המכתב האחרון
מאת מתפתח
19 ביוני 2005
עד שהכרתי אותך, הצגתי את עצמי כ"שמנה מתוסבכת". אני לא יודעת אם אתה עדיין זוכר, אבל כששמעת אותי אומרת את זה, הפטרת בזלזול: "אל תחמיאי לעצמך, יש מעט מאוד אנשים באמת מתוסבכים בעולם הזה". השאר, אהבת לטעון, הם אנשים פשוטים למדי שמדמיינים סיבוכים ממוטיבציות שונות, בדרך כלל פחד מהתמודדות, ואני במקום השתכנעתי, הבנתי שמתוסבכת אני לא, ונשביתי בקסם המטורף הזה שלך. כשעברו הימים עזרת לי גם להבין שאני לא כזו שמנה.
אני לא יודעת מי ימצא את המכתב הזה, אני ממענת אותו אליך. זה עוד דבר שלמדתי ממך: התרכזות במטרה, התעלמות ממה שלא חשוב. כל כך אהבתי לראות אותך משתגע מאנשים מסביב שמתמקדים במה שלא חשוב, או חמור מכך, מפספסים את מה שחשוב. לימדת אותי לשים לב, למשל, לנטייה האנושית המטומטמת לדבר בדרכי מעבר. לא משנה אם זה דיאלוג של יחיד עם הסלולרי שלו, או שני אנשים שעומדים ומשוחחים סתם כך, זה תמיד יקרה בפתחים, יציאות, כניסות. הוא הרי בדרך להיכנס, אבל הוא רוצה לסיים את השיחה קודם, אולי אפילו מסיבות נימוסיות! אבל הוא נתקע על השער ומפריע לנוחיות הזרימה הכללית. זה חוסר היכולת של הפרט להתעלות מעל מצבו האישי ולנתח את הסיטואציה מפרספקטיבה כללית, הגדרת. לא משנה שלפרט הזה כרגע נודע בשיחה שהבן שלו נדרס, העובדה המכרעת היא שאנשים שרוצים להיכנס ולצאת - כלומר, אתה - מופרעים מלעשות זאת. תמיד שמת את עצמך במרכז, וכיסית את זה במילים יפות ובזבל אידיאולוגי אינטלקטואלי. כנראה שגם זה חלק מהקסם המטורף הזה.
אחרי הכול, לא היית הרבה מעבר להדוניסט. שאפת להתענג על כל רגע בחיים, אהבת להתנסות בכל סוגי ההנאות, רצוי בכמה מהן בו זמנית. זה לא סתם שהכי אהבת להגיע כשידעת שהכנתי ארוחה חמה, ואף פעם לא חיכית עם תחילת הסקס עד לסיום האוכל. בטוב ליבך בבשר וביין, בעוד אתה אוכל ושותה, נהגת לצוות עלי לשבת למרגלותיך ולעסות את איבר ההנאה מספר אחד שלך. אתה גם אוכל, וגם יש לך לשון על הזין. מה יותר טוב מזה. אני גם לא אשכח - איך אוכל? - עת גמרת בתוכי, ידיי ורגליי קשורות, מתנשם ומזיע גהרת מעלי, שולח ידך אל בקבוק המים הקרים שעמד שם, ובעוד אתה שותה קילוח חם מבין רגליך שטף את בטני ורגליי. אין דבר יותר כיף, אמרת, מלשתות ולהשתין בו זמנית. מחור אחד נכנס, מחור שני יוצא, אידיליה. אחרי שהלכת, על האסלה, ניסיתי גם, אבל לא הופתעתי לגלות שמעט מאוד הנאה מצאתי בעניין הזה.
אל תטעה לחשוב, יקירי, לא בזלזול אבחנתי אותך כהדוניסט. פשטות ההנאה הזו שלך, היא ששבתה אותי, אחריה רציתי ללכת, בה מצאתי את האמת הזכה והטהורה שראיתי אי פעם: מה שטוב - טוב, מה שרע - רע, ואיפה שטוב אני רוצה להיות. להיות איתך, ולו מדי פעם, היה כאילו זכה יצור דל ולא שלם להיות עם הארכיטיפ שלו, לנכוח עמו, לענג אותו, ללמוד ממנו, לשאוף דרכו לשלמות. זה מה שעזר לי לחיות את היום יום, בזכות זה הצלחתי לשרוד כמלצרית של כל האנשים המגעילים שמגיע להם למות, זו הסיבה שהצלחתי להביא את עצמי להירשם ללימודי פסיכולוגיה. עכשיו, כשהלכת, כאילו אבד לכל זה הטעם.
מחר, יום השלושים למותך, יהיה פה שמח. אני לא יודעת מי ימצא אותי פה. הקברנים, אולי אשתך והילדים, החברים, מי יודע? אולי אפילו תקשורת תגיע לאור הנסיבות. לא איכפת לי מכל זה. המכתב הזה ממוען אליך, ואני כבר לא אהיה כאן ליהנות מהפסטיבל הלא חשוב שיעשו כשימצאו אותנו על הקבר שלך אלו שלא חשובים.
ההנאה שלי, אהובי, מתה איתך.
אני לא יודעת מי ימצא את המכתב הזה, אני ממענת אותו אליך. זה עוד דבר שלמדתי ממך: התרכזות במטרה, התעלמות ממה שלא חשוב. כל כך אהבתי לראות אותך משתגע מאנשים מסביב שמתמקדים במה שלא חשוב, או חמור מכך, מפספסים את מה שחשוב. לימדת אותי לשים לב, למשל, לנטייה האנושית המטומטמת לדבר בדרכי מעבר. לא משנה אם זה דיאלוג של יחיד עם הסלולרי שלו, או שני אנשים שעומדים ומשוחחים סתם כך, זה תמיד יקרה בפתחים, יציאות, כניסות. הוא הרי בדרך להיכנס, אבל הוא רוצה לסיים את השיחה קודם, אולי אפילו מסיבות נימוסיות! אבל הוא נתקע על השער ומפריע לנוחיות הזרימה הכללית. זה חוסר היכולת של הפרט להתעלות מעל מצבו האישי ולנתח את הסיטואציה מפרספקטיבה כללית, הגדרת. לא משנה שלפרט הזה כרגע נודע בשיחה שהבן שלו נדרס, העובדה המכרעת היא שאנשים שרוצים להיכנס ולצאת - כלומר, אתה - מופרעים מלעשות זאת. תמיד שמת את עצמך במרכז, וכיסית את זה במילים יפות ובזבל אידיאולוגי אינטלקטואלי. כנראה שגם זה חלק מהקסם המטורף הזה.
אחרי הכול, לא היית הרבה מעבר להדוניסט. שאפת להתענג על כל רגע בחיים, אהבת להתנסות בכל סוגי ההנאות, רצוי בכמה מהן בו זמנית. זה לא סתם שהכי אהבת להגיע כשידעת שהכנתי ארוחה חמה, ואף פעם לא חיכית עם תחילת הסקס עד לסיום האוכל. בטוב ליבך בבשר וביין, בעוד אתה אוכל ושותה, נהגת לצוות עלי לשבת למרגלותיך ולעסות את איבר ההנאה מספר אחד שלך. אתה גם אוכל, וגם יש לך לשון על הזין. מה יותר טוב מזה. אני גם לא אשכח - איך אוכל? - עת גמרת בתוכי, ידיי ורגליי קשורות, מתנשם ומזיע גהרת מעלי, שולח ידך אל בקבוק המים הקרים שעמד שם, ובעוד אתה שותה קילוח חם מבין רגליך שטף את בטני ורגליי. אין דבר יותר כיף, אמרת, מלשתות ולהשתין בו זמנית. מחור אחד נכנס, מחור שני יוצא, אידיליה. אחרי שהלכת, על האסלה, ניסיתי גם, אבל לא הופתעתי לגלות שמעט מאוד הנאה מצאתי בעניין הזה.
אל תטעה לחשוב, יקירי, לא בזלזול אבחנתי אותך כהדוניסט. פשטות ההנאה הזו שלך, היא ששבתה אותי, אחריה רציתי ללכת, בה מצאתי את האמת הזכה והטהורה שראיתי אי פעם: מה שטוב - טוב, מה שרע - רע, ואיפה שטוב אני רוצה להיות. להיות איתך, ולו מדי פעם, היה כאילו זכה יצור דל ולא שלם להיות עם הארכיטיפ שלו, לנכוח עמו, לענג אותו, ללמוד ממנו, לשאוף דרכו לשלמות. זה מה שעזר לי לחיות את היום יום, בזכות זה הצלחתי לשרוד כמלצרית של כל האנשים המגעילים שמגיע להם למות, זו הסיבה שהצלחתי להביא את עצמי להירשם ללימודי פסיכולוגיה. עכשיו, כשהלכת, כאילו אבד לכל זה הטעם.
מחר, יום השלושים למותך, יהיה פה שמח. אני לא יודעת מי ימצא אותי פה. הקברנים, אולי אשתך והילדים, החברים, מי יודע? אולי אפילו תקשורת תגיע לאור הנסיבות. לא איכפת לי מכל זה. המכתב הזה ממוען אליך, ואני כבר לא אהיה כאן ליהנות מהפסטיבל הלא חשוב שיעשו כשימצאו אותנו על הקבר שלך אלו שלא חשובים.
ההנאה שלי, אהובי, מתה איתך.
