גאולה

"מגיע לך, אידיוט", חשב לעצמו עת הרטיב אותו הגשם הכבד עד לשד עצמותיו, מזכיר לו לקלל את שבע מאות השקל שהוציא על מעיל צמר שלא בנוי למלחמות כאלו עם הטבע. את הרכב החנה עשר דקות הליכה משם, נותרו לו עוד חמש. גם ככה ההתרגשות גרמה לו להקדים, ואם לא הגשם המזופת הזה עוד היה מטייל להנאתו.

הוא לא חשב שהגשם מזופת, כי חינך את עצמו שלא יפה ולא מועיל לחשוב ככה על כוחות הטבע, ומה שרע לו בדרך כלל טוב לאחרים. עניין ההירטבות הרי חוזר לטמטום שלו – אף אחד לא הכריח אותו לחנות רחוק – מלבד כמה שדים אפלים שעדיין מטילים טרור בנשמתו. כשהיא זוממת משהו, היא מארגנת אותו עד הסוף, ידע. לא סתם בחרה את שכונת ילדותו כתפאורת רקע להצגה המפוארת אותה תכננה להעלות, בחירה שהכריחה אותו להתמודד עם אחד המחסומים האחרונים שעוד נותרו לו – נסיעה בשבת בשכונת בה גדל.

בזמן שהלך ונתרטב לו, הבין כמה טיפשית הייתה החלטתו לחנות מחוץ לשכונה, כפי שנהג לעשות תמיד בשבתות. בכל זאת, רבע לחצות בליל שישי גשום, אפילו חתולים אין ברחוב. אבל הפחד היה גדול מההיגיון. פחד, כבוד, הוא לא ידע להסביר מה זה. מן תחושה עמומה שבשכונה הזו, בה התחנך ובה מכירים אותו, אסור לו לנסוע בשבת. כמו שהוא שם כיפה עם היכנסו לבית הוריו, כמו שאפילו שעברו שמונה שנים מאז שעזב סופית את מצוות הדת בגיל עשרים ושלוש, עדיין – לפני כל פעם שהוא מכניס משהו לפה – חולפת בו מחשבה על כך שהוא לא מברך.

"זה לא שאני מברך", הסביר פעם לחבר חילוני שלא ידע עולה של תורה, "אבל מספיק שאני שותה כוס מים, בשביל שאני חושב על זה שהנה עוד פעם שהייתי צריך לברך – ולא ברכתי. זה כאילו לקבל כל פעם את הבחירה מחדש! אתה מבין כמה זה נורא? כמה עמוק זה חרוט בי?" אלא שאז לא הצליח לחשוב למען אותו חבר על הפרעה קונקרטית של העניין הזה למהלך חייו התקין מלבד ההרגשה המחורבנת, ועכשיו נדמתה לו הרטיבות שהרגיש כנעימה, כשהבין שברא לעצמו יופי של דוגמא להביא לאותו חבר. בסופו של דבר, השריטות האלה מגיעות מאותו מקום, ותמיד נושאות עמן נזק.

למרות שיועד לו התפקיד הראשי והמכובד בהצגה שתוכננה לערב, כמעט ולא קיבל עליה פרטים. בכיסו הפנימי, הרחק מנזקו של הגשם, החזיק את דף ההוראות שקיבל לפני שלושה ימים. "היה נכון לשלושת ימים, אל תיגש אל אישה", כתבה לו שם, מותירה אותו משתומם על בקיאותה בתנ"ך. לא היה לו ספק בפענוח הרמז – במלים אלו הכין אלוהים את העם למעמד הר סיני, ואם טרחה לתת לו את הרמז הזה, ידע, זה רק כי מתוכנן עבורו אירוע באותו סדר גודל. חלפו לו כמה מחשבות בראש על לחתוך מכל העניין המטופש הזה, לכתוב לה איזה אימייל מתנצל, ולשקוע אל תוך סרט טוב שישכיח ממנו אותה ואת התוכניות הגרנדיוזיות שלה, אבל צעידתו הנחושה אל עבר בית הכנסת בו הורתה לו להתייצב בחצות לא נתערערה בעקבות מחשבות אלה. מה שיקרה הלילה, ידע, נועד לקרות. זה לא עניין של גורל, ייעוד, או עוד הרבה מלים גדולות שעלולות לקפוץ לראש – זה הרבה יותר פשוט מזה, זה פשוט קורה.

את הבריחה ממילים גדולות למד ממנה, ובעצם זו אולי תכונתה המוערצת עליו ביותר, משום שהקרינה על התנהגותה, דיבורה, מהלך חייה. היא שיחררה אותו ממילים כבדות ומיותרות שהאדם המציא, כפי שהסבירה לו, כדי שיוכל לברוח ממקומות חשוכים, או לטייח איפה שהוא לא מבין. לאט ובהתמדה שינן רשימה של מילים שכאשר שיבץ אותן במשפט – לא הצליח לסיים אותו משום שעצבנו אותה, והיא דרשה להן הסבר. בסופו של תהליך גילה שחייו הפכו למובנים יותר מאז שהפסיק להשתמש במילים כגון 'גורל', 'מיסטי', 'מטאפורה', וכמובן, השנואה עליה, 'סימבולי'. הוא לא היה בטוח שחייו מובנים יותר משום שדבק בגישתה המילולית-פילוסופית או משום שהכיר אותה, אבל זה לא היה לו ממש משנה.

במעין חוקיות מקסימה ומחזורית של הטבע הגשם החל להיחלש כשהתקרב למחוז חפצו, עד שנפסק לגמרי כשהגיע. כעת עמד בחצר בית הכנסת, ממשיך להיות מטרתן של טיפות נושרות מענפי העץ הכבדים שמעליו. כאן נפסק דף ההוראות שלו: חצר בית הכנסת הספרדי, מתחת לעץ. חשב בעוד הוא ממתין על הנסיבות המוזרות שהביאו אותו לבקר בפעם הראשונה בחצר הזו. כבר שנתיים שאבא שלו מספר לו על בית הכנסת הספרדי המפואר החדש, עם החצר המקסימה שלו, משדל אותו לבוא לבקר בה כי "הגינה מדהימה", שזו בעצם הדרך שלו להתחנן בפני הבן שלו "בוא איתי פעם אחת לבית כנסת, אפילו אם זה רק לחצר" אחרי כמה שנים שלא הופיע עמו באף תפילה. "שנתיים שהוא קודח לי במוח עם הבקשה המטופשת הזו ולא מצאתי כוח נפשי להיענות לו", ציין לעצמו ממורמר, "פתק אחד שהיא כתבה מביא אותי לפה בשתים עשרה בלילה, ועד שאני כאן חשוך מדי בשביל לראות את הגינה. אין ספק שמצבי חמור".

לפתע הבחין בדמות גבוהה מתקרבת אליו בחשיכה. לבו החל לפעום.

"מלכתך מבקשת שתוריד את בגדיך". הרגיש כמו חיה במלכודת כשבחן את הסיטואציה במבט הישרדותי. הפונה אליו הייתה אישה, כפי שהצליח לזהות מקולה, אך הוא לא הכיר אותה ולא הצליח להתבונן בה באפלה. עוד הוא מתמהמה בתשובתו ואלומת אור חזקה סנוורה אותו.

"מלכתך מורה שתוריד את בגדיך", חזרה הדמות על דבריה בעודה מכוונת פנס כבד אל עיניו.

"אני לא יודע מי את", החל למלמל כשמצא את הכוח לעשות זאת, "תמסרי לגברתי הנכבדה שקר לי, רטוב לי, ושאת הפקודות שלי אני מקבל רק ממנה, ולא מאף אחת אחרת". הפנס לא זז מעיניו לרגע.

"מלכתך מוסרת שתוריד את בגדיך מיד, או שתסתובב ותלך ברגע זה. אין דרך אחרת, ואם אתה לא הולך אנחנו פשוט יכולים להתחיל. בפעם האחרונה, תתפשט."

הוא לקח לעצמו עוד שלושים שניות להערכת מצב זריזה. היא לא תבטל הכול כי אני לא מתפשט עכשיו, חשב לעצמו, הרי עבדה קשה על התוכנית שלה. בדרך כלל לא מיהר כל כך להמרות את פיה, אבל הנסיבות, השליחה הלא מזוהה שמעבירה לו את המסר, והעובדה שלא הצליח לחשוב על דרך מחורבנת יותר מלהתחיל את הלילה בעמידה עירומה בקור כלבים, גרמו למילים להמשיך ולצאת מפיו:

"אני לא מסתובב והולך, לא בשביל זה הגעתי לכאן בשתים עשרה בלילה, אבל זה לא סותר את העובדה שאני לא מתפשט כאן, ואם תוכלי למסור..." משהו פגע בכתפו בחוזקה. הוא הספיק רק לשים לב שהאישה שעמדה לידו זזה שני צעדים אחורה, ומיד לאחר שנפגע כיבתה את הפנס. החושך הפתאומי עיוור אותו לגמרי וידיו החלו למשש את מה שפגע בו, מזהות שקית שהכילה נוזל מסריח שהרטיב אותו בעוד הוא מגשש אחריו. רק כשקירב את האצבעות הרטובות אל פיו וליקק אחת מהן אישש לחרדתו את ההשערה שעלתה בו – דם. תחושת קבס אחזה בו, אך הפנס נדלק שוב אל בין עיניו, והאישה פנתה אליו שוב:

"זו הייתה המכה הראשונה, מחכות לך עוד תשע. ההימור שלי היה שתישבר כבר בצפרדע או בכינים, אז תעשה לי את השבת, חמוד שלי, ותישאר לבוש."

"הבגדים שלי מספיק מסריחים בשביל שאני ארצה להיפטר מהם, תודה לך", סינן לעברה בעודו מתפשט לאחר הערכת מצב זריזה. "צפרדע וכינים", התחלחל, "זה מה שחסר לי".

את הגבירה שרצונה המתעתע גרם לו להיפטר מבגדיו בחצר הירושלמית הקרה הכיר באינטרנט, ב"כלוב". היא הגדירה את עצמה בכרטיס שלה כאלילה, והוא התחנן שתתיר לו לסגוד לה. בתחילה התייחסה כקוריוז משעשע אליו ואל המכתבים המשעשעים ששלח לה, בהם תיאר בלשון דתית ופיוטית את עוצמת רצונו להשתעבד לה. היא לא הייתה צריכה לעשות הרבה, מלבד לאסוף אותו לחיקה כפרי בשל הנושר אל ידיה. הספיקה לו תמונה אחת סרוקה שהייתה לה בכדי שישיב לה בעשרות קילובייט של:

"עורך הלבן כאבני שיש טהור, ויראת מבטך, מצמיתים את לבי; כפרח מרפא לכאביי את מזור, מילותייך כמים לאש נשמתי. תחת רגלייך לבנת הספיר, מושא תשוקותיי בחרדה של קיום; אם טוב בעינייך, אהיה לנזיר, את ואני אל מול שאר היקום." מלים שהצליחו לסדוק אפילו את שריון הציניות שלה, ופשוט זעקו ציפייה לגאולה, משימה שיצר השליטה שלה לא מסוגל היה להתנגד לה. חצי שנה של אילוף מענג עברה, והמושג המעורפל "קווים אדומים", ששניהם הגיעו איתו מלכתחילה, נתמוגג כלא היה. מהר מאוד תפס שיעשה בשבילה כל מה שתחפוץ, ואילו היא הבינה בשלב מתקדם מדי שעברה על חוק מספר אחד שלה, והתאהבה בנשלט. באחת השיחות האחרונות שלהם, אלו שהחלה לנהל איתו לאחר שהתאהבה בו, ובהן הרבתה לערער על עולמו החצוי בין הדתי לחילוני, נזדעזעה כשאמר לה:

"יודעת מה? אולי, בנשמה שלי אני דתי."
"דתי?", סיננה כלפיו בבוז, "דתי זה סאב של אלוהים", ובליבה חשבה איך צריך מהר מאוד לגאול את שניהם מהשטויות האלה, יען את הנשמה שלו רצתה לעצמה. כעת חיככה את ידיה בהנאה כשצפתה בו עירום מחלון בית הכנסת. "זהו", חייכה לעצמה, "ההצגה מתחילה".

רועד מקור עמד שם, אלומת האור החזקה לא משה לרגע מעיניו, אך חושיו הדרוכים קלטו חריקה מכיוון דלתו הכבדה של בית הכנסת. התובנה הלמה בו: הבת זונה השיגה את המפתח. הנה תסריט קטן אחד שבאופן לא מפתיע חמק מתודעתו בין שפע הדמיונות והפנטזיות שגדש אותו בימים שקדמו ללילה הזה. לא נותר בו שמץ מאותה הרגשה שחצנית של "אני מוכן למה שיקרה", שקיננה בו אפילו לאחר שמעיל הצמר החדש שלו נספג בדם. כמוכה הלם נשאו אותו בשלוליות רגליו היחפות היישר אל דלת הכניסה. שנים חלפו מאז ביקר לאחרונה בבית כנסת, והקרירות המקפיאה בחוץ נדמתה לו כחמימה לעומת הקרירות שחשד ששוררת בפנים. הוא הופתע להיתקל כשהגיע לדלת בגל חום שפרץ לקראתו.

"המקום מוסק כמו שצריך", הספיק לחשוב כשהיא נסגרה בעקבותיו, והקול מאחור ציווה עליו: "רד על ארבע, מיד". מעולם לא חש כנוע כפי שחש ברגעים אלו, והוא מיהר לעשות זאת. "מותר לך להרים את הראש עד הזווית של ארבעים וחמש מעלות, לא יותר", נאמר לו, והוא קפץ על ההזדמנות לבחון את סביבתו. כניסת בית הכנסת הייתה מבואה, בה כרע כעת על ארבע, ראשו לא רחוק מפתח אולם התפילה, שכפי שהבחין, נגה בו אור חלש ומעומעם. לטווח ראייתו נכנסו גם שני זוגות רגליים, נשיות כפי שציין לעצמו ברווחה, אך לא של מלכתו. הוא רווה גם נחת מהעובדה שעד היכן שטווח ראייתו הגיע, העלמות לא היו לבושות.

סקרנותו לא הספיקה לפקוע על גדותיה, ועשן סמיך החל למלא את סביבתו, עד שכמעט ולא הבחין בזוג רגליים נוסף באפלולית המתעתעת. עקבים גבוהים, לק שחור, וקעקוע של שמש על הקרסול – לא היה מקום לטעות – אלו רגליה של מלכתו, אלא שלא היה לו ברור אם הוא אכן רואה אותן או מדמיין. לבלבולו תרמה העובדה שקולה בקע מאחוריו: "האם אתה מוכן, יקירי, למעמד המכונן של האישיות שלך, לחוויה המתקנת שתגאל אותך מייסוריך, ליציאתך מסבלות חייך ועבדות עצמך אל החירות המשחררת והביטחון המנחם שבשליטתי הנאורה, האם אתה מוכן?" נימת הטקסיות המוגזמת שהפגינה, ידע, נולדה משנאתו הגדולה לכל מה שניחוח של טקס נודף ממנו. "כן, גברתי הנערצת. הנני מוכן ומזומן".

"קח לך עוד שישים שניות לחשוב על מה שהולך לקרות. אל תהיה פזיז. מבטיחה לך, לא הכנתי פיקניק." הוא לא המתין אפילו שנייה: "כל חיי חיכיתי לרגע הזה, גברתי. אעשה ואשמע". חיוך של סיפוק, אותו לא זכה לראות, התפשט על פניה. מבטה סימן לשתי חברותיה – אפשר להתחיל. את מלכתו כבר לא יכול היה לראות, אבל כניסתה של אחת הנשים אל אולם התפילה וטפיחות של השנייה על ישבנו החשוף הבהירו לו שגם עליו לעשות כך, והוא החל לזחול על רצפת השיש הקרה. בזווית מבטו קלט רגלי ספסלים מעוטרים מעץ, ועל אף שלא ביקר שם לפני כן, ידע שמעל ראשו תקרה גבוהה עם נברשות כבדות, שהקטנות שבהן פעלו עתה בעוצמה נמוכה והשליכו אור אפל על סביבתן. זחילתו האיטית, שעזרה לו לעכל את העובר עליו, עצבנה את האישה ההולכת מאחוריו, כפי שהבין מהמכות הנמרצות שהחלו נוחתות על ישבנו בכל פעם שעצר. עם זאת, כשראה את זוג הרגליים שלפניו עולה בשלוש מדרגות אל בימת החזן שניצבה במרכז המבנה, קפא על מקומו.

מאורעות מן העבר, שבמשך שנים לא ביקרו בתודעתו וזכרונו דחה אותם – הוא לא נבהל מלקרוא להם 'טראומות' – הציפו אותו ללא שליטה. במדרגות מעין אלו עלה, כילד, לשיר "אנעים זמירות", על בימה כזו עמד בקריאתו הראשונה בתורה, סוכריות נזרקות על ראשו. הפעם האחרונה הייתה כשעלה לתורה ב"שבת חתן" שלו, שלאחריה רדפה התפרקות נישואיו את התפקרותו הדתית. הניסיון לחשב כמה שנים עברו מאותה שבת מקוללת נראה לו באותם רגעים כחישוב מתמטי מסובך, מה שלא הפתיע אותו כשנזכר בתוך ים המחשבות לשים לב לכאב ההולך וגובר באחוריו, ואף לקול שליווה אותו: "נו כבר, יא אפס מטומטם. אין לי את כל השבת בשבילך, אידיוט. מה נרדמת לי!". האישה השנייה בחדר, שאף אותה לא הכיר כפי שלמד מקולה הלא ערב, בעטה בו נמרצות בעוד הראשונה מתכופפת אליו מן הבמה, מכניסה את פרצופה המחייך לטווח ראייתו ומסמנת לו באצבעה: "בוא", מחווה שאכן החזירה אותו במהירות לחוויה העוברת עליו, והוא החל מטפס את המדרגות. "סוף סוף", נשפה בבוז המזרזת האחורית כשעלתה בעקבותיו, ממשיכה להצליף מדי פעם בישבנו במגבת לנטילת ידיים שהייתה תלויה בכניסה. "עמוד על רגליך", נאמר לו, וכשעשה זאת מיהר לבחון במבטו את סביבותיו, עד שנתקע על שתי הנשים שעמדו איתו על הבמה, לבושות שתיהן בבגדיהן התחתונים בלבד.

"מה אתה נועץ מבט, אפס", אמרה לו המרושעת שביניהן, סטירה על לחיו מלווה את מילותיה, והוא מיהר להשפיל את מבטו. היא התבוננה בו בחיוך מזלזל, בוחנת אותו מכף רגל ועד ראשו, שהיה שקוע כולו בשאלה המנקרת: איה מקום כבודה של מלכתו. "היא יושבת כאן ומסתכלת עליך", לחשה על אוזנו כאילו קראה את מחשבותיו זו שזיהה כנעימה יותר, גופה נוגע-לא נוגע בגופו הנרעד, "והיא רוצה שתהיה שליח הציבור שלה... היא רוצה שתערוך לה קבלת שבת..." היא סבבה אותו ונעמדה מאחוריו, אוזנו ממשיכה להרגיש את הבל פיה החם, כשידיה מניחות על כתפיו את מה שזיהה מיד כטלית. הוא לא זז ממקומו עד שאחזה בו, מחליפה את הרעד בצמרמורת, והובילה אותו אל תיבת העץ הגבוהה עליה ניצב סידור התפילה הגדול. "אולי תאלתר לה איזו ורסיה מעניינת של 'לכה דודי'", חייכה אליו בעודה פותחת למענו את הסידור בעמוד הנכון, "מה אתה אומר?" לשנייה אחת הוא אפילו חש אכזבה שאבא שלו לא פה לראות שנתנו לו להיות שליח ציבור, אלא שהציציות המדגדגות את רגליו החשופות הזכירו לו שאבא, מן הסתם, היה חוטף התקף לב אם היה רואה אותו ככה. "נו, יפיוף... מה השתתקת?" אמרה לו, בעודה שרה כמעט בלחישה אל תוך אוזנו: "לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה", עד שהצטרף אליה, קולו גובר על קולה:

"שמור וזכור בדיבור אחד, השמיעתני האלה המיוחדת, מלכתי אחת ושמה אחד, לשם ולתפארת ולתהילה... לכה דודי..." גופו החל לנוע את תנועות התפילה מעצמו, ודביקותו הדתית הופיעה במלוא עוצמתה לאחר שנים של היעדרות. את כל נשמתו הוא השקיע בשירה, ובבחירת שינויי המילים כך שיפארו את מלכתו במקום דברים לא חשובים כמו השבת או אלוהים. הוא לא הפסיק גם כשהרגיש יד חמימה ורטובה מרוק שהונחה על איבר מינו, דעתו מוסחת אך מעט מהזקפה האדירה שקיבל מתחת לטלית, שלא הפריעה לשכלו לטרוח ולעבד את החוויה המופלאה תוך כדי התרחשותה. כך בוודאי חשו כהני הבעל, עת עבדו את אלילם בבית מקדשו – חומר ורוח בשלמות אחת, פסגת הגשמיות המושגת בשיא הזיכוך הנשמתי, עת נושקת הרוח האנושית אל מקורה העליון, והאינדיבידואליות החומרית מתנפצת לרסיסים מושגים של כוליות.

הוא בכלל לא זכר איפה הוא, מי הוא או איך קוראים לו כשגמר, ראשו שקוע באהבה למלכתו ובשירה אליה, גופו ממצה את האורגזמה, ונפשו שרויה במצב אקסטאטי לחלוטין. מתוך מעין עילפון, בעודו נשען על התיבה, הרגיש מאחור את ידיה של מלכתו, שאת ריח הבושם שלה זיהה ממרחקים. "אתה יודע שאני אוהבת לאלתר, נכון?", ידע שהיא מחייכת מאחורי גבו. "הסתכלתי עליך, מעזרת הנשים כמובן – ככה אתם קוראים לכוך הזה פה שמוסתר בוילונות, לא? – וכל כך התפעמתי מהחזנות שלך, התענגתי על שבת כהלכתה ועל התפילה, רק עכשיו אני מתחילה להבין את הדתיים... בכל אופן, חשבתי שהחוויה לא יכולה להיות שלמה בלי איזה דבר תורה לפני שממשיכים. אל תדאג, ראיתי פה באיזה עלון ש"נח" היא פרשת השבוע, אז אני בטוחה שיש לך על מה לדבר. בכבוד, רבי – הבמה שלך". היא ליוותה את דבריה במגע עדין בגבו הרכון, מעבירה את אצבעותיה על קימורו, יודעת כמה אנרגיה הוא שואב ממנה, וכמה הוא נזקק לה. כשהצליח להזדקף ולהסתובב מן התיבה חייך למראה מלכתו היושבת בספסל הקרוב לבמה עליה עמד ומתבוננת בו, ולמרגלותיה שתי הנשים שליוו אותו מתחילת הערב, וכעת יכול היה להבחין גם שהרעה יותר היא היפה יותר.

ישיבתן כך, מעורטלות אך רציניות לחלוטין, שעשעה אותו עד עמקי נשמתו, ובפרט מבטן המצפה בשקיקה למוצא פיו כאילו באמת חשוב להן דבר התורה שלו. הוא ניסה לדמיין את תגובת המתפללים לתמונה שתיגלה לעיניהם לו במקרה יופיעו בבית הכנסת, והבין שבמקרה הטוב רק יקראו למשטרה, שהרי בשביל לינץ' ספונטאני מספיק להם הניגון האשכנזי שבחר ל"לכה דודי".

לאחר כחכוח קל בגרון שנועד לחוט המחשבה יותר מאשר לגרון, פתח ואמר: "קהל קדוש, ישרי לבב מהר נשגב, צאן קדושים, שבת שלום. רק בשבוע שעבר עוד ברא הקדוש ברוך את עולמו כפי שאתם זוכרים, והשבוע הוא כבר מבקש להחריבו, ה' ישמור ויציל. אך אני מבקש להאיר דווקא צד פחות מוכר בפרשה, על אף היותו בעל ערך רב לחפצי תורה ודעת. את עלייתו של נח וכל אשר איתו אל התיבה מתארת התורה כך: 'ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התיבה מפני מי המבול'. לכאורה תיאור ענייני, יבש וקצר של פני הדברים, אך תמים מי שיחשוב שתורת אמת, תורת אלקים חיים, לא תלמד את הקורא בה עניינים חשובים כהררי עולם בכל פסוק ופסוק, ואפילו מסדר הופעת המילים ובחירתן ברור שעלינו ללמוד. כך למשל מסיק הרלב"ג מהפסוק שלנו על ההיררכיה השוררת בעולמנו: גברים לפני נשים. מאחר והגבר הוא נזר הבריאה, הנעלה על פני כל חי מורכב מחומר, כשמתארת התורה את סיפור הצלת המין האנושי מכליה היא מכניסה אל התיבה קודם כל את הגברים. וכבר הקדים את הרלב"ג בשבוע שעבר פרשן אחר, אברבנאל, שמבקש מאיתנו לשים לב ללשון המדודה של הפסוק השגור בפינו: 'ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם', ומבקש לדייק, בעדותו של הבורא עצמו – אדם נברא בצלם, אישה לא".

שריקת שוט החותך את האוויר וכמעט שצלף בו בבטנו הפריעה את דיבורו. "צריך ללמד את הכלבלב הלא מחונך הזה לקח!" נעמדה על רגליה וצעקה זו שהצליפה בו בכל הזדמנות בינתיים. "תשאירי את החינוך שלו לי", פנתה אליה בשקט מלכתו, "אני רוצה לשמוע את דבר התורה עד הסוף, תודה". האוחזת בשוט הזדרזה לשבת, מבט נבוך ותמה על פניה.

הוא חייך בתחושת סיפוק והמשיך: "לנו, תלמידי החכמים שאינם מפחדים להישיר מבטם אל הסנה הבוער, אסור להתכחש לשוביניזם המובנה שיש בדת הממוסדת, לעוול הגדול שנגרם למין היפה והחכם במשך אלפי שנים על ידי עמדות חשוכות וקיצוניות, שאינן מכירות בכוח הנקבי הגדול ששולט בכל היקום, ואף נלחמו בו ודחקו את רגליו כמעט לגמרי. עלינו לעמוד בעוז מול כוחות חשוכים אלו, ובשם האלה הגדולה והנערצת שאליה אנו קוראים ולאהבתה אנו מייחלים, למרוד בהם, למרוד במסורתם, למרוד במרותם!" את המשפט האחרון ביטא כנראה בדרמטיות קצת מוגזמת, משום שהמאזינות שלו פרצו בצחוק. מלכתו נעמדה על רגליה והוא מיהר לכרוע על ברכיו.

"כל הכבוד לרבי שלנו", אמרה בעודה מוחה קלות בכפיה, "דבר תורה מרשים ומכובד. אם הייתה לי בת, הייתי שוקלת לשדך לה אותך, אבל במקום זה דומני שנשדך אותך פה לסיגל, שהשוט כבר ממש בוער לה בידיים". כשעלתה סיגל על הבמה הוא נעמד על ברכיו, והשוט מיהר לפגוע בגבו. "תישאר על הרצפה, מטומטם. אני לא צריכה אותך גבוה ממני". בקפיצה קלה התיישבה סיגל על תיבת העץ הגדולה, לא לפני שהזיזה את סידור התפילה, ופישקה את רגליה. "תסתובב אלי, אידיוט", אמרה לו כשהיא מלווה את דבריה בהצלפת שוט נוספת.

מהרצפה ראה רק את רגליה המפושקות, ושהיא הספיקה להיפטר מתחתוניה. "נו למה אתה מחכה, מטומטם? אני רוצה שתלקק לי! אתה תלקק לי עד שהלשון שלך תנשור, והגב שלך יהיה אדום ככה שלא תוכל לשכב, הבנת אותי, אפס?" בידיה אחזה במוט קצר אליו היו מחוברות מספר רצועות עור, איתן נופפה לכיוונו במרץ. כשקירב את ראשו אל בין רגליה, ראשו היה מלא במלכתו, מנסה לפענח מה רצונה בכך שיעבור חוויה כזו, איך היא מצפה שיגיב, כיצד עליו לנהוג. לא היה לו הרבה זמן להרהורים, משום שהשוט החל צולף בגבו, והקלגסית שבין רגליה היה מצוי רעמה עליו בקולה ללא הרף ש"יתחיל לעבוד כבר" ו"אני לא מרגישה כלום בינתיים". כשהחל להתרכז לאיטו במעשיו, הצליח להוציא ממנה כמה גניחות של הנאה, ועל אף שלא חדלה מלהכות בו מדי פעם, גם הוא הצליח ליהנות קצת מהעניין.

"שמעתי שיש לך לשון של כלב, אני רוצה להרגיש אותה. אתה לא נותן הכל. אני צריכה לשים בונזו בכוס שלי בשביל שתתאמץ? ואם אני רק מדמיינת שעומד לך אתה חוטף בעיטה לפנים, אידיוט". הוא שנא את הוולגריות שלה, ואת מעט ההנאה שעוד הצליח להפיק היא הרגה לו עם השטויות שדיברה, לטעמו, אבל כשהבין ששום דבר לא יתקדם עד שהיא לא תגמור, השקיע את כל הנשמה שלו בליקוקה מבפנים. היא הצמידה את ראשו בחוזקה אל בין רגליה, ידיה מעלות ומורידות אותו בקצב לא ברור משלה אל נקודות ריגוש שרק היא הכירה וקולה מתייפח בגמירה גדולה. לאחר מכן הדפה אותו בחוזקה אל הרצפה ונעמדה מעליו, הופכת אותו בבעיטות אל בטנו, ומנסה לקשור את ידו אל סורגי הברזל שעיטרו את הבמה סביב.

הפחד ממעשיה בו לכשיהיה קשור גרם לו להיאבק בה ולהפריע לקשירה, מאבק שהתחזק פלאים כשקלט במבטו את עיני מלכתו ומצא בהן אישור להתנגדותו. בבת אחת המעמד התחוור לו: "הרמז היה למתן תורה, שניתנה לעבדים שהשתחררו מנוגשיהם...", תובנה שהגבירה את מאבקו בסיגל, ובמהרה התהפכו היוצרות, והוא נעמד מעליה. משהכניע אותה, מתפלא כיצד שינתה את עורה והפכה לכנועה ברגע שהרגישה את תקיפותו המתעוררת, החלה קושרת את ידיה חברתה. "את סיגל כבר הכרת, אני נילי" חייכה אליו, "אבל אל תדאג, אני לא ארביץ לך, ואתה אפילו לא תרד לי". הוא חייך אליה בחזרה, ותלה את מבטו במלכתו שעדיין הייתה ישובה על ספסל קרוב, מתבוננת בסיפוק כיצד טווים חוטים של מציאות את הרעיון שעלה על רוחה. כשחזר מבטו אל סיגל, שהייתה לפניו רכונה על ארבע, גבה החיוור בוהק באפילה היחסית וידיה קשורות, לא יכול היה להתיק ממנה את עיניו. ישבנה האגסי הבליט עצמו בחוצפה מזמינה, כל תנוחתה אומרת כניעות מוחלטת.

נילי חייכה למראה זקפתו המתעוררת, והגישה לו קונדום. "כולה שלך, יקירי". כשחדר אליה, פשטה בו תחושה חזקה של עוצמה. פעם ראשונה נתנסה בחוויה זו, של הכיבוש האמיתי, שהסובלימציה הארורה ממנו והלאה, והדבר נעם לו מאוד, כפי שניתן היה להסיק מידו שהחלה חובטת בישבנה, נותנת קצב לחדירותיו. בעודו שקוע באקט המיני שנקרה לפניו, מחשבותיו נודדות בין הזין לארון הקודש, התקרבה אליו נילי מאחור, וכיסתה לפתע את ראשו בשקית ניילון גדולה ושקופה. עוד בטרם הספיק להבין מה קורה, נתהדקה השקית על צווארו, ונשימותיו המהירות הפכו מיד לכבדות ורועשות, תרות אחר החמצן שנמנע מהן בפתאומיות.

כשראה את מלכתו ניצבת מולו, הבין שלא עליו להתנגד. הוא נרגע, הסדיר את נשימתו עד כמה שהצליח, ומגע ידה של מלכתו במותניו הבהיר לו שעליו להמשיך במה שעשה, על אף הנסיבות החדשות. הוא עצם את עיניו, וכמעט מיד הצליח המוח חסר החמצן לשרות במעין מדיטציה, כך שנפשו מעולם לא חשה שלווה ובטוחה יותר, וגופו, במעין טראנס, היה נתון כולו כאחוז דיבוק בקצב איטי אך נחוש של חדירה, צווחות ההנאה של סיגל מלוות אותו כמוסיקה מיסטית מהדהדת מתחת לתקרה הגבוהה. בביטחון גמור במלכתו התקרב אל השיא, ומיד כשהבחינה זו בתנועותיו הממהרות והולכות, ובפרכוסי ספק גמירה ספק חנק, קרעה במספריים את השקית מעל ראשו, ובתזמון מושלם, שאין מענג ממנו, פרץ מתוכו נוזל הזרע, והאוויר הנכסף חדר לריאותיו.

רועד כולו מהחוויה שעברה עליו, ראשו סחרחר ורגליו כושלות, חיבקה אותו מלכתו והוא השליך עצמו על כתפיה, תולה בה את קיומו. בקול רך ואוהב לחשה אליו: "אני גאה בך כל כך, יקירי", וליבו רתח בקרבו כשנשקה לראשו, ובפעם הראשונה שמע אותה אומרת: "אני אוהבת אותך".

מחוץ לבית הכנסת, בדרך לרכבה, אחזה בידו עת צעדו לאיטם בשלוליות הגן הקסום, מעכלים שניהם את אירועי הלילה. "האמת", חייכה אליו, "הפסקנו באמצע. היו עוד כמה תוכניות, שתפילין, ארון קודש ונרות שבת היו מעורבים בהן, זה הרי מתבקש. אולי נילי ממשיכה עכשיו עם סיגל, גם היא דתייה לשעבר, אגב".

"למה הפסקנו באמצע?" שאל. "הפסקתי, כי הוכחת שאתה ראוי לאהבתי, שלא יכולה הייתה עוד לחכות מלפרוץ אליך". למשמע תשובתה ידע שאין מאושר ממנו בכל העולם, וחש עצמו מיוחד על כך. דקות ארוכות עמדו מחובקים, פיותיהם דבוקים זה לזו, מגשימים את אהבתם החדשה. מעל ראשם, באותיות ברזל כבדות, נכתב שם בית הכנסת: "שערי גאולה".