אני כל כך אוהב את האינטרנט, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. איפה היו יכולים פעם להיפגש אנשים כמונו? אולי בין כתלי מוסד. היום זה כל כך פשוט, כשאנונימיות וטירוף ניצתים לבערה גדולה. "תאפס אותי", היא ביקשה, "תנער את החיים שלי", ואני, מה אכפת לי לנער חיים.

ברגעים המתים שלי עם עצמי טוויתי בעצם את עלילת קורותיי, חושבת על המקומות בהם הייתי, מדמיינת את המקומות הנוראים בהם עוד ארצה להיות, תוהה מה השיא הבא אותו אצטרך לחצות בכדי להגיע אל האין המיוחל.

למרות שיועד לו התפקיד הראשי והמכובד בהצגה שתוכננה לערב, כמעט ולא קיבל עליה פרטים. בכיסו הפנימי, הרחק מנזקו של הגשם, החזיק את דף ההוראות שקיבל לפני שלושה ימים. "היה נכון לשלושת ימים, אל תיגש אל אישה", כתבה לו שם, מותירה אותו משתומם על בקיאותה בתנ"ך.

עד שהכרתי אותך, הצגתי את עצמי כ"שמנה מתוסבכת". אני לא יודעת אם אתה עדיין זוכר, אבל כששמעת אותי אומרת את זה, הפטרת בזלזול: "אל תחמיאי לעצמך, יש מעט מאוד אנשים באמת מתוסבכים בעולם הזה"...

הוא חצה את מפתן הדלת, לא בטוח למה עליו לצפות. "אני מבקשת שתגיע", אמרה לו בטלפון, "יש לנו הפתעה בשבילך". על הרצפה, למרגלותיו, כרעו שלושתן, גופיהן מעוטרים בתחתונים שחורים, מבטיהן אל הרצפה...