דמעות ליואב
מאת kael
19 ביוני 2005
הוא עמד על מפתן הדלת ומבטו בהה בה, הגשם סיפק לו דמעות, דמעות של כאב, אך באותו זמן הטיח בו הגשם את המציאות.
הדלת נפתחה.
"מה אתה עושה?" שאל אדם ויואב קרס עליו.
יואב התעורר במיטה שלמד להכיר כל כך טוב, עם הסדינים שמריחים ממנו, מריחים מאהובו, מריחים מאדם.
בראשו המחשבות רצות, שוצפות ומושכות את ליבו לכל פינה, כל אחת שונה מהשניה אך בכולן חוט מקשר אחד, אדם. יואב הרגיש יד מלטפת, יד שבמגעה ניסיון להרגיע, יד שמראה אהבה.
"ידעתי שאתה אוהב את הגשם אבל לא עד כדי כך", אדם השמיע בחיוך.
"אני אוהב הרבה דברים", יואב פקח את עיניו, במבטו ראה את אדם.
"אני יודע", הוא הרגיש את הצביטה, את הכאב שלו בלב, הפצע שהחל כצביטה ולאט לאט הפך לפצע מדמם שרק מחמיר ומחמיר.
יואב קם על רגליו ועזב את החדר, הוא לא מסוגל להתמודד עם אדם. הוא לא בגד, הוא לא ברח, אז למה הוא, יואב, צריך להתמוד עם כל הסיפור הזה לבדו.
"אתה לא מתמודד עם הסיפור הזה לבד."
"אני שונא שאתה קורא את מחשבותי", אדם חיבק את יואב מאחור.
"אני לא יכול לשלוט בזה."
"כן, כמו בעוד דברים."
אדם עזב אותו ונשען על הכורסא בצידו האחר של החדר, הוא ברח אל תוך תוכו, מתקפל.
הוא, כרגשותיו, פגיע עד מאוד, פרצופיו אין סוף ורק יואב מכיר אותו באמת, האדם היחידי שבאמת פגש את אדם ולא את שלל המסכות, יואב הוא היחיד שאדם סמך עליו לחלוטין, היחיד שהוא היה מסוגל להתמסר לו.
"למה אתה בורח ממני?" יואב זעק אל אדם.
אדם לא ענה, רק דמעה אחת זלגה על פרצופו, דמעה שנראתה עשוייה מכאב צרוף.
יואב חזר לחדר, התיישב על המיטה והחל לבכות, הוא הרגיש שוב כמו אותו ילד בן 16 שבכה כי איבד הכל. הדמעות, בדיוק אותן דמעות שהרטיבו הכל אך בעיקר מציפות את ליבו, מציפות כל כך עד שליבו טובע.
הוא החל ללכת לקראת הארון, דמעותיו עודן על פרצופו, חונקות את גרונו, והחל הוא להכניס את בגדיו לאט לאט אל תוך מזוודות. לפתע הרגיש את אותו מגע, אותו מגע שאומר שהוא אוהב כל כך, אוהב בלי סוף אך ללא מילים.
הבגדים נפלו מידיו והוא, שוב, החל בוכה על אדם, הם בכו יחד, מחבקים אחד את השני,כואבים אחד את השני, אוהבים. יואב לקח בעדינות את אדם אל מיטתם, הכניסוהו אל מתחת לסדינים ונכנס גם הוא.
אור ראשון של בוקר הפציע מבעד לחלון, אדם התעורר, הביט באהובו ונזכר, כאשר נפגשו לראשונה באוניברסיטה, יום ראשון ללימודים, יואב מביט באדם בחיוך. ומשם הכל התחיל, תחילה חברים לכל דבר ואז לאחר כמה שנים בני זוג.
האהבה של אדם אל יואב מפליאה היא, טהורה כל כך כנה ואמיתית. לשניהם אהבה זאת היא ראשונה. הם גדלו ביחד, התבגרו ביחד, למדו ואהבו אחד את השני כל כך טוב עד כך שהם מדברים רק עם העיניים, מבטים שמביעים הכל, תחושות יותר גדולות משניהם יחדיו.
ריח הבישול העיר את יואב, הוא נזכר במאורעות ליל אמש, הוא נזכר בכאב, כאב קריר וצורם שעדין נושא בתוכו. לאדם הכאב היה ממשי גם כן, למרות שהוא היה הגורם לאותו כאב. הוא מנסה לברוח, אך המציאות משום מה נראית כרודפת אחריו, הוא רץ ורץ אך בסופו של דבר אין הוא מנצח, המציאות תמיד תתפוס אותו.
"אז למה בגדת?" יואב שאל מנסה להבין, מה יכול היה לגרום לו לעשות זאת, למה? אדם הסתובב והביט בו במבט שגורם לו ורק ליואב להבין, הוא ידע שעשה טעות, אך הבין זאת. פניו של אדם היו ספוגות דמעות. מצבו החזיר אותו לשנים אחור בהן הם רק החלו את דרכם ביחד, חיוך גדול התפשט על פרצופו והשמיים נראו, כנראה כתגובה, תכולים מתמיד.
"אינני יודע מה להגיד לך, כדי שאעזוב."
יואב חש את ליבו פועם בחוזקה, הוא סוף סוף הבין מה הוא מרגיש. בחלקו החיצוני, הראשוני הוא רוצה לפגוע, להכאיב, לנקום כאבו. אבל מבפנים, מהלב, מהרגש הכי אמיתי הוא עוד כואב אך הוא סלח.
"לא."
"אני לא יכול להיות פה, להכאיב לך!"
אדם לא הבן מה יואב חושב לעצמו, הרי איך הם יכולים להיות ביחד כל עוד עצם הראייה של אדם גורמת ליואב כאב כה רב.
"אתה לא רואה שתכאיב לי יותר אם תעזוב?"
יואב חייב להילחם על אהובו, הוא זה שצריך להקריב כדי שיוכלו להיות ביחד. אירוניה מטורפת אך זה נכון.
יואב ניקה את דמעותיו של אדם, השכיב אותו על הספה וליטף את שערו, הוא הרגיש כמו אם ותינוקה, קשר מיוחד כל כך, כל כך יפה, כל כך מדהים עד כדי כך שאף אחד לא יכול להבין באמת את פירושו.
"אם היה לך כוח לשנות משהו בחייך מה היית משנה?" שאל אדם ומולל את אצבעותיו באלו של יואב.
"הייתי זוכר לקנות חלב, יש לי רצון לקפה," אמר יואב וחייך.
הדלת נפתחה.
"מה אתה עושה?" שאל אדם ויואב קרס עליו.
יואב התעורר במיטה שלמד להכיר כל כך טוב, עם הסדינים שמריחים ממנו, מריחים מאהובו, מריחים מאדם.
בראשו המחשבות רצות, שוצפות ומושכות את ליבו לכל פינה, כל אחת שונה מהשניה אך בכולן חוט מקשר אחד, אדם. יואב הרגיש יד מלטפת, יד שבמגעה ניסיון להרגיע, יד שמראה אהבה.
"ידעתי שאתה אוהב את הגשם אבל לא עד כדי כך", אדם השמיע בחיוך.
"אני אוהב הרבה דברים", יואב פקח את עיניו, במבטו ראה את אדם.
"אני יודע", הוא הרגיש את הצביטה, את הכאב שלו בלב, הפצע שהחל כצביטה ולאט לאט הפך לפצע מדמם שרק מחמיר ומחמיר.
יואב קם על רגליו ועזב את החדר, הוא לא מסוגל להתמודד עם אדם. הוא לא בגד, הוא לא ברח, אז למה הוא, יואב, צריך להתמוד עם כל הסיפור הזה לבדו.
"אתה לא מתמודד עם הסיפור הזה לבד."
"אני שונא שאתה קורא את מחשבותי", אדם חיבק את יואב מאחור.
"אני לא יכול לשלוט בזה."
"כן, כמו בעוד דברים."
אדם עזב אותו ונשען על הכורסא בצידו האחר של החדר, הוא ברח אל תוך תוכו, מתקפל.
הוא, כרגשותיו, פגיע עד מאוד, פרצופיו אין סוף ורק יואב מכיר אותו באמת, האדם היחידי שבאמת פגש את אדם ולא את שלל המסכות, יואב הוא היחיד שאדם סמך עליו לחלוטין, היחיד שהוא היה מסוגל להתמסר לו.
"למה אתה בורח ממני?" יואב זעק אל אדם.
אדם לא ענה, רק דמעה אחת זלגה על פרצופו, דמעה שנראתה עשוייה מכאב צרוף.
יואב חזר לחדר, התיישב על המיטה והחל לבכות, הוא הרגיש שוב כמו אותו ילד בן 16 שבכה כי איבד הכל. הדמעות, בדיוק אותן דמעות שהרטיבו הכל אך בעיקר מציפות את ליבו, מציפות כל כך עד שליבו טובע.
הוא החל ללכת לקראת הארון, דמעותיו עודן על פרצופו, חונקות את גרונו, והחל הוא להכניס את בגדיו לאט לאט אל תוך מזוודות. לפתע הרגיש את אותו מגע, אותו מגע שאומר שהוא אוהב כל כך, אוהב בלי סוף אך ללא מילים.
הבגדים נפלו מידיו והוא, שוב, החל בוכה על אדם, הם בכו יחד, מחבקים אחד את השני,כואבים אחד את השני, אוהבים. יואב לקח בעדינות את אדם אל מיטתם, הכניסוהו אל מתחת לסדינים ונכנס גם הוא.
אור ראשון של בוקר הפציע מבעד לחלון, אדם התעורר, הביט באהובו ונזכר, כאשר נפגשו לראשונה באוניברסיטה, יום ראשון ללימודים, יואב מביט באדם בחיוך. ומשם הכל התחיל, תחילה חברים לכל דבר ואז לאחר כמה שנים בני זוג.
האהבה של אדם אל יואב מפליאה היא, טהורה כל כך כנה ואמיתית. לשניהם אהבה זאת היא ראשונה. הם גדלו ביחד, התבגרו ביחד, למדו ואהבו אחד את השני כל כך טוב עד כך שהם מדברים רק עם העיניים, מבטים שמביעים הכל, תחושות יותר גדולות משניהם יחדיו.
ריח הבישול העיר את יואב, הוא נזכר במאורעות ליל אמש, הוא נזכר בכאב, כאב קריר וצורם שעדין נושא בתוכו. לאדם הכאב היה ממשי גם כן, למרות שהוא היה הגורם לאותו כאב. הוא מנסה לברוח, אך המציאות משום מה נראית כרודפת אחריו, הוא רץ ורץ אך בסופו של דבר אין הוא מנצח, המציאות תמיד תתפוס אותו.
"אז למה בגדת?" יואב שאל מנסה להבין, מה יכול היה לגרום לו לעשות זאת, למה? אדם הסתובב והביט בו במבט שגורם לו ורק ליואב להבין, הוא ידע שעשה טעות, אך הבין זאת. פניו של אדם היו ספוגות דמעות. מצבו החזיר אותו לשנים אחור בהן הם רק החלו את דרכם ביחד, חיוך גדול התפשט על פרצופו והשמיים נראו, כנראה כתגובה, תכולים מתמיד.
"אינני יודע מה להגיד לך, כדי שאעזוב."
יואב חש את ליבו פועם בחוזקה, הוא סוף סוף הבין מה הוא מרגיש. בחלקו החיצוני, הראשוני הוא רוצה לפגוע, להכאיב, לנקום כאבו. אבל מבפנים, מהלב, מהרגש הכי אמיתי הוא עוד כואב אך הוא סלח.
"לא."
"אני לא יכול להיות פה, להכאיב לך!"
אדם לא הבן מה יואב חושב לעצמו, הרי איך הם יכולים להיות ביחד כל עוד עצם הראייה של אדם גורמת ליואב כאב כה רב.
"אתה לא רואה שתכאיב לי יותר אם תעזוב?"
יואב חייב להילחם על אהובו, הוא זה שצריך להקריב כדי שיוכלו להיות ביחד. אירוניה מטורפת אך זה נכון.
יואב ניקה את דמעותיו של אדם, השכיב אותו על הספה וליטף את שערו, הוא הרגיש כמו אם ותינוקה, קשר מיוחד כל כך, כל כך יפה, כל כך מדהים עד כדי כך שאף אחד לא יכול להבין באמת את פירושו.
"אם היה לך כוח לשנות משהו בחייך מה היית משנה?" שאל אדם ומולל את אצבעותיו באלו של יואב.
"הייתי זוכר לקנות חלב, יש לי רצון לקפה," אמר יואב וחייך.
