איך המצאתי את מצבטי הפטמות
מאת Master F(אחר)
29 ביולי 2005
איך המצאתי את מצבטי הפטמות
קנאה
היא אהבה אותו, היא הייתה מספקת לו את כל צרכיו, מזון, מגורים ואהבה, פרנסה אותו, דאגה לכל מחסורו.
הוא מצידו היה צריך לבצע מטלה אחת בלבד. לדאוג לה לאותן אורגזמות חייתיות מטורפות שבהן טלטל את גופה בפראות, לפעמים אף עשרות פעמים ביום.
הוא ידע אותה, הכיר את תאוותה, פרט עליה כעל גיטרה ישנה, בעיניים עצומות היה מגיע אל נקודת הג'י הקסומה שלה מתחכך בה כמו שאהבה משפשף קלות ומרפה , מרפרף מדגדג ושוב משפשף, בקצב משתנה, קשוב לתגובותיה היה מפיק ממנה סימפוניה של אנחות. ובתזמון מדויק, היה מלטף את דגדגנה.
מתענג על יצירתו, מביא אותה שוב ושוב לשיאים חדשים ולעונג שכמוהו לא ידעה. זה היה ספור אהבה אמיתי רווי תשוקה ומיצים ניגרים, אורגזמות מלווות באנחותיה הקולניות, צעקותיה החודרות, מול שתיקתו המוחלטת המצמררת משהו.
לודמילה והקרפיון 003.
ציצי הייתה מביטה בו בקנאה, ברגעים היחידים בהם יכלה, השניות הגנובות בהם לא היה תחת עיניה המשגיחות של לודמילה.
ציצי רצתה אותו היא חשקה בו, בלילות הייתה שוכבת במיטתה ידה בין רגליה והיא מביאה את עצמה.
היתה מלטפת את דגדגנה, מחדירה אצבע אל מעיינה השוקק, צובטת קלות את פטמותיה וחולמת עליו, אחחח לו היה שלה.
הקנאה העבירה אותה על דעתה, היא הייתה זקוקה לו.
ערב אחד, ברקע נשמעו קולותיה המתגברים של לודמילה, באורגזמה המי יודע כמה. הבינה ציצי שלא תוכל לוותר, הוא יהיה שלה, או של אף אחת.
בעודה יושבת מביטה בו שוחה באצילות באקווריום שהציבה לו לודמילה בחדר השינה, רקמה במוחה את תכניתה השטנית. כל תנועותיו היו מלאות הדר, במשיכת סנפיר היה מאיץ וגופו המדהים היה חותך את המים. לעיתים היתה רואה איך הוא משיב לה מבט חטוף, והבינה, גם הוא רוצה אותה. התכנית בשלה במוחה. מושלם, ציינה לעצמה בסיפוק וניגשה לבצוע המדוקדק.
פעם לפני שנים נתנה לה סבתא עליה השלום מתכון, היא נברה בארגז הישן, מחפשת אותו, היא ידעה שהמתכון ששוכב לו שם שנים, ניתן כדי שתשתמש בו היום.
בעיניים זורחות ישרה את הפתק הישן והדהוי, קוראת לעצמה את הכותרת : "גפילטא פיש (6 מנות)"
היא ידעה בדיוק מה עליה לעשות.
לודמילה מששבה הביתה, הרגישה מעין סכין המפלחת את ליבה, שעה שסרקה את האקווריום בנסיון נואש משהו. לחפש קרפיון גדול מסתתר, אולי, מאחורי שיח דק.
האכזבה, הכאב, היאוש, עטפו אותה מכל עבר, :איכה קרפי??" מיררה בבכי שהיא מסתובבת בבית, מחפשת אותו במקומות בלתי אפשרים.
במטבח על שולחן האוכל הקטן הייתה מונחת צלחת, לודמילה התקרבה, רגליה כושלות, בקושי נושאות את גופה, היא לא יכלה לעמוד בזה, מוות טחון היה באויר.
בצלחת היה גפילטא פיש. שש מנות. ועל כל מנה פרח גזר לעטור. זה היה למעלה מכוחותיה והיא התמוטטה. בדרכו של גופה למפגש הכואב עם הרצפה, מלמלו שפתיה בזעם "ציצי..."
היא לא היתה עוד כבעבר. מת מהלך היה כנוי שבהחלט התאים לה שלושה שבועות שכבה במיטה, ללא כל רצון להמשיך לחיות, כמעט ולא קמה, שוכבת, מצפה, למלאך המוות שיגאלה מיסוריה שיקח אותה אל אהובה.
נקמה
בוקר אחד הכל נגמר, קמה, רחצה עצמה בקפידה, את שערה המוזנח סרקה באכזריות מה, קורעת בזעם את הקשרים מתמכרת לכאב. אותו ידעה כל כך טוב.
לבשה את בגדיה ויצאה לדרכה. היא לא תכננה מה ואיך, התסריטים חלפו במוחה אחד אחרי השני, ממכולם התמוגגה, נהנתה, הריצה אותם הלוך ושוב במוחה. איך היא קושרת את ציצי, מתעללת בה באכזריות. ולעיתים גם הורגת אותה לבסוף. ידיה טבולות בדמה, נקמת דמו של קרפיון.
למרות חיפושיה המתוכננים, מסודרים ושיטתיים העלתה חרס בידה.
כשראתה את ציצי ברחוב בעיר זרה, ממהרת לדרכה ושקית בידה ידעה שהמלאך השומר שלה הביא אותה אליה, היא החישה צעדיה משתדלת לא לאבד את ציצי.
ציצי, נכנסה לבית דירות ישן, לודמילה בעקבותיה ליבה פועם בעוז מאיים לקרוע את חולצתה.
בהביטה בדלת נסגרת הבחינה שבשקית שאחזה ציצי היו תולעים.
היא היתה מופתעת, תולעים האוכל האהוב על קרפי שלה. האם לציצי יש קרפיון משלה?
היא הניסה את המחשבות הטורדניות שחדרו למוחה, הצטיידה במשקפת וטפסה אל גג הבניין הסמוך משקיפה אל חלונה של ציצי.
המשקפת נפלה מידיה והרעד לא פסק הכל חזר אליה בשניות. היא לא האמינה היא ידעה שלא יתכן, הרי במו ידיה קברה את קרפי שלה את ששת מנות הגפילטא פיש עם הגזר.
אבל שם ממול זה היה פשוט לא יאמן באקווריום גדול שחה לו בנחת כאילו לא מוטרד כלל ממותו או חטיפתו. הקרפיון שלה 003.
לודמילה התעשתה, זינקה על רגליה, היום קצר והמלאכה מרובה. ומחר הוא לא סתם יום זהו יום הולדתה של ציצי. יום הולדת שלא תשכח לעולם.
בערב שהייתה בטוחה שציצי ישנה, פרצה בשקט אל ביתה בידה האחת אחזה כלוב, ובידה השנייה שקית.
היא ניגשה מיד אל האקווריום, דומה היה לה שזיהה אותה שחייך אליה, בדרכו הדגית.חיש מהר העבירה אותו לשקית אוחזת בה בחוזקה, כמו אומרת שנית לא נפרד לעולם.
הותירה את הכלוב על שולחנה של ציצי הישנה, מסופקת ולאה אחרי ליל דגים סוער, הניחה עליו פתק בו כתבה:
"יום הולדת שמח"
ועזבה.
בבוקר ציצי לא ידעה את נפשה מצער, התרוצצה כעכבר במבוך מנסה לגלות רמז לאן נעלם הקרפיון שלה, דמעות בעיניה. הבינה שלא תראה אותו עוד.
הלובסטר האדום והענק שבכלוב הביט בה (כך נראה לה) בעיני עגל ולא הכהה במאום את הכאב.
בתחילה סלדה ממנו, הוא הגיע שקרפי נעלם, הוא ידע מה קרה ושתק. אך לאט לאט במשך היום התרככה מעט ולפנות ערב אף לטפה את ראשו באצבעה.
היא קראה לו "לולו" ללובסטר שלה ולפני השינה אפילו הצליח להוציא ממנה חיוך קל.
בלילה משפרשה למיטתה, חזר אליה העצב, הגעגועים למי שמילא כל ערב בחודש האחרון את מיטתה, דומעת ליטפה את לולו היצור האחרון בחלד שהיה מעט שלה.
כשנרדמה לא הבחינה ששכחה לסגור את דלת הכלוב, לולו זחל לאיטו החוצה, משרך דרכו על השטיח, חוצה את נפתולי חזייתה, וחוצה זוג נעליים בטיפוס מתיש. אט אט קרב אל מיטתה, טיפס אליה מלטף את גופה.
צווחה חדה פלחה את החדר, עת צבט לולו בחדווה בפטמותיה.
קנאה
היא אהבה אותו, היא הייתה מספקת לו את כל צרכיו, מזון, מגורים ואהבה, פרנסה אותו, דאגה לכל מחסורו.
הוא מצידו היה צריך לבצע מטלה אחת בלבד. לדאוג לה לאותן אורגזמות חייתיות מטורפות שבהן טלטל את גופה בפראות, לפעמים אף עשרות פעמים ביום.
הוא ידע אותה, הכיר את תאוותה, פרט עליה כעל גיטרה ישנה, בעיניים עצומות היה מגיע אל נקודת הג'י הקסומה שלה מתחכך בה כמו שאהבה משפשף קלות ומרפה , מרפרף מדגדג ושוב משפשף, בקצב משתנה, קשוב לתגובותיה היה מפיק ממנה סימפוניה של אנחות. ובתזמון מדויק, היה מלטף את דגדגנה.
מתענג על יצירתו, מביא אותה שוב ושוב לשיאים חדשים ולעונג שכמוהו לא ידעה. זה היה ספור אהבה אמיתי רווי תשוקה ומיצים ניגרים, אורגזמות מלווות באנחותיה הקולניות, צעקותיה החודרות, מול שתיקתו המוחלטת המצמררת משהו.
לודמילה והקרפיון 003.
ציצי הייתה מביטה בו בקנאה, ברגעים היחידים בהם יכלה, השניות הגנובות בהם לא היה תחת עיניה המשגיחות של לודמילה.
ציצי רצתה אותו היא חשקה בו, בלילות הייתה שוכבת במיטתה ידה בין רגליה והיא מביאה את עצמה.
היתה מלטפת את דגדגנה, מחדירה אצבע אל מעיינה השוקק, צובטת קלות את פטמותיה וחולמת עליו, אחחח לו היה שלה.
הקנאה העבירה אותה על דעתה, היא הייתה זקוקה לו.
ערב אחד, ברקע נשמעו קולותיה המתגברים של לודמילה, באורגזמה המי יודע כמה. הבינה ציצי שלא תוכל לוותר, הוא יהיה שלה, או של אף אחת.
בעודה יושבת מביטה בו שוחה באצילות באקווריום שהציבה לו לודמילה בחדר השינה, רקמה במוחה את תכניתה השטנית. כל תנועותיו היו מלאות הדר, במשיכת סנפיר היה מאיץ וגופו המדהים היה חותך את המים. לעיתים היתה רואה איך הוא משיב לה מבט חטוף, והבינה, גם הוא רוצה אותה. התכנית בשלה במוחה. מושלם, ציינה לעצמה בסיפוק וניגשה לבצוע המדוקדק.
פעם לפני שנים נתנה לה סבתא עליה השלום מתכון, היא נברה בארגז הישן, מחפשת אותו, היא ידעה שהמתכון ששוכב לו שם שנים, ניתן כדי שתשתמש בו היום.
בעיניים זורחות ישרה את הפתק הישן והדהוי, קוראת לעצמה את הכותרת : "גפילטא פיש (6 מנות)"
היא ידעה בדיוק מה עליה לעשות.
לודמילה מששבה הביתה, הרגישה מעין סכין המפלחת את ליבה, שעה שסרקה את האקווריום בנסיון נואש משהו. לחפש קרפיון גדול מסתתר, אולי, מאחורי שיח דק.
האכזבה, הכאב, היאוש, עטפו אותה מכל עבר, :איכה קרפי??" מיררה בבכי שהיא מסתובבת בבית, מחפשת אותו במקומות בלתי אפשרים.
במטבח על שולחן האוכל הקטן הייתה מונחת צלחת, לודמילה התקרבה, רגליה כושלות, בקושי נושאות את גופה, היא לא יכלה לעמוד בזה, מוות טחון היה באויר.
בצלחת היה גפילטא פיש. שש מנות. ועל כל מנה פרח גזר לעטור. זה היה למעלה מכוחותיה והיא התמוטטה. בדרכו של גופה למפגש הכואב עם הרצפה, מלמלו שפתיה בזעם "ציצי..."
היא לא היתה עוד כבעבר. מת מהלך היה כנוי שבהחלט התאים לה שלושה שבועות שכבה במיטה, ללא כל רצון להמשיך לחיות, כמעט ולא קמה, שוכבת, מצפה, למלאך המוות שיגאלה מיסוריה שיקח אותה אל אהובה.
נקמה
בוקר אחד הכל נגמר, קמה, רחצה עצמה בקפידה, את שערה המוזנח סרקה באכזריות מה, קורעת בזעם את הקשרים מתמכרת לכאב. אותו ידעה כל כך טוב.
לבשה את בגדיה ויצאה לדרכה. היא לא תכננה מה ואיך, התסריטים חלפו במוחה אחד אחרי השני, ממכולם התמוגגה, נהנתה, הריצה אותם הלוך ושוב במוחה. איך היא קושרת את ציצי, מתעללת בה באכזריות. ולעיתים גם הורגת אותה לבסוף. ידיה טבולות בדמה, נקמת דמו של קרפיון.
למרות חיפושיה המתוכננים, מסודרים ושיטתיים העלתה חרס בידה.
כשראתה את ציצי ברחוב בעיר זרה, ממהרת לדרכה ושקית בידה ידעה שהמלאך השומר שלה הביא אותה אליה, היא החישה צעדיה משתדלת לא לאבד את ציצי.
ציצי, נכנסה לבית דירות ישן, לודמילה בעקבותיה ליבה פועם בעוז מאיים לקרוע את חולצתה.
בהביטה בדלת נסגרת הבחינה שבשקית שאחזה ציצי היו תולעים.
היא היתה מופתעת, תולעים האוכל האהוב על קרפי שלה. האם לציצי יש קרפיון משלה?
היא הניסה את המחשבות הטורדניות שחדרו למוחה, הצטיידה במשקפת וטפסה אל גג הבניין הסמוך משקיפה אל חלונה של ציצי.
המשקפת נפלה מידיה והרעד לא פסק הכל חזר אליה בשניות. היא לא האמינה היא ידעה שלא יתכן, הרי במו ידיה קברה את קרפי שלה את ששת מנות הגפילטא פיש עם הגזר.
אבל שם ממול זה היה פשוט לא יאמן באקווריום גדול שחה לו בנחת כאילו לא מוטרד כלל ממותו או חטיפתו. הקרפיון שלה 003.
לודמילה התעשתה, זינקה על רגליה, היום קצר והמלאכה מרובה. ומחר הוא לא סתם יום זהו יום הולדתה של ציצי. יום הולדת שלא תשכח לעולם.
בערב שהייתה בטוחה שציצי ישנה, פרצה בשקט אל ביתה בידה האחת אחזה כלוב, ובידה השנייה שקית.
היא ניגשה מיד אל האקווריום, דומה היה לה שזיהה אותה שחייך אליה, בדרכו הדגית.חיש מהר העבירה אותו לשקית אוחזת בה בחוזקה, כמו אומרת שנית לא נפרד לעולם.
הותירה את הכלוב על שולחנה של ציצי הישנה, מסופקת ולאה אחרי ליל דגים סוער, הניחה עליו פתק בו כתבה:
"יום הולדת שמח"
ועזבה.
בבוקר ציצי לא ידעה את נפשה מצער, התרוצצה כעכבר במבוך מנסה לגלות רמז לאן נעלם הקרפיון שלה, דמעות בעיניה. הבינה שלא תראה אותו עוד.
הלובסטר האדום והענק שבכלוב הביט בה (כך נראה לה) בעיני עגל ולא הכהה במאום את הכאב.
בתחילה סלדה ממנו, הוא הגיע שקרפי נעלם, הוא ידע מה קרה ושתק. אך לאט לאט במשך היום התרככה מעט ולפנות ערב אף לטפה את ראשו באצבעה.
היא קראה לו "לולו" ללובסטר שלה ולפני השינה אפילו הצליח להוציא ממנה חיוך קל.
בלילה משפרשה למיטתה, חזר אליה העצב, הגעגועים למי שמילא כל ערב בחודש האחרון את מיטתה, דומעת ליטפה את לולו היצור האחרון בחלד שהיה מעט שלה.
כשנרדמה לא הבחינה ששכחה לסגור את דלת הכלוב, לולו זחל לאיטו החוצה, משרך דרכו על השטיח, חוצה את נפתולי חזייתה, וחוצה זוג נעליים בטיפוס מתיש. אט אט קרב אל מיטתה, טיפס אליה מלטף את גופה.
צווחה חדה פלחה את החדר, עת צבט לולו בחדווה בפטמותיה.
