התרסקות, אהבה ומה שביניהן
מאת מתפתח
23 בנובמבר 2005
אפשר להניח שזרע הפורענות נטמן כבר בילדות שלי. זו אמונה יותר מוצקה בשבילי מ"אסטרולוגיה" או "גורל", אם כי גם בה מתקיים מימד הבריחה אל חיקו החם של הפטליזם. להגיד שאני אחראית למעשיי, לקורותיי, נשמע לי פשוט יומרני מדי, מאשים מדי. מחוץ למסגרת החטא ועונשו הנהוגה בבתי המשפט, בחשבונו הפנימי של אדם, יש גבול לאחריות האישית. אמת, בחרתי לצאת למסע ארוך, מוזר ומלא הרפתקאות, אך אין ספק שמשהו הוביל אותי לנקודה המטורפת הזו, ולאחר דרך ארוכה (סוף? אין דבר כזה), אני יכולה להודות שכנראה הכול התחיל עם אבא שלי.
אין לי הרבה זיכרונות ממנו, בעיקר אני זוכרת איך העולם התרסק כשהוציאו אותי משיעור חשבון בכיתה ה' והודיעו לי שאבא נהרג בתאונה בהודו. לפני אותו רגע ארור אני זוכרת אותו כעמוד התווך של הבית, המצפן, רב החובל. כיום קשה לי להבדיל בין הזיכרונות לסיפורים - בחלוף השנים אספתי כל פיסת מידע על אבא, ובאובססיביות אופיינית לי בניתי בראשי את דמותו השלמה, המושלמת, שאין לדעת מה אמיתי בה ומה מדומיין, וקשה להבדיל בין זיכרון להתחזות לזיכרון. את תסביך אדיפוס האישי שלי עברתי כמעט ללא הדחקה, ללא מנגנוני הגנה: התאהבתי באבא שלי, פשוטו כמשמעו. למדתי שהיה איש אשכולות, אדם משכמו ומעלה שטייל בכל פינה נידחת בעולם, ולבסוף מצא את פרנסתו כמפקד משלחות חילוץ של חברות ביטוח, ואדם אמין שאפשר לשלוח כדי להשיב ממקומות שכוחי אל ילדים אבודים שכוחי תודעה. כמה וכמה מכתבי תודה מצאתי באחד מהקלסרים הרבים שלו, הרבה מהם של צעירים וצעירות שמודים לו על חוכמתו והצלחתו במשימה שרבים התייאשו ממנה: לסייע להם לחזור לעצמם, לאיזון נפשי, הביתה.
צער עמוק ליווה כל רגע בהתבגרות שלי, צער על הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לי אך נלקח ממני, על העצות האבודות של האדם החכם, על בעל הניסיון העשיר שעזרתו שייכת לי יותר מכולם, אך דווקא ממני נגזלה. כמה שנאתי את אימא שלי, שבשיאן של שנות הטיפש-עשרה המפוארות שלי מצאה לנכון להפתיע אותי באבא חורג, אדם נחות בעל אישיות אמורפית, שאת הוותרנות ההססנית שלו ידעתי לתמרן למקומות איומים, חסרת הבנה לבחירתה של אימי ואטומה לחלוטין לטובתה היא (והיום אני מבינה? צריכה להיות כנה עם עצמי: לא. אי אפשר להבין. אלא שהיום אני מבינה שיש דברים שמקבלים בלי להבין).
לא מפתיע שמשיכתי הראשונה והמיידית הינה לגברים חזקים ודומיננטיים מהרגע הראשון שגיליתי בעצמי תשוקה כלשהי, אם כי לי עצמי לקח שנים עד שהייתי מסוגלת לנסח בבירור תובנה פשוטה זו.
השירות הצבאי עזר לי לגבש את עצמי, אם משום הריחוק מהבית, אם משום הגברים הקרביים בהם הייתי מוקפת, אולי פשוט התבגרתי. עם הזמן למדתי להכיר מונחים טכניים למיניהם: סאבית, אדון, שליטה. כשבחור חביב איתו יצאתי פתח את עיניו בפליאה כשביקשתי שיכאיב לי, ואף איבד את עניינו המיני בי כשהתעקשתי על כך, גמלה בי ההחלטה לדבוק באלו שהנושא אינו זר להם. מה שהתחיל כמשחק, תבלין לסקס, הפך להתמכרות חסרת מעצורים. לא יכולתי לסבול את הגברים שייחסו לי חשיבות כלשהי, שמצאו בי בדל של ערך. תרתי אחרי האדונים האכזריים ביותר, השפלים ביותר, השפלה והתעללות היא מנת חלקם של אלו השמים עצמם בידיהם. האישיות שלי אימצה בחום את מרכיב זהותה החדש, חלקו בה גדל מיום ליום, עד שהפך לעיקר של הגדרה עצמית, שדווקא מחשאיותה שאבה את קסמה הרב.
אני זוכרת איך הסתובבתי במסדרונות האוניברסיטה בשנת הלימודים הראשונה (תקשורת ויחסים בין לאומיים), רצה בין שיעורים למזכירויות, מרגישה מה שאיני יכולה לתאר אלא בחוסר דיוק כתחושת התנשאות על האנשים שמסביב. "כן, אתם חושבים שאתם מכירים אותי, סטודנטית חמודה וחייכנית – שיא הנורמאליות – אבל כמה שאתם טועים. לו רק הייתם יודעים שאתם פוגשים את המעט שמעל פני השטח, בעוד שמתחתיו גועשת עיקר אישיותי, האני האמיתי שלי, כל כך שונה מכם, סולד מכם".
פעמים רבות דמיינתי את תגובותיהם המשתאות של הסובבים אותי, אפילו אלו הקרובים, לו רק הייתי מרימה מעט את חולצתי ומבטם היה נח על גבי המצולק מסימני שוט. במבט לאחור אני מרגישה כל כך שטחית לתאר את זה, אבל האמת היא שזה היה הטעם לחיי. ללא 'זה' האירועים היו חסרי ערך, התרחשויות נטולות כיוון, ימים תפלים ללא משמעות. אני חושבת שלא הייתה פעם אחת שסתם דיברתי עם מרצה על מבחן, ללא שברקע, בראשי, מנקרת ללא הרף תחושת ייחודיות מטופשת, כנראה ילדותית: "אתה חושב שאתה מדבר עם עוד סטודנטית, אתה בכלל לא מבין מי אני באמת. כלבה, שפחה, זונה" – התענגתי על החזות המטעה שלי, מרגישה עוצמה חבויה על הצלחתי לתעתע בעולם.
בערך באותו זמן הכרתי אותך, אדוני, יקירי, אהובי.
לא ספרתי אותך אז. אתה ניסית להתקרב, שידרת שאיכפת לך, היית עדין מדי בשבילי. רצית שאכתוב לך, שאחטט בנפשי למענך, ואני לא חשבתי שיש לי נפש, בטח שלא מה להגיד לעולם. חיפשתי מישהו שלידו אתאפס, שייקח ממנו את הכול, שארצה להעניק לו את כולי, שיאה של הטוטאליות. אתה נדמית לי כידיד וירטואלי טוב, אחד שדואג יותר מדי, ומהבודדים שהרשיתי לעצמי לספר להם על חוויות שעברתי או שאעבור. תמיד דרשת ממני את שיא הכנות, ולא אמנע מכך גם עכשיו: התמונה ששלחת לי הורידה לך המון נקודות. לא שידרת מספיק עוצמה. "זה אדון?" חייכתי לעצמי – "אני יכולה לקשור אותו בעצמי". והעיניים שלך, שהיו טובות מדי בשבילי.
הרבה הייתי צריכה לעבור עד שאבין בכלל את דרישת הכתיבה שלך, עד שארכוש יכולת התמודדות עם בקשה מוזרה זו. לפני ימים מספר לכדו את עיניי באיזה ספר (מעניין אם תזהה אותו...) כמה שורות שהעתקתי כאן למענך, משום שהפכו למעני את העניין לנהיר יותר, ותרמו לסף המוכנות שלי לקראתך. זוהי דמות של סופר מזדקן, שבנסיבות המשתנות של חייו נאלץ להתמודד עם מניעי וייסורי הכתיבה שלו: "בבסיס הדברים נמצא הפחד הקמאי, המאיים ביותר שישנו – פחד הקיום. רעיונות לסיפורים נולדים תמיד ברגעים מתים, למשל בדקות הערות הבודדות שלפני השינה. מחשבתי המשוטטת מגיעה מהר, מהר מדי, אל שאלות נצח מעיקות כמו מי אני, ומה לעזאזל אני עושה כאן, והקיום הפשוט והטהור הופך לעניין מעיק, זר וחסר פשר. על אף תחושת האין סופיות המדומה, מחשבתנו כלואה בין חומות תהיות מאיימות, עבירותן מוטלת בספק, הפחד מניסיונות הטיפוס עליהן הוא כר הפוריות שלי. בכל פעם שנתקלת מחשבתי בחומה תחושתית מעין זו אני נסוג בבהלה אל מחשבת רפלקס שמציינת בפני את העובדה שחווית ההתנגשות הזו מלאת עוצמה כל כך, בסיסית, אמיתית ואנושית במידה שמחייבת שאתאר אותה בכתיבה. עלילה, דמויות ומילים הן המשכה של בריחה זו, תפאורה משתנה להצגה חוזרת, אמצעיים שוליים שמעבירים תמיד את אותו המסר."
ברגעים המתים שלי עם עצמי טוויתי בעצם את עלילת קורותיי, חושבת על המקומות בהם הייתי, מדמיינת את המקומות הנוראים בהם עוד ארצה להיות, תוהה מה השיא הבא אותו אצטרך לחצות בכדי להגיע אל האין המיוחל. כנראה שצדקת כשדרשת ממני שאתמודד קודם כל בעזרת כתיבה, לפחות עם החלומות האפלים ביותר, אלא שאני לא הייתי מסוגלת. אני רק יכולה לקוות שבדרך הקשה לומדים יותר טוב. הרבה טיפוסים נאלחים פגשתי בדרכי זו, אנשים שהמלה 'דום' אולי הולמת אותם אך המלה 'אדם' וודאי שלא, האגו המרוסק והשברירי שלהם מניע אותם אל מסע הרס של הנקרות בדרכם. אמרת לי פעם שאני צריכה לבחור אדון שיהיה טוב גם בשבילי, משפט שליווה זמן רב את מחשבותיי שלא הצליחו לעכל את הסתירה שלכאורה גלומה בו: לבחור אדון טוב בשבילי? איך אפשר? וחוסר הבנה זה המשיך והוביל אותי אל מקומות שאיני בטוחה שרציתי להיות בהם, אך אני מניחה שהייתי צריכה.
כעסת כשסיפרתי לך שאדון אחד, הרבה זמן הרגשתי שייכת לו, מתכנן להעביר אותי חוויה שפעמים רבות השתעשעתי בה בדמיוני ותהיתי אם אני מסוגלת לה, ולהפוך אותי לזונה אמיתית. לא עזר שטענתי שזה מאורגן בהסכמתי המלאה, שאני באמת רוצה להיות זונה שלו, בלי 'כאילו', שזו פנטזיה אמיתית שלי. "זה אונס נפשי, מה שהולך לקרות לך שם", אמרת שזה לא בשבילי, לא עכשיו. אני לא יודעת להגיד היום אם צדקת, אבל ללא ספק לעיתים הכרת אותי טוב משהכרתי את עצמי. מעולם לא סיפרתי לך מה קרה אז, ועכשיו כשאני כותבת אני מבינה שפשוט פחדתי שתתבייש בי. גישת ה"עד הסוף" שאפיינה את אדוני הובילה אותנו אל שירותים שקטים בבניין משרדים קרוב לקניון, שם "קיבלתי את לקוחותיי" בעודי רוכנת ערומה על כיור, ישבני מופנה אליהם, ואת ראשי אסור לי לסובב. (למה? למה סימנתי בגרשיים את המלים קיבלתי את לקוחותיי? רבע שעה שאני תקועה על העניין הזה, מתלבטת אם למחוק, ובעיקר לא מבינה למה.) חמישה גברים התחלפו שם, איני יודעת אם אדוני היה אחד מהם. את הסקס עצמו כמעט ולא הרגשתי, לא התחברתי אליו.
בדקות הראשונות הייתי מאושרת שהוכחתי לעצמי את היותי מסוגלת להתאפס לגמרי למען אדוני, לשים עצמי כלי לסיפוק צרכיו, או צרכיהם של אלו שהוא מעוניין שאספק אותם. מבט אחד חטוף שהצלחתי להפנות אל נעליו של הגבר השני שחדר אלי הפך בשבילי לאחד מרגעי השיא השליליים של חיי, ובבת אחת התפוגג בראשי קסמו של האירוע, ובמילים ממצות, ארציות יותר: קרם סיכוך רב נדרש לאחר אותו מבט. היו אלה נעליים מעור תנין, לא רואים הרבה כאלו, ואיתי בלימודים היה סטודנט שתמיד התהלך בהם. עד היום איני יודעת אם אכן היה זה הוא, לפני ואחרי האירוע יחסינו לא זזו מגבולות ה"שלום, מה נשמע" במסדרונות. האמת היא שלא חלף זמן רב והפסקתי להתרגש מהעובדה שאולי הוא הכיר אותי, אלא שבעודי רכונה בשירותים היה זה ספק חדש ומעיק, ואף פתח לתהיות ופחדים שהמשיכו להתרוצץ בראשי, ולעיתים מזדחלים להכרתי גם היום.
כשיצאנו מהבניין אל אור היום חיבק אותי אדוני, העניק לי נשיקה אוהבת, וחמש מאות ש"ח לפנק את עצמי כי הייתי "זונה מוצלחת", ואני רצתי לקניון בעודי מחשבת שכל אחד שילם כנראה מאתיים, כי אין ספק שחצי מהסכום השאיר הסרסור לעצמו. חשתי גאווה גדולה: על המעשה שעמדתי בו, על התבטלותי בפני דרישות האדון, אפילו על הסכום שהושג תמורתי. אתה בטח קורא וחושב: "מטומטמת".
חיוך של עצב נסוך על פניי כשאני כותבת לך את המכתב הזה. למרות שאני כמעט בטוחה בהיותך אדם מספיק מכיל ומבין בשביל להכיל גם אותי, למרות שאת ההתערטלות הנפשית אתה דורש ממני, עדיין מקנן בי החשש שתברח ממני, שלא תהיה מסוגל לסבול את מה שאני מכנה ה"אין אני" שלי, מצב קיומי שספק אם לי עצמי יש כוחות לסבול אותו. בתקווה לקבל ממך תגובה, אני מצהירה כאן שסוף סוף אין בי חשש לבוא תחת אזמל המנתחים שלך. זמני, אדוני, לרשותך הוא, ומטבע הדברים גם כל דרישות הכתיבה (המופרעות, יש לציין) שעולות ברוחך הקסומה: ניהול יומן, פנטזיות אפלות, בוקריפורט'ס על פרויד או על עיתוני נשים, מה שתרצה, מה שתגיד.
אוהבת אותך,
ומקווה לצעוד איתך למעלה, רק למעלה.
אני, שמוכנה גם לשקול פגישה לקפה.
אין לי הרבה זיכרונות ממנו, בעיקר אני זוכרת איך העולם התרסק כשהוציאו אותי משיעור חשבון בכיתה ה' והודיעו לי שאבא נהרג בתאונה בהודו. לפני אותו רגע ארור אני זוכרת אותו כעמוד התווך של הבית, המצפן, רב החובל. כיום קשה לי להבדיל בין הזיכרונות לסיפורים - בחלוף השנים אספתי כל פיסת מידע על אבא, ובאובססיביות אופיינית לי בניתי בראשי את דמותו השלמה, המושלמת, שאין לדעת מה אמיתי בה ומה מדומיין, וקשה להבדיל בין זיכרון להתחזות לזיכרון. את תסביך אדיפוס האישי שלי עברתי כמעט ללא הדחקה, ללא מנגנוני הגנה: התאהבתי באבא שלי, פשוטו כמשמעו. למדתי שהיה איש אשכולות, אדם משכמו ומעלה שטייל בכל פינה נידחת בעולם, ולבסוף מצא את פרנסתו כמפקד משלחות חילוץ של חברות ביטוח, ואדם אמין שאפשר לשלוח כדי להשיב ממקומות שכוחי אל ילדים אבודים שכוחי תודעה. כמה וכמה מכתבי תודה מצאתי באחד מהקלסרים הרבים שלו, הרבה מהם של צעירים וצעירות שמודים לו על חוכמתו והצלחתו במשימה שרבים התייאשו ממנה: לסייע להם לחזור לעצמם, לאיזון נפשי, הביתה.
צער עמוק ליווה כל רגע בהתבגרות שלי, צער על הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לי אך נלקח ממני, על העצות האבודות של האדם החכם, על בעל הניסיון העשיר שעזרתו שייכת לי יותר מכולם, אך דווקא ממני נגזלה. כמה שנאתי את אימא שלי, שבשיאן של שנות הטיפש-עשרה המפוארות שלי מצאה לנכון להפתיע אותי באבא חורג, אדם נחות בעל אישיות אמורפית, שאת הוותרנות ההססנית שלו ידעתי לתמרן למקומות איומים, חסרת הבנה לבחירתה של אימי ואטומה לחלוטין לטובתה היא (והיום אני מבינה? צריכה להיות כנה עם עצמי: לא. אי אפשר להבין. אלא שהיום אני מבינה שיש דברים שמקבלים בלי להבין).
לא מפתיע שמשיכתי הראשונה והמיידית הינה לגברים חזקים ודומיננטיים מהרגע הראשון שגיליתי בעצמי תשוקה כלשהי, אם כי לי עצמי לקח שנים עד שהייתי מסוגלת לנסח בבירור תובנה פשוטה זו.
השירות הצבאי עזר לי לגבש את עצמי, אם משום הריחוק מהבית, אם משום הגברים הקרביים בהם הייתי מוקפת, אולי פשוט התבגרתי. עם הזמן למדתי להכיר מונחים טכניים למיניהם: סאבית, אדון, שליטה. כשבחור חביב איתו יצאתי פתח את עיניו בפליאה כשביקשתי שיכאיב לי, ואף איבד את עניינו המיני בי כשהתעקשתי על כך, גמלה בי ההחלטה לדבוק באלו שהנושא אינו זר להם. מה שהתחיל כמשחק, תבלין לסקס, הפך להתמכרות חסרת מעצורים. לא יכולתי לסבול את הגברים שייחסו לי חשיבות כלשהי, שמצאו בי בדל של ערך. תרתי אחרי האדונים האכזריים ביותר, השפלים ביותר, השפלה והתעללות היא מנת חלקם של אלו השמים עצמם בידיהם. האישיות שלי אימצה בחום את מרכיב זהותה החדש, חלקו בה גדל מיום ליום, עד שהפך לעיקר של הגדרה עצמית, שדווקא מחשאיותה שאבה את קסמה הרב.
אני זוכרת איך הסתובבתי במסדרונות האוניברסיטה בשנת הלימודים הראשונה (תקשורת ויחסים בין לאומיים), רצה בין שיעורים למזכירויות, מרגישה מה שאיני יכולה לתאר אלא בחוסר דיוק כתחושת התנשאות על האנשים שמסביב. "כן, אתם חושבים שאתם מכירים אותי, סטודנטית חמודה וחייכנית – שיא הנורמאליות – אבל כמה שאתם טועים. לו רק הייתם יודעים שאתם פוגשים את המעט שמעל פני השטח, בעוד שמתחתיו גועשת עיקר אישיותי, האני האמיתי שלי, כל כך שונה מכם, סולד מכם".
פעמים רבות דמיינתי את תגובותיהם המשתאות של הסובבים אותי, אפילו אלו הקרובים, לו רק הייתי מרימה מעט את חולצתי ומבטם היה נח על גבי המצולק מסימני שוט. במבט לאחור אני מרגישה כל כך שטחית לתאר את זה, אבל האמת היא שזה היה הטעם לחיי. ללא 'זה' האירועים היו חסרי ערך, התרחשויות נטולות כיוון, ימים תפלים ללא משמעות. אני חושבת שלא הייתה פעם אחת שסתם דיברתי עם מרצה על מבחן, ללא שברקע, בראשי, מנקרת ללא הרף תחושת ייחודיות מטופשת, כנראה ילדותית: "אתה חושב שאתה מדבר עם עוד סטודנטית, אתה בכלל לא מבין מי אני באמת. כלבה, שפחה, זונה" – התענגתי על החזות המטעה שלי, מרגישה עוצמה חבויה על הצלחתי לתעתע בעולם.
בערך באותו זמן הכרתי אותך, אדוני, יקירי, אהובי.
לא ספרתי אותך אז. אתה ניסית להתקרב, שידרת שאיכפת לך, היית עדין מדי בשבילי. רצית שאכתוב לך, שאחטט בנפשי למענך, ואני לא חשבתי שיש לי נפש, בטח שלא מה להגיד לעולם. חיפשתי מישהו שלידו אתאפס, שייקח ממנו את הכול, שארצה להעניק לו את כולי, שיאה של הטוטאליות. אתה נדמית לי כידיד וירטואלי טוב, אחד שדואג יותר מדי, ומהבודדים שהרשיתי לעצמי לספר להם על חוויות שעברתי או שאעבור. תמיד דרשת ממני את שיא הכנות, ולא אמנע מכך גם עכשיו: התמונה ששלחת לי הורידה לך המון נקודות. לא שידרת מספיק עוצמה. "זה אדון?" חייכתי לעצמי – "אני יכולה לקשור אותו בעצמי". והעיניים שלך, שהיו טובות מדי בשבילי.
הרבה הייתי צריכה לעבור עד שאבין בכלל את דרישת הכתיבה שלך, עד שארכוש יכולת התמודדות עם בקשה מוזרה זו. לפני ימים מספר לכדו את עיניי באיזה ספר (מעניין אם תזהה אותו...) כמה שורות שהעתקתי כאן למענך, משום שהפכו למעני את העניין לנהיר יותר, ותרמו לסף המוכנות שלי לקראתך. זוהי דמות של סופר מזדקן, שבנסיבות המשתנות של חייו נאלץ להתמודד עם מניעי וייסורי הכתיבה שלו: "בבסיס הדברים נמצא הפחד הקמאי, המאיים ביותר שישנו – פחד הקיום. רעיונות לסיפורים נולדים תמיד ברגעים מתים, למשל בדקות הערות הבודדות שלפני השינה. מחשבתי המשוטטת מגיעה מהר, מהר מדי, אל שאלות נצח מעיקות כמו מי אני, ומה לעזאזל אני עושה כאן, והקיום הפשוט והטהור הופך לעניין מעיק, זר וחסר פשר. על אף תחושת האין סופיות המדומה, מחשבתנו כלואה בין חומות תהיות מאיימות, עבירותן מוטלת בספק, הפחד מניסיונות הטיפוס עליהן הוא כר הפוריות שלי. בכל פעם שנתקלת מחשבתי בחומה תחושתית מעין זו אני נסוג בבהלה אל מחשבת רפלקס שמציינת בפני את העובדה שחווית ההתנגשות הזו מלאת עוצמה כל כך, בסיסית, אמיתית ואנושית במידה שמחייבת שאתאר אותה בכתיבה. עלילה, דמויות ומילים הן המשכה של בריחה זו, תפאורה משתנה להצגה חוזרת, אמצעיים שוליים שמעבירים תמיד את אותו המסר."
ברגעים המתים שלי עם עצמי טוויתי בעצם את עלילת קורותיי, חושבת על המקומות בהם הייתי, מדמיינת את המקומות הנוראים בהם עוד ארצה להיות, תוהה מה השיא הבא אותו אצטרך לחצות בכדי להגיע אל האין המיוחל. כנראה שצדקת כשדרשת ממני שאתמודד קודם כל בעזרת כתיבה, לפחות עם החלומות האפלים ביותר, אלא שאני לא הייתי מסוגלת. אני רק יכולה לקוות שבדרך הקשה לומדים יותר טוב. הרבה טיפוסים נאלחים פגשתי בדרכי זו, אנשים שהמלה 'דום' אולי הולמת אותם אך המלה 'אדם' וודאי שלא, האגו המרוסק והשברירי שלהם מניע אותם אל מסע הרס של הנקרות בדרכם. אמרת לי פעם שאני צריכה לבחור אדון שיהיה טוב גם בשבילי, משפט שליווה זמן רב את מחשבותיי שלא הצליחו לעכל את הסתירה שלכאורה גלומה בו: לבחור אדון טוב בשבילי? איך אפשר? וחוסר הבנה זה המשיך והוביל אותי אל מקומות שאיני בטוחה שרציתי להיות בהם, אך אני מניחה שהייתי צריכה.
כעסת כשסיפרתי לך שאדון אחד, הרבה זמן הרגשתי שייכת לו, מתכנן להעביר אותי חוויה שפעמים רבות השתעשעתי בה בדמיוני ותהיתי אם אני מסוגלת לה, ולהפוך אותי לזונה אמיתית. לא עזר שטענתי שזה מאורגן בהסכמתי המלאה, שאני באמת רוצה להיות זונה שלו, בלי 'כאילו', שזו פנטזיה אמיתית שלי. "זה אונס נפשי, מה שהולך לקרות לך שם", אמרת שזה לא בשבילי, לא עכשיו. אני לא יודעת להגיד היום אם צדקת, אבל ללא ספק לעיתים הכרת אותי טוב משהכרתי את עצמי. מעולם לא סיפרתי לך מה קרה אז, ועכשיו כשאני כותבת אני מבינה שפשוט פחדתי שתתבייש בי. גישת ה"עד הסוף" שאפיינה את אדוני הובילה אותנו אל שירותים שקטים בבניין משרדים קרוב לקניון, שם "קיבלתי את לקוחותיי" בעודי רוכנת ערומה על כיור, ישבני מופנה אליהם, ואת ראשי אסור לי לסובב. (למה? למה סימנתי בגרשיים את המלים קיבלתי את לקוחותיי? רבע שעה שאני תקועה על העניין הזה, מתלבטת אם למחוק, ובעיקר לא מבינה למה.) חמישה גברים התחלפו שם, איני יודעת אם אדוני היה אחד מהם. את הסקס עצמו כמעט ולא הרגשתי, לא התחברתי אליו.
בדקות הראשונות הייתי מאושרת שהוכחתי לעצמי את היותי מסוגלת להתאפס לגמרי למען אדוני, לשים עצמי כלי לסיפוק צרכיו, או צרכיהם של אלו שהוא מעוניין שאספק אותם. מבט אחד חטוף שהצלחתי להפנות אל נעליו של הגבר השני שחדר אלי הפך בשבילי לאחד מרגעי השיא השליליים של חיי, ובבת אחת התפוגג בראשי קסמו של האירוע, ובמילים ממצות, ארציות יותר: קרם סיכוך רב נדרש לאחר אותו מבט. היו אלה נעליים מעור תנין, לא רואים הרבה כאלו, ואיתי בלימודים היה סטודנט שתמיד התהלך בהם. עד היום איני יודעת אם אכן היה זה הוא, לפני ואחרי האירוע יחסינו לא זזו מגבולות ה"שלום, מה נשמע" במסדרונות. האמת היא שלא חלף זמן רב והפסקתי להתרגש מהעובדה שאולי הוא הכיר אותי, אלא שבעודי רכונה בשירותים היה זה ספק חדש ומעיק, ואף פתח לתהיות ופחדים שהמשיכו להתרוצץ בראשי, ולעיתים מזדחלים להכרתי גם היום.
כשיצאנו מהבניין אל אור היום חיבק אותי אדוני, העניק לי נשיקה אוהבת, וחמש מאות ש"ח לפנק את עצמי כי הייתי "זונה מוצלחת", ואני רצתי לקניון בעודי מחשבת שכל אחד שילם כנראה מאתיים, כי אין ספק שחצי מהסכום השאיר הסרסור לעצמו. חשתי גאווה גדולה: על המעשה שעמדתי בו, על התבטלותי בפני דרישות האדון, אפילו על הסכום שהושג תמורתי. אתה בטח קורא וחושב: "מטומטמת".
חיוך של עצב נסוך על פניי כשאני כותבת לך את המכתב הזה. למרות שאני כמעט בטוחה בהיותך אדם מספיק מכיל ומבין בשביל להכיל גם אותי, למרות שאת ההתערטלות הנפשית אתה דורש ממני, עדיין מקנן בי החשש שתברח ממני, שלא תהיה מסוגל לסבול את מה שאני מכנה ה"אין אני" שלי, מצב קיומי שספק אם לי עצמי יש כוחות לסבול אותו. בתקווה לקבל ממך תגובה, אני מצהירה כאן שסוף סוף אין בי חשש לבוא תחת אזמל המנתחים שלך. זמני, אדוני, לרשותך הוא, ומטבע הדברים גם כל דרישות הכתיבה (המופרעות, יש לציין) שעולות ברוחך הקסומה: ניהול יומן, פנטזיות אפלות, בוקריפורט'ס על פרויד או על עיתוני נשים, מה שתרצה, מה שתגיד.
אוהבת אותך,
ומקווה לצעוד איתך למעלה, רק למעלה.
אני, שמוכנה גם לשקול פגישה לקפה.
