על השטיח.
הבכי קרע אותה. היא נשברה.
בשארית כוחותיה זחלה אל רגלי אדונה היחפות. כל עולמה התרכז עכשיו בכפות הרגליים האלה.
נצמדה אליהם בתחינה, כאילו חייה תלויים בן.
חייה תלויים בן
חייה תלויים בן!
כף רגל אחת התרוממה ונחתה על ראשה. מצמידה לחיה אל השטיח.
שקט.
רק יפחותיה. לכודה בין שתי כפות הרגליים שלו.
לאט לאט נרגעה. משהו בעוצמה הרומסת הזו מול לחייה היה כזריקת הרגעה.
"ארבע שעות ועשרים ושמונה דקות, שפחה שלי. את מדהימה." והוא שחרר אותה אל השירותים והמקלחת.
אז גם הרשה לה להשתחרר אל בין זרועותיו העוטפות.
לא זז. מבטו נעוץ בשלה, נשימותיו איטיות.
אצבעותיו מתופפות על ירכו בקצב, דבר לא זע בחדר מלבדן.
שקט
נקישות אצבעותיו על הבד המתוח של מכנסיו, נשימתה הכבדה - והמון שקט סביב.
לא יודעת כבר כמה זמן קפאו במצב הזה. היא עירומה מולו, ידיה מתוחות מאחורי גבה, זקופה מול מבטו הבוחן ומול נינוחותו בתוך הכורסה. לא היה מילימטר בגופה החשוף שמבטו לא בחן. התעכב. ננעץ. בלש. עם כל דקה שעברה הרגישה עירומה יותר ויותר מולו, למרות שגופה לא עטה מאום עליו מלבד עורה החלק והמצומרר.
נשימתה העמיקה.
שתי כוסות המים שאילץ אותה לשתות בטרם הצטוותה להיכנס לעמידה הנוכחית ולא לזוז, החלו לאותת נוכחות בקרבה. היתה כך כבר יותר משעה. באותה עמידה. ידעה שאסור לה לזוז. לא חשוב מה יקרה – לא להוציא מילה ולא לזוז.
מבטה התחנן אליו, והוא – מבטו הצטמצם. לא אמר מילה. רק ראשו נע מצד לצד.
היא שקעה פנימה אל עצמה. אסור היה לה גם לעצום עיניה. לא יכולה היתה לברוח. כמה קשה היה "לברוח" פנימה אל עצמה מבלי לעצום עיניים.. כשעיניו לוכדות בכל פעם את שלה, לא נותנות לה מנוח.
הדקות עברו ורגליה החלו להרגיש את העומס. רעד עבר בשריריה. ידעה שעברו כבר למעלה משעתיים..
נשימתה כבדה. בכל פעם שמבטו נעצר והתעמק בחלקיה החשופים, בפטמותיה, בכוס החלק שהדגדגן בצבץ מבין שפתיו בגלל הפיסוק הרחב בו עמדה.
המתח בשריריה החל להעמיק עצמו לכאב. גבה כאב. ידיה המתוחות לאחור. כתפיה. שרירי ירכיה.
השקט הזה גם הוא החל לקבל משקל. כמה כבד היה סביבה. על כתפיה.
אצבעותיו שוב החלו לתופף על ירכו. גם הוא יושב במקומו כל הזמן הזה, חשבה לעצמה. מלבד לשנות תנוחה ולהתמקם טוב יותר – לא קם ממקומו. לרגע לא התיק עיניו ממנה. כשהרעד בשרירי רגליה בקע אל השטח וגרם לברכיה לרעוד, מבטו התקשח מולה.
היא השתלטה על הרעד מייד. בולעת אותו פנימה.
לא לזוז אפילו מילימטר!
היא ראתה את אדונה מושיט יד לתיקו המונח לרגליו, לא מזיז מבטו ממנה. לא משחרר אותה אפילו לשנייה. בזווית מבטה הכלוא במבטו ראתה אותו מושך מהתיק מן צנצנת. לא ידעה מה יש בתוכה. סוף סוף. אחרי כמעט שלוש שעות קפואות, משהו קורה.
עדיין מביט אל נשמתה דרך עיניה, שחרר את מכסה הצנצנת.
ואז שמעה אותם. שמעה את הזמזום.
הזבובים חצו את מבטה ועיניה נפערו. הם נמשכו במהירות אל עורה המיוזע. אל ריחה, נוחתים על עורה.
לא ידעה כמה היו שם. רגליהם הזעירות החלו במסע העינויים עליה. הם כמעט הרגישו כמפלצות. מליון מפלצות קטנות ומרושעות. שליחי השטן.
שליחי אדונה.
חיוך משועשע נמתח על שפתיו. חיוך ומבט מזהיר.
לא לזוז. לא לזוז.
זמזומיי המעופפים הקטנים מילאו את כולה. זה היה צועק. מחריש אוזניים.
לא ידעה כמה מאיימים הם יכולים להיות.
ואז העקצוצים החלו להגיע ממקום נחיתתם. הדגדוג. העקיצות. רגליהם המטיילות על עורה.
היא התנשמה, נלחמת באינסטינקט. אסור. אסור!
לא יכלה יותר לרעד. הוא יצא משליטה. כל גופה רעד, זיעתה נטפה ממנה, מוסיפה לחגיגת המעופפים על עורה.
מבטו הקפיא אותה במקומה.
תערובת של לחץ בשלפוחית השתן, טפטוף הזיעה אל עיניה, זמזום המפלצות באוזניה וריקודם המושחת על עורה – היא הרגישה את הלחץ בראשה..
אילו רק יכולה היתה לעצום עיניה. רק לרגע. המלחמה היתה קלה יותר
רק לרגע.
הרגישה את הרעידות עולות מעלה. ראשה החל לרעוד. שרירי צווארה הרקידו אותו כראש מריונטה.
מבטה המתחנן, המותש – נעוץ בשלו.
ראשו רק נע מצד לצד. נותן תשובתו.
הרגישה את הקצה מתקרב.
ראתה את התהום מבצבצת שם.
טעמה את נקודת השבירה.
שמעה עצמה מתנפצת. שמעה את כניעת שרירי רגליה . שמעה את גופה נוחת על השטיח.
הבכי קרע אותה. היא נשברה.
בשארית כוחותיה זחלה אל רגלי אדונה היחפות. כל עולמה התרכז עכשיו בכפות הרגליים האלה.
נצמדה אליהם בתחינה, כאילו חייה תלויים בן.
חייה תלויים בן
חייה תלויים בן!
כף רגל אחת התרוממה ונחתה על ראשה. מצמידה לחיה אל השטיח.
שקט.
רק יפחותיה. לכודה בין שתי כפות הרגליים שלו.
לאט לאט נרגעה. משהו בעוצמה הרומסת הזו מול לחייה היה כזריקת הרגעה.
"ארבע שעות ועשרים ושמונה דקות, שפחה שלי. את מדהימה." והוא שחרר אותה אל השירותים והמקלחת.
אז גם הרשה לה להשתחרר אל בין זרועותיו העוטפות.
