ארוחת בוקר

זמן רב חלף מאז פגשתי את הכלבלב שלי. ושנינו כבר ציפינו בקוצר רוח לפגישה המחודשת. ההתרגשות והמתח היו באויר ממש כמו בפעם הראשונה.

הוריתי לו להמתין לי במרכז החדר כשפניו אל דלת הכניסה כשהוא עומד על 4 ערום ומשפיל מבטו אל סף הדלת.

לשם שינוי לא נתתי לו הוראות מיוחדות לגבי איך להכין את החדר, והוא כיד הדמיון הטובה עליו, סידר נרות ריחניים ופרחי שושנים לבנות, שידע שאני אוהבת במיוחד, במעגל סביב מרכז החדר והמתין לי דרוך בתוכו.

סגרתי את דלת הכניסה מאחורי ונעמדתי צמוד אליה. מביטה בכלבלב שלי, ובתפאורה המחשמלת שהכין עבורי. באותו זמן התחילו לעלות בראשי כל אותן פנטזיות שיש בדעתי לממש איתו ביום מין הימים.

מיד עם מתן האות, בהתלהבות ילדותית משהו הוא מזנק אל רגליי מלקק את כפותי דוחק את אפו למפשעתי כמו כלבלב שובב.

אני מכה בנזיפה על אפו, "חכה לאישור" אני אומרת לו.
הכלבלב הנזוף מייבב קלות משפיל מבט לרגליי.
"ארצה!" אני מצווה עליו.
הוא כורע על ברכיו בפחד, מביט בי במבט מתחנן. כשראשו בין ידיו, סנטרו צמוד לרצפה. רועד משהו, מבטו מפוחד ומשתוקק גם יחד.

"בוא כלבלב , הנח את ראשך על ירכיי, התרפק עלי" אני אומרת לו בקול רך כעבור מס' דקות של המתנה שלו, בהן התעסקתי בענייני.

הוא מניח את ראשו ואני מרגישה איך המתח והציפיה שנבנו אצלו בימים האחרונים מתפוגגים. שריריו מתרפים והוא רגוע. מתרפק על רגליי. מלטפן באהבה. מפנק ומתפנק.

כעבור מספר דקות של "פרה-קייר" שכזה, הלחץ בשלפוחית השתן שלי מזכיר לי שלא הספקתי להתרוקן לפני תחילת הפגישה.

"שכב על הגב כלב". קולי שקט ורגוע ואינו מרמז על זממי. וכשהוא שוכב ומביט בי מתחתי בציפיה לבאות, אני נעמדת בפישוק מעל מתניו ומתחילה בריקון איטי של השלפוחית, מסמנת את גופו ועולה לכיוון פניו.
כשאני מעל ראשו אני מורה לו לפתוח את פיו ולשתות לרוויה.

כשהזרם פוסק הוא מודה לי, וכשאני מתיישבת על פניו הוא מנקה אותי בעדינות ורכות כמו נייר טואלט משובח. "לך להכין לי כוס קפה, ועשה זאת בהליכה על ארבע" אני מורה לו. ובשעה שהוא מקרקש במטבח אני מתיישבת בכיסא.

כעבור כמה דקות אני רואה אותו מתקדם על ארבע. בין צעד לצעד הוא מקדם כוס קפה על הרצפה.
הוראה זו הוראה – ועל ארבע זה על ארבע. הוא מגיש לי את הכוס בהשפלת עיניים. "בבקשה מלכתי, לרוויה".

אני קוראת לו לעמוד מאחורי הכסא על ברכיו ולעסות את כתפיי מעמל הימים האחרונים שהיו עמוסים בעבודה. הוא נדחק בקושי ברווח שבין הכסא והקיר שמאחוריו. אצבעותיו המיומנות לשות את שריריי ואני מרגישה את זרמי החשמל שעוברים בהם ולאורך גבי מעבירות צמרמורות העונג בכל גופי.

"עלי לערוך שיחה חשובה", אני אומרת לו כעבור מס' דקות של עונג ממכר. "וכדי לוודא שאינך מקשיב לשיחתי אקשור אותך לידית דלת השרותים. המקום הראוי לכלב סקרן שכמוך, ואצא למרפסת לשיחה. שלא תנסה להשתחרר מהקשירה!".
עולה בי הרעיון, ובמקום לקשור אותו מקולרו שעל הצוואר, אני כורכת חבל דק וארוך לבסיס החבילה האינטימית שלו, ואת קצהו השני לידית הדלת.

"תמתין לי פה על ארבע, כלב."

בדקות הארוכות של ההמתנה למלכתי שתחזור משיחתה החשובה עולות במוחי תמונות שמשחזרות מצבים שונים ואינטימיים שלנו. אפילו עכשיו, בבוקר זה לאחר ימים רבים של געגוע לריחה ומגעה לפקודותיה והשפלותיה, היא הצליחה להפתיע אותי. מהרוך האוהב, הכמעט אימהי ומתוך התרפקותי על בשרה החם והרך אליו התגעגעתי כל כך בימים האחרונים הפכתי במחי מילה לאסלה האנושית שלה. כל כך נעמה לי תחושת החום שפשטה בגופי הרטיבות השמנונית שזרמה ממנה עלי ואז לתוכי. מלקק את שפתיי מנסה לחוש את שאריות הטעם של משקה אלילתי.

מתוך השקט שהשתרר בחדר אני שומע אותה מתלחששת מעבר לדלת. מתאמץ לזהות עם מי, או על מה אך מזהה רק קולות צחוק. ואז הדלת נפתחת.

אני רואה את מבטה הכעוס. "מי נתן לך רשות לשבת? על ארבע מיד זבל!" היא מזכירה לי את התרשלותי בנימה חדה. אני מתחיל לרעוד, יודע שצפוי לי עונש כואב.
מתוך עמדתי על ברכיי וידיי אני מבחין בה שולפת את השוט הנערץ שלה, ומלבישה עליו את התוספת המכאיבה של רצועות העור הדקות. אני מנסה להשתלט על הפחד אבל ממשיך לרעוד. יודע שאין מנוס מספיגת הכאב באהבה.

היא נעמדת מאחורי ומתחילה להצליף. אני סופר ומודה לה על החינוך הנוקשה שהיא מעריפה עלי באהבה. אני נסחף לתוך מחשבותיי ומפספס את הספירה, מה שמכעיס אותה עוד יותר.
"אתה סופר על ניוטרל?" היא מצליפה בי בלשונה "מההתחלה!".
"לאא" נפלטת מגרוני זעקת התיסכול ואני נשכב כמו סמרטוט.
מוכה ומושפל לרגליה. מנשק ומתחנן למחילה.
"שתוק אפס שכמוך - אתה ניסית לצותת לי הא?" היא מאשימה.
"לא!" אני מנסה להדגיש את ההכחשה אך היא קוראת אותי כספר פתוח.
"על ארבע מיד כלב עלוב!"
בציות ותוך פחד ממה שמצפה לי עכשיו אני חוזר לתנוחה. לוקח אויר ועוצם את עיניי.
"1, תודה המלכה, 2, תודה המלכה, 3, תודה המלכה ...4..5..6 תודה המלכה, 7 תודה המלכה, 9 תודה המלכה".
"שוב טעית בספירה אפס. לא יודע לספור?! שנתחיל מהתחלה?! שנמשיך עד שתלמד לפחות ספירה נכונה?!"
"ללללללללללללללללללללללאאאאאאאא" אני מביט בה במבט מבועת.
"קדימה מאחת" היא מדרבנת אותי בבעיטה בירכי.
אני נצמד לקרסוליה בוכה על רגליה. מנשק. מתרפס. מתחנן לרחמיה.
היא סוטרת על לחיי ואני מלקק את היד הנערצת.
"קדימה סמרטוט עלוב" - היא מנסה לעודד אותי.
"די, די" אני מילל, "רחמי עליי".
ושוב סטירת דירבון ניחתת על לחיי.
"אני גבר, לא סמרטוט", אני ממלמל בקול ענות חלושה.
"עמוד על ארבע", היא מתעקשת. ואני חוזר לתנוחה ומנשק את ידה שוב ושוב בתודה ואהבה מהולים בחשש.
"אתה גבר?", היא מתריסה נגדי, "אז תהיה חזק ותספור מהתחלה!"
"אחת, תודה המלכה, שתיים, תודה המלכה, שלוש, תודה המלכה." אני סופר ומודה בלחישה.

"אני רוצה לשמוע אותך, זבל, רוצה לשמוע שאתה מבין את חוצפתך ומתחרט עליה, רוצה לשמוע בתודה שלך שלא תנסה שוב לצותת לשיחותי, שאני יכולה לתת בך אמון, כלב" היא ממשיכה בנזיפתה ומדגישה בבעיטה בישבני, ואני בעמל רב מתרכז בספירה וממשיך "ארבע. תודה מלכתי. חמש. תודה המלכה. שש. תודה. שבע. שמונה. תשע." התחת בוער ואני כבר לא מרגיש אותו או שכן. שורף ומשותק גם יחד, כאב שמלווה בעונג בלתי מוסבר.
"עשר. תודה אלילה". וכשהשוט מונח על השידה אני מתקרב לרגלה מתחנף ומתרפס כמו כלבלב מבוייש. "סליחה מלכתי לא התכוונתי לצותת לך, אני פשוט כל כך התגעגעתי אליך ואל קולך, אני מצטער. זה לא יקרה שוב. אני אהיה צייתן וממושמע – רק אל תכעסי. אני כל כך עצוב כשאני מאכזב אותך ומצער אותך".
שתיקתה מוסיפה בי עוד מימד של חשש ומתח. האם סלחה לי? האם היא תמשיך לאהוב אותי? האם איבדה את אמונה בי?


הישבן שלו, שכעת הוא אדמומי בדיוק בגוון האהוב עליי, מגביר בי את המשיכה העצומה אליו ואני מנחיתה מכת כף יד בדיוק במקום האדום ביותר. העור חם מגורה ומגרה.
הוא שרוע בין רגלי. בעיניים ממצמצות מפחד, מרים רגל אחת כפופה, כמו זונה. אני מכה בידי על ירכו המורמת.

"עכשיו, שהתחת שלך כל כך מגרה, תפתח את הרגליים עוד! תראה לי איזו זונה אתה!"
כמו שרמוטה מפוחדת הוא פותח את הרגליים מבויש ומצפה מביט בי.
כנוע מתמסר וציתן לחלוטין.
אני לובשת את הכפפה ומורחת אותה בוזלין.
מורחת גם את החור שלו בוזילין ובמהירות חודרת באצבע לכל אורכה.
"אחחחח" נפלטת אנחה מפיו. "זונה מזדיינת", אני נוזפת בו. "תרפי את השרירים אחרת יכאב לך יותר". אני מרגישה איך שריריו הטבעתיים מתרפים על אצבעי. יחי הפחד.
תוך שאני מכה בישבנו הזקור, אני מחדירה אצבע נוספת ומכניסה ומוציאה את שתיהן, בהתחלה בקצב איטי, ולאט לאט מגבירה את הקצב.

הודפת אותו לשכיבה על הגב. שמה כרית תחת ישבנו כך שהוא מורם ומתיישבת על פניו כשאני ממשיכה לזיין אותו באצבעותיי בעוצמה חזקה ובקצב מוגבר.
הרגליים שלו באויר, פשוקות, הוא בקושי מצליח לשאוף אויר כשאני מתרוממת מעט מעל פניו. משתהה רגע קל, מאפשרת לו לתפוס מעט אויר בריאותיו ומתיישבת מיד חזרה.

בידי הפנויה אני מושכת לו בזין. מועכת אותו. נהנית להרגיש את האויר משתחרר בבת אחת מהריאות שלו ישר למקדש שלי. מתרוממת מעט. הוא גונח בכבדות ואני מתישבת שוב.
בזוית העין אני רואה על השידה את הויברטור שלי. אני שולפת את אצבעותיי מישבנו. לוקחת את הויברטור. מלבישה עליו קנדום. מורחת ב-KY ומזיינת אותו עם הויברטור שלי. רגליו המורמות באוויר מגבירות בי את תחושת הכיבוש. תחתי אני חשה את אנקותיו.
אני כל כך רטובה ומגורה ואני מניעה את אגני על פניו. מורחת אותו במיצים שלי.
"תלקק כלבה" אני מצווה עליו כשאני מאפשרת לו לחזור לקצב נשימה סביר.
מבטו המושפל חושף בפניי את מחשבותיו "הרבצת לי, השפלת אותי, דרכת עליי, זיינת אותי, אנסת אותי."
"עוד לא סיימתי איתך זונה. את הזונה שלי. הכלבה שלי - כלי שרת לעינוגי" אני מזכירה לו.
אני יורקת לו על הזין. משפשפת אותו קצת עד שהוא זקור במידה מלאה. ואז מועכת אותו בין אצבעותיי ומצליפה עליו בידי.
הויברטור הסגלגל שעדיין היה תקוע לו בתחת, מתחיל להחליק החוצה.
"תחזיק אותו בפנים זונה" אני מצווה ודוחפת חזק למקומו פנימה "שלא יצא!"
אני מחזקת את ליפופי החבל על הזין בליפופים לוחצים עד שנראה כאילו הזין והביצים עומדים להתפוצץ. בשארית החבל אני קושרת את ידיו לצידי גופו. רגליו כפופות ופשוקות ואני מזהירה אותו "אם הויברטור יצא ממקומו, אתה עושה לי סלט ירקות זונה."
אני לוקחת את כוס הקולה הקרה ושופכת על הזין הזקור והמוכה.
"עכשיו עם לשונך תגרום לי לגמור כשהויברטור עדין בתוכך" אני מורה לו כשאני מתיישבת עליו.


הדגדגן שלה נמרח לי על הלשון ואני מגלגל אותו בקצב אחיד. כולי מרוכז בעינוג מלכתי האהובה בריחה וטעמה המשכרים שאני לא שם לב שהויברטור שהיה תקוע בישבני מחליק החוצה, עד שצליל נחיתתו על הרצפה מזכיר לי את האיום שלה. "אוי לא! סלט ירקות" אני מצטמרר.

בבעיטה בצלעותיי מלכתי מדרבנת אותי להתהפך ולעבור לכריעה על ברכיי. ידיי שקשורות לצידי גופי מקשות על המשימה אבל לבסוף במאמץ רק אני מתהפך נעמד על ברכיי, לחיי נמרחת על הרצפה הקרה, כולי מצומרר בחשש לקראת הבאות.
כיסוי עיניים מוצמד לעיניי וצליפת שוט נוחתת על ישבני.

"זונה, כמו שאמרתי לך – את הולכת להכין לי סלט ירקות. צריך לחזק את שרירי פי הטבעת שלך כדי שהויברטור לא יחליק החוצה ואת הולכת לנחש מה חודר אלייך. ממליצה לך לא לטעות!". היא מתריעה.

עכשיו כל חושיי מחודדים ואני שומע את פסיעות עקביה על הרצפה מתרחקת ומתקרבת אלי שוב ושוב, כנראה מכינה את הדברים. רעשים ורחשושים מכל מיני סוגים. דלת מקרר נטרקת. מים זורמים. קרקוש כלים. אני מנסה לזהות ולעקוב אבל הם מתערבבים ברעש המוזיקה שברקע וצעדיה. לפתע משתרר שקט מוחלט. גם המוסיקה נדמה. אני מתאמץ לשמוע משהו אבל אין שום תנועה. אני מנסה לנחש איפה היא בחלל החדר ולא מזהה. אני קורא לה אבל היא לא עונה. אולי יצאה? אולי הלכה והשאירה אותי ככה? דקות ארוכות חולפות והשקט המוחלט מבהיר לי שאני לבדי בחדר. כבול ומכוסה עיניים. מושפל עד עפר.

במוחי אני מתחיל להריץ תסריטים של איך אני מצלצל לאקסית שלי וקורא לה לבוא לחלץ אותי מהמצב המביך הזה. אני חייב להיות בפגישה בעוד שעתיים. איך היא יכלה להשאיר אותי ככה וללכת?

"אחחחחחחחחחחח" נפלטת צעקה הפתעה מהולה בכאב בעת שחודר לתוכי משהו קר וקשה.
"נו זבל, תנחשי מה זה שמזיין אותך זונה" היא צוחקת עליי.
אמ. זה קר וקשה. קשה כמו.. כמו גזר!" אני מזהה בגאווה.
"יופי זונה", היא אומרת שולפת ומחזירה אותו לתוכי במהירות מס' פעמים.
"כלבה, נחשי עכשיו מה חודר לתוכך" היא אומרת כשהיא מחדירה לי מלפפון בגודל בינוני. מניעה אותו מס' פעמים ואז שולפת בבת אחת.
"אי! אח!" אני נאנק בקול. "מלפפון גבירתי! תודה לך שאת מאפשרת לי להכין לעצמי סלט ירקות". וכשהיא שולפת אותו מתוכי אני מצווה ללקקו, לנגוס בו, ולאכול אותו – את המלפפון שזיין אותי.

אני גמור. מותש. מקווה שהיא באה כבר על סיפוקה אבל לא. שוב חודר אלי משהו קר ומעובה. גדול יותר מהמלפפון. אני לא מצליח לזהות.
"זה הויב המלכה?" אני שואל בחשש. הספנק על הישבן מסביר לי שטעיתי.
"זה לא הויב זונה, נחשי שוב". אני מחפש את רגלה להרגע ולהתנחם קצת אבל לא מוצא אותה.
"תלקקי את מה שזיין אותך אולי עכשיו תזהי, לקקי את הקישוא זונה".
ואני מלקק ומוצץ אתה קישוא כאילו הייתי באמת זונה כאילו הקישוא הוא זין.
תוך שאני מוצץ היא מחדירה לי משהו נוסף, קטן ועגלגל.
"את יכולה לנחש מה זה זונה?"
"עגבנית שרי!" זיהיתי בשמחה שאינה במקומה.
"חה! אני רואה שהנסיון מדבר מגרונך כלבה"
והיא מחדירה לי עוד אחת.
ועוד אחת.
ועוד אחת.
עד שיש בתוכי שש עגבניות.
"תראי זונה. שש עגבניות שרי. כל אחת בערך בקוטר שני סנטימטר. ובסך הכל 12 סנטימטר של זין את כבר מקבלת בקלות. אני אמדוד את האורך של הסמרטוט שלך. זה האורך שיחדור לך היום".
"כמה יש עלייך? את יודעת?"
היא מכה על הזין עם הסרגל, שונאת לחכות לתשובותי. שונאת את ההיסוס שלי.
"עשרה סנטימטר אני ממלמל"
"לזה את קוראת זין? זה גודל של בולבול של ילד בכיתה ז'. אין בכלל מה למדוד כזה אורך אבל למען האמת נראה לי שאת מקטינה אותו בשביל לא לקבל בתחת
אז אני אמדוד בכל זאת". היא מצמידה סרגל לזין שלי. "14 ס"מ זבל, עדין בולבול אבל זה אומר שאת צריכה לקבל עוד עגבניה".
היא מחדירה את העגבניה השביעית ומצליפה בישבני.
"שרמוטה שקרנית שכמוך, חשבת לעבוד עלי? תחזיקי עכשיו את העגבניות בתוכך בשעה שאני מצליפה בך את 14 הס"מ ששיקרת לי עליהם".
"אחת. תודה מלכתי. שתיים. תודה מלכתי. שלוש. תודה מלכתי. ארבע. חמש. שש. .. ארבע עשרה. תודה מלכתי" ספרתי והודיתי עם כל הצלפה. מתאמץ לא לשחרר את שרירי ישבני ולא להתבלבל בספירה. בסיומה נישקתי את ידה המלכותית המחנכת.
בעוד שאני מנשק ומלקק את ידה היא לוקחת קובית קרח מהכוס הריקה ומעבירה על ישבני הלוהט.
אני נאנח. מתמכר לתחושה של השייכות לה. למעברים בין הכאב לתענוג, לסערה והרגיעה.
לפתע מפירות את השקט שהשתרר נקישות עקבים חזקות. יש פה מישהי נוספת אני מבין. אני רק שומע את מלכתי נושקת לה, ואז התלחשויות. צליל הנשיקה ונוכחותה של אישה נוספת מחרמן אותי. למרות שאיני מצליח לזהות את הקול הנוסף.

ואז מלכתי אומרת לה "תפסי זווית צפייה, הזונה שלי עומדת לחרבן עיגולדים אדומים ולאכול אותם" היא צוחקת.

"על ארבע כלבה" היא פוקדת עלי ואני מציית.
"עכשיו תפלטי את העגבניות לתוך הקערה ששמתי תחתיך. נראה אם תצליחי לקלוע לתוכה. זוכרת כמה יש בתוכך זבל?"
"שש אני עונה מותש ומכור לריח הרגליים הנוסף שבאויר.
"זבלונת, יש לך שבע לזכר 14 הס"מ שמדדתי. רוצה להשאיר אחת בפנים?"
"לא" אני מנענע בראשי.
"קדימה תפלטי" היא מצווה משועשעת. "בול פגיעה בקערה, רק שאת לא יכולה לדעת אם קלעת - אלא לפי הצליל של הפגיעה בקערה".

אני מתקשה להתרכז במשימה. התמונות בהן מלכתי מתנשקת עם האורחת המכובדת שהצטרפה, בהן הן מענגות אחת את השניה בשעה שאני מתבזה פה - מחרבן עגבניות שרי לקערה כשאני על ארבע מכוסה עיניים, מעבירה אותי על דעתי.

מלכתי מאבדת את סבלנותה ומצליפה בישבני "קדימה כלבה תחרבני את השרי". אני מתאמץ להתרכז ומצליח בסופו של דבר לפלוט אותן בזו אחר זו. ברקע אני שומע צחוקים והתלחשויות.
"שימי לב" אומרת מלכתי לחברתה, ופונה אלי,
"תלקטי את העגבניות מהקערה כלבה ותאכלי אותן"
ואני אוכל אותן מושפל אך מגורה מתמיד מקול צחוקה של חברתה של מלכתי. החברה מבחינה בהתעוררות אברי ואומרת לי בתוך צחוק מלגלג "הסמרטוט שלך מחורמן עליי
אני גונח "כן!"
"נראה לי שאני הולכת לחגוג עליו" היא מלגלגת. ומלכתי מורה לי לשכב על גבי.
שכוב על הגב אני מרגיש רגל עוברת על פני. מנסה לזהות את הריח, האם של מלכתי או של חברתה.
לפי הריח השונה – זו חברתה.
רגל נוספת אני מרגיש על הזין שלי. מועכת. בועטת קלות.
"תלקקי זבל", אני שומע את קולה של מלכתי.
מלקק את הרגל הנעימה של האישה האלמונית. רגל חלקה, שמנמנה, ריחנית. מעביר את הלשון בין אצבעות רגליה.
היא דוחפת את כל האצבעות לפי, בעוד מלכתי בועטת במקביל בזין שלי.
פתאום אני מרגיש טיפטופים חמים על החזה שלי.
טפטופים לוהטים. אני מזהה. שעווה חמה. הטפטופים נודדים לאורך החזה והבטן שלי כשבמקביל פתאום אני לא יכול לנשום כשישבן מכסה את פני. ריחה וטעמה המשכר של מלכתי ממלא את פי ואת ריאותי ונמרח על פניי. "אח!" אני משמיע אנחה חנוקה. הטפטופים מתקרבים אל הזין הזקור שלי. אני מתכווץ בחשש מהול בציפייה.

האגן שעל פניי נע בעוצמה גוברת ואני מתנתק מנגיעות הלהט על עורי ומתרכז בפעולת הלשון בחריץ המלכותי. פני רטובים במיצי התשוקה המתוקים. אני מרגיש כאילו אני מרחף אל תוך רחמה של מלכתי. אוהב, מתמכר, סוגד. הכאב החד במפשעתי וחוסר האוויר בריאותיי רק מגבירים בי את תחושת ההתמסרות לתענוג ולעינוג. מרחוק אני שומע את צעקות העונג של מלכתי ואת ליחשושי האהבה בינה ובין חברתה. בעוד מלכתי מגיעה לשיאה על פני אני חש רטיבות חמימה נוטפת על מפשעתי. בעת שחברתה מרוקנת את שלפוחיתה על אבריי הלוהטים.

שקט משתרר.

אני שוב נושם אויר אל ריאותיי. "איפה את מלכתי?" אני לוחש בכמיהה. ואז משיכה חזקה מותחת את הקולר שעל אברי ואני מובל בזחילה גרוטסקית בשל ידי שעדיין קשורות לגופי.
"הישארי קשורה פה, כלבה, לי ולחברתי יש כמה עיסוקים מענגים, שלך אין בהם חלק. תוכלי לשמוע אותנו אך לא לראות. אם תתנהגי כראוי אולי ימצא לך שימוש בסופו של מעשה" מסבירה מלכתי.

אני נקשר אל ידית הדלת של השרותים, עם מרחב תנועה של פחות ממטר רבוע. שומע את מלכתי מתענגת מעברו השני של הקיר, אך לא רואה את אושרה. אני מגורה עד לקצה יכולתי אך לא מסופק. מייחל שמלכתי תסיים את מעשה האהבים שלה ותקרא לי לנקות אותה ואולי גם את חברתה. משחזר את השעתיים האחרונות פרט לפרט. מחייך. מאושר. שבע.