מטורפים
מאת מתפתח
20 במרץ 2008
הסמים על השולחן, המאפרה מלאה, בקבוק הוויסקי חצי ריק, הראש כבר לגמרי מעורפל.
זה טוב לי, הערפל הזה, עוזר לי לתפקד ישר בעולם עקום. אני לא יודע למה אני עושה את זה. אני רוצה להבין למה אני עושה את זה, אך לשם כך עלי לעשות את זה קודם. כמה פשוט, כמה מחליא. פסיכופתיה.
רבע לחצות – בדיוק בזמן – דפיקה בדלת. אור הנרות שמסביב כמו רוקד קמעה, מתרגש מהעתיד לבוא. מהעינית שבדלת אני מוודא שצעיף שחור מכסה את העיניים. אני פותח את הדלת והיא מתפשטת ויורדת על ארבע, כמו שסיכמנו. שלושה תנאים היו לי: הזמן והמקום, הצעיף, ושתיקה. יותר קל לי לחשוב עם שתיקה. אני לא ממהר, והדקות האלה של המתח עושות לה טוב. המגף השחור שלי מסמן לה בבעיטות קלות בישבנה את מקומה לידי, ואני שוקע בכורסא הגדולה, הנוחה, לעוד סיבוב של ג'וינט עם וויסקי. החיים הטובים. עשר דקות, רבע שעה, יפה – היא עדיין שותקת. בחורה סבלנית. אפילו כשפיתה אותי המסך הדק שעל הקיר לראות את החדשות של הלילה היא לא זזה. מה דה פאק עובר לה בראש. את הג'וינט הנוסף כבר איפרתי לה על הישבן, שלא תשתעמם לי מדי. מצחיק, איך שהאפר רוקד לה על הגב.
אני כל כך אוהב את האינטרנט, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. איפה היו יכולים פעם להיפגש אנשים כמונו? אולי בין כתלי מוסד. היום זה כל כך פשוט, כשאנונימיות וטירוף ניצתים לבערה גדולה. "תאפס אותי", היא ביקשה, "תנער את החיים שלי", ואני, מה אכפת לי לנער חיים.
שתים עשרה ורבע, בדלת דפיקה נוספת. "מי זה", היא מעיזה לשאול בשקט, ובתגובה מהירה אני לוחש לה באוזן: "מישהו שיעשה לך טוב, וזו הפעם הראשונה והאחרונה שאני מזמין אותך ללכת." כמה שניות של מתח, ואני חוזר לדלת בתחושת הקלה. אין לי מושג מה הייתי עושה אם היא פתאום הייתה רוצה ללכת.
אולי דקה עד שאני מבין שבעינית רואים רק שחור כי בחוץ חשוך. אין ספק שחשיש עם וויסקי פותח לי את כל הצ'אקרות. עם האור נדלק לי גם חיוך גדול על הפנים, כי הגיל והאומץ גרמו לאורח הבא שלי להתפשט כבר בחוץ, ובקלות הייתי עומד ככה עם העין בדלת והיד על המתג עוד כמה דקות ומחכה לראות מה יתפתח, אבל הלילה קצר, והמלאכה מרובה.
אי אפשר שלא להתענג קצת על טירוף גדול לפני שהוא מתחיל. הם כל כך חמודים, שניהם על ארבע, למרגלותיי, חיים תמימים שמצאו לנכון להפקיר עצמם לחסדיי, חיות שאיבדו דרכן באזור הדמדומים שבין ריגוש לטירוף, כמוני.
"זה כי היית מספיק מטומטם להתפשט בחוץ", אני אומר כשהמגף השחור שלי מפרק לו את התחת, אבל העיניים שלי נחות עליה, כי הפחד שלה יותר מוחשי מהכאב שלו. את השאיפות הראשונות מהג'וינט שהגשתי לשפתיה היא לקחה בלחץ, באחרונות כבר הייתה נינוחה יותר. "כל כך יפה", נשקתי לה על השפתיים, והדבקתי פס יפה של החומר השחור הכל כך שימושי הזה, איזולירבנד.
ניגשתי לכיור המטבח ושטפתי פנים בניסיון לא להיכנע לאווירת ה"תפוז המכני" שכבר אפפה אותי לגמרי. הרי היום מלא מטורפים מסביב, בחיי. בן אדם עושה קולות של שטיח במסנג'ר ומתחנן שתאפס לו את הצורה, ועין לא מיומנת עלולה לגלות מאוחר מדי שמדובר בפסיכופט שמחכה שיציתו לו את הפתיל במקרה הטוב, או סתם אידיוט שלא משיג סקס קונוונציונאלי, במקרה המשמים. מה אני צריך צרות.
עשיתי לו חתך גדול ויפה מעל הטוסיק עם בקבוק שבור – איך היא קפצה כשהזכוכית התנפצה פתאום – ושפכתי לו קצת וויסקי, שלא יהיו זיהומים. אם אחרי זה הוא נשאר על ארבע - כנראה שהוא מתכנן להישאר על ארבע, מקרה קשה.
מה אני עושה איתם?
ידעתי שכאב זה מאסט, אני לא רוצה הרי לאכזב אותם, ובכלל, הבלגן עושה לי טוב, אז שפכתי עליהם בנדיבות משעוות הנרות שהדלקתי מסביב. אחר כך נתתי להם ללטף אחד את השני עם קרח. כשראיתי שהיא שמה יד על הזקפה שלו זה הדליק אותי לגמרי. מי הרשה לכם להתייחם, בני כלבה מטורפים.
בעצבנות לא אופיינית ניגשתי לקטוע את הפורענות באיבה, מתעלם מכך שאת המדורה הזו אמצעי הכיבוי הקונוונציונאליים רק מלבים. הם הריחו את העצבים שלי כמו חיות, וזה הלהיט את התשוקה שלהם. כלום לא עזר. מכות רק גרמו להם להתחיל להזדיין, נאחזים אחד בשני כמו זוג חתולים, גופו מסוכך עליה באבירות. הייתי צריך לפרק לו את הלסת כדי להוציא אותם מהטראנס בו היו שרויים, אלא שאמבולנס לא היה בתכניות. כשנעמדתי על השולחן מעליהם, משתין על התעלסותם (אילו גניחות זה הוציא מהם!), הבנתי לפתע – בשביל זה הם באו, הסוטים, מה אני מתערב להם בכיף.
יותר טוב להרגיש משועמם ממסוכן, אמרתי לעצמי, וניגשתי לאלתר לי סנדוויץ' עם ריבה, לא לפני שהבהרתי לפר ההרבעה שאוי ואבוי יהיה אם הוא יגמור בלי שארשה לו. אכלתי ליד המקרר, בעמידה, כמו שאימא הכי לא אהבה שאני עושה, ומדי פעם השלכתי עליהם ביצים מתוך גישת לא יועיל לא יזיק המפורסמת. כשרוקנתי עליהם בקבוק קר כקרח של ליטר וחצי קולה היה מן 'תסססס' כזה, שבאמת הרגשתי כאילו אני מכבה מדורה. אמרתי לו שיוציא את הזין המטונף שלו שנייה לפני שהוא גומר, ומיד כשהוא עשה זאת הלבשתי לו על הקצה צנצנת מיונז, אותה טרחתי להחזיר אחר כך למקרר.
כל אחד והסטיות שלו.
כבלתי אותם אחד לשני בצורה מספיק מסובכת, ושחררתי את פיותיהם. "קחו קצת זמן לבד, תדברו, תכירו", אבל לא נשארתי מספיק זמן כדי לשמוע אם אכן התחילו לתקשר, ובכל מקרה, עוד יהיה להם זמן לזה. מבט קצר של סיפוק על הבלאגן שמסביב, ואני ניגש לטלפון לבצע את הדבר האחרון שנשאר. "הלו? שלום, אני רוצה לדווח על פריצה..."
יצאתי מהחלון, כמו שנכנסתי.
זה טוב לי, הערפל הזה, עוזר לי לתפקד ישר בעולם עקום. אני לא יודע למה אני עושה את זה. אני רוצה להבין למה אני עושה את זה, אך לשם כך עלי לעשות את זה קודם. כמה פשוט, כמה מחליא. פסיכופתיה.
רבע לחצות – בדיוק בזמן – דפיקה בדלת. אור הנרות שמסביב כמו רוקד קמעה, מתרגש מהעתיד לבוא. מהעינית שבדלת אני מוודא שצעיף שחור מכסה את העיניים. אני פותח את הדלת והיא מתפשטת ויורדת על ארבע, כמו שסיכמנו. שלושה תנאים היו לי: הזמן והמקום, הצעיף, ושתיקה. יותר קל לי לחשוב עם שתיקה. אני לא ממהר, והדקות האלה של המתח עושות לה טוב. המגף השחור שלי מסמן לה בבעיטות קלות בישבנה את מקומה לידי, ואני שוקע בכורסא הגדולה, הנוחה, לעוד סיבוב של ג'וינט עם וויסקי. החיים הטובים. עשר דקות, רבע שעה, יפה – היא עדיין שותקת. בחורה סבלנית. אפילו כשפיתה אותי המסך הדק שעל הקיר לראות את החדשות של הלילה היא לא זזה. מה דה פאק עובר לה בראש. את הג'וינט הנוסף כבר איפרתי לה על הישבן, שלא תשתעמם לי מדי. מצחיק, איך שהאפר רוקד לה על הגב.
אני כל כך אוהב את האינטרנט, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. איפה היו יכולים פעם להיפגש אנשים כמונו? אולי בין כתלי מוסד. היום זה כל כך פשוט, כשאנונימיות וטירוף ניצתים לבערה גדולה. "תאפס אותי", היא ביקשה, "תנער את החיים שלי", ואני, מה אכפת לי לנער חיים.
שתים עשרה ורבע, בדלת דפיקה נוספת. "מי זה", היא מעיזה לשאול בשקט, ובתגובה מהירה אני לוחש לה באוזן: "מישהו שיעשה לך טוב, וזו הפעם הראשונה והאחרונה שאני מזמין אותך ללכת." כמה שניות של מתח, ואני חוזר לדלת בתחושת הקלה. אין לי מושג מה הייתי עושה אם היא פתאום הייתה רוצה ללכת.
אולי דקה עד שאני מבין שבעינית רואים רק שחור כי בחוץ חשוך. אין ספק שחשיש עם וויסקי פותח לי את כל הצ'אקרות. עם האור נדלק לי גם חיוך גדול על הפנים, כי הגיל והאומץ גרמו לאורח הבא שלי להתפשט כבר בחוץ, ובקלות הייתי עומד ככה עם העין בדלת והיד על המתג עוד כמה דקות ומחכה לראות מה יתפתח, אבל הלילה קצר, והמלאכה מרובה.
אי אפשר שלא להתענג קצת על טירוף גדול לפני שהוא מתחיל. הם כל כך חמודים, שניהם על ארבע, למרגלותיי, חיים תמימים שמצאו לנכון להפקיר עצמם לחסדיי, חיות שאיבדו דרכן באזור הדמדומים שבין ריגוש לטירוף, כמוני.
"זה כי היית מספיק מטומטם להתפשט בחוץ", אני אומר כשהמגף השחור שלי מפרק לו את התחת, אבל העיניים שלי נחות עליה, כי הפחד שלה יותר מוחשי מהכאב שלו. את השאיפות הראשונות מהג'וינט שהגשתי לשפתיה היא לקחה בלחץ, באחרונות כבר הייתה נינוחה יותר. "כל כך יפה", נשקתי לה על השפתיים, והדבקתי פס יפה של החומר השחור הכל כך שימושי הזה, איזולירבנד.
ניגשתי לכיור המטבח ושטפתי פנים בניסיון לא להיכנע לאווירת ה"תפוז המכני" שכבר אפפה אותי לגמרי. הרי היום מלא מטורפים מסביב, בחיי. בן אדם עושה קולות של שטיח במסנג'ר ומתחנן שתאפס לו את הצורה, ועין לא מיומנת עלולה לגלות מאוחר מדי שמדובר בפסיכופט שמחכה שיציתו לו את הפתיל במקרה הטוב, או סתם אידיוט שלא משיג סקס קונוונציונאלי, במקרה המשמים. מה אני צריך צרות.
עשיתי לו חתך גדול ויפה מעל הטוסיק עם בקבוק שבור – איך היא קפצה כשהזכוכית התנפצה פתאום – ושפכתי לו קצת וויסקי, שלא יהיו זיהומים. אם אחרי זה הוא נשאר על ארבע - כנראה שהוא מתכנן להישאר על ארבע, מקרה קשה.
מה אני עושה איתם?
ידעתי שכאב זה מאסט, אני לא רוצה הרי לאכזב אותם, ובכלל, הבלגן עושה לי טוב, אז שפכתי עליהם בנדיבות משעוות הנרות שהדלקתי מסביב. אחר כך נתתי להם ללטף אחד את השני עם קרח. כשראיתי שהיא שמה יד על הזקפה שלו זה הדליק אותי לגמרי. מי הרשה לכם להתייחם, בני כלבה מטורפים.
בעצבנות לא אופיינית ניגשתי לקטוע את הפורענות באיבה, מתעלם מכך שאת המדורה הזו אמצעי הכיבוי הקונוונציונאליים רק מלבים. הם הריחו את העצבים שלי כמו חיות, וזה הלהיט את התשוקה שלהם. כלום לא עזר. מכות רק גרמו להם להתחיל להזדיין, נאחזים אחד בשני כמו זוג חתולים, גופו מסוכך עליה באבירות. הייתי צריך לפרק לו את הלסת כדי להוציא אותם מהטראנס בו היו שרויים, אלא שאמבולנס לא היה בתכניות. כשנעמדתי על השולחן מעליהם, משתין על התעלסותם (אילו גניחות זה הוציא מהם!), הבנתי לפתע – בשביל זה הם באו, הסוטים, מה אני מתערב להם בכיף.
יותר טוב להרגיש משועמם ממסוכן, אמרתי לעצמי, וניגשתי לאלתר לי סנדוויץ' עם ריבה, לא לפני שהבהרתי לפר ההרבעה שאוי ואבוי יהיה אם הוא יגמור בלי שארשה לו. אכלתי ליד המקרר, בעמידה, כמו שאימא הכי לא אהבה שאני עושה, ומדי פעם השלכתי עליהם ביצים מתוך גישת לא יועיל לא יזיק המפורסמת. כשרוקנתי עליהם בקבוק קר כקרח של ליטר וחצי קולה היה מן 'תסססס' כזה, שבאמת הרגשתי כאילו אני מכבה מדורה. אמרתי לו שיוציא את הזין המטונף שלו שנייה לפני שהוא גומר, ומיד כשהוא עשה זאת הלבשתי לו על הקצה צנצנת מיונז, אותה טרחתי להחזיר אחר כך למקרר.
כל אחד והסטיות שלו.
כבלתי אותם אחד לשני בצורה מספיק מסובכת, ושחררתי את פיותיהם. "קחו קצת זמן לבד, תדברו, תכירו", אבל לא נשארתי מספיק זמן כדי לשמוע אם אכן התחילו לתקשר, ובכל מקרה, עוד יהיה להם זמן לזה. מבט קצר של סיפוק על הבלאגן שמסביב, ואני ניגש לטלפון לבצע את הדבר האחרון שנשאר. "הלו? שלום, אני רוצה לדווח על פריצה..."
יצאתי מהחלון, כמו שנכנסתי.
