חוסר תקשורת
מאת diamond(נשלטת){Protocultu}
3 ביולי 2005
"תתקשר כבר, אוף," היא רטנה על הפלאפון. השעה היתה שמונה ועשרים, והוא אמר שהוא יתקשר בשמונה.
היא לא ראתה אותו כבר שבועיים, מאז שהוא המריא לאירופה, ולכן החליטה להפתיע אותו. היא רצה מהר לארון הבגדים, גרבה את הביריות, לבשה את תחתוני התחרה שכה אהבה, והחלה במלחמה עם קרסי המחוך הארור.
הטלפון צלצל. היא רצה אליו אך ענתה ב-"הלו" אדיש ומזוייף. "אני בדרך. עוד רבע שעה אצלך", הוא אמר מהצד השני. היא רצה חזרה לארון הבגדים, הוציאה את המגפיים, משכה את שפתיה בשני עז, התיישבה על הספה והדליקה סיגריה.
*
לא, אין מצב שאני מתרגש. די, נו, זו לא פעם ראשונה שאני רואה אותה, כולה שבועיים, מה העניין... ברמזור הוא מצא את עצמו מחייך, אוהב את התמונה שהתרוצצה לו בראש. הוא כבר רואה איך היא פותחת לו עם החיוך הזה שלה, קונה אותו שוב, כל פעם מחדש, ולא מודעת למה שעתיד לקרות. הוא כבר רואה אותה הולכת לפניו כשהוא לופת בפתאומיות את צווארה, נועל עליה את הקולר ותוחב את המפתח בכיסו.
היא מנסה להסתובב, הוא עוצר בעדה, מחבר את הרצועה לקולר שעל צווארה, ספק מוריד ספק קורע את בגדיה ומוליך אותה על ארבע אחריו. מתיישב, תוחב את ראשה במפשעתו ומלטפה.
*
היא כבר סיימה לפני דקה את הסיגרייה, יש עוד חמש דקות עד שהוא יגיע. היא נרגשת, קמה לעבר הדלת ומשאירה אותה פתוחה. מוזגת לעצמה כוסית זריזה ומחייכת. היא מדמיינת איך הוא נכנס, ואיך הוא הוא יהיה בהלם.
הוא יתקרב אליה, היא תוריד אותו על ארבע, תסגור עליו את הקולר, תחבר את הרצועה, תלטף את גופו, ותגרור אותו אחריה למיטה. היא כבר רואה איך רגליו וידיו נמתחות ונקשרות לרגליי המיטה, הבד השחור סוגר על עיניו, הגאג תחוב בפיו, והוא זקור וקשה כמו שהיא אוהבת.
היא מרגישה את הרטיבות בין רגליה, וזה כבר לא חלק ממה שהיא מדמיינת, זה אמיתי. היא מחייכת לעצמה, לא יודעת כמה זמן תוכל להתאפק ולא לתחוב אותו לתוכה.
*
הוא החנה והוציא מהתיק את הקולר, דוחף אותו בכיס האחורי של מכנסיו, הרצועה מבצבצת החוצה בכדי שתהיה נוחה לשליפה מהירה. הוא נותן מבט אחרון במראה. נרקסיסט, הוא חושב לעצמו ומחייך.
הוא מתחרמן רק מהמחשבה שעוד מעט הוא ישפיט אותה, יקרא לה בשמות שהיא כל כך אוהבת, יכה בה, ישפיל אותה, יענה אותה כשהיא כולה נוטפת והוא מחכך את איברו על שפתיה הנפתחות כדי לבלוע אותו לתוכה. הוא רואה איך היא נאבקת בו, מנסה להכניס אותו לתוכה. המבט המתחנן בעיניים... בזה היא טובה.
הוא דופק על הדלת מבסוט, זקור כולו ורציני. "פתוח" היא צועקת לו. יופי, דווקא היום היא משאירה פתוח. היא תשלם על זה שהיא הרסה לו את הכניסה. הוא פותח את הדלת ומוצא אותה ישובה על הספה, עם רצועה וקולר בידה.
היא מסתכלת עליו, הוא שולף את הרצועה והקולר מכיס מכנסיו, אף אחד מהם לא מעז לחייך. הוא נועל את הדלת, מתקרב אליה, והיא קמה לעברו, מושיטה את ידיה וסוגרת הקולר על צווארו. הוא אחריה, נועל את הקולר על צווארה, מושך ברצועה ומסובב אותה עם הפנים לספה. היא מושכת ברצועה מקרבת אותו אליה.
הוא מרגיש את שפתייה כפי שדמיין. היא מרגישה אותו בפנים, כפי שדמיינה.
היא לא ראתה אותו כבר שבועיים, מאז שהוא המריא לאירופה, ולכן החליטה להפתיע אותו. היא רצה מהר לארון הבגדים, גרבה את הביריות, לבשה את תחתוני התחרה שכה אהבה, והחלה במלחמה עם קרסי המחוך הארור.
הטלפון צלצל. היא רצה אליו אך ענתה ב-"הלו" אדיש ומזוייף. "אני בדרך. עוד רבע שעה אצלך", הוא אמר מהצד השני. היא רצה חזרה לארון הבגדים, הוציאה את המגפיים, משכה את שפתיה בשני עז, התיישבה על הספה והדליקה סיגריה.
*
לא, אין מצב שאני מתרגש. די, נו, זו לא פעם ראשונה שאני רואה אותה, כולה שבועיים, מה העניין... ברמזור הוא מצא את עצמו מחייך, אוהב את התמונה שהתרוצצה לו בראש. הוא כבר רואה איך היא פותחת לו עם החיוך הזה שלה, קונה אותו שוב, כל פעם מחדש, ולא מודעת למה שעתיד לקרות. הוא כבר רואה אותה הולכת לפניו כשהוא לופת בפתאומיות את צווארה, נועל עליה את הקולר ותוחב את המפתח בכיסו.
היא מנסה להסתובב, הוא עוצר בעדה, מחבר את הרצועה לקולר שעל צווארה, ספק מוריד ספק קורע את בגדיה ומוליך אותה על ארבע אחריו. מתיישב, תוחב את ראשה במפשעתו ומלטפה.
*
היא כבר סיימה לפני דקה את הסיגרייה, יש עוד חמש דקות עד שהוא יגיע. היא נרגשת, קמה לעבר הדלת ומשאירה אותה פתוחה. מוזגת לעצמה כוסית זריזה ומחייכת. היא מדמיינת איך הוא נכנס, ואיך הוא הוא יהיה בהלם.
הוא יתקרב אליה, היא תוריד אותו על ארבע, תסגור עליו את הקולר, תחבר את הרצועה, תלטף את גופו, ותגרור אותו אחריה למיטה. היא כבר רואה איך רגליו וידיו נמתחות ונקשרות לרגליי המיטה, הבד השחור סוגר על עיניו, הגאג תחוב בפיו, והוא זקור וקשה כמו שהיא אוהבת.
היא מרגישה את הרטיבות בין רגליה, וזה כבר לא חלק ממה שהיא מדמיינת, זה אמיתי. היא מחייכת לעצמה, לא יודעת כמה זמן תוכל להתאפק ולא לתחוב אותו לתוכה.
*
הוא החנה והוציא מהתיק את הקולר, דוחף אותו בכיס האחורי של מכנסיו, הרצועה מבצבצת החוצה בכדי שתהיה נוחה לשליפה מהירה. הוא נותן מבט אחרון במראה. נרקסיסט, הוא חושב לעצמו ומחייך.
הוא מתחרמן רק מהמחשבה שעוד מעט הוא ישפיט אותה, יקרא לה בשמות שהיא כל כך אוהבת, יכה בה, ישפיל אותה, יענה אותה כשהיא כולה נוטפת והוא מחכך את איברו על שפתיה הנפתחות כדי לבלוע אותו לתוכה. הוא רואה איך היא נאבקת בו, מנסה להכניס אותו לתוכה. המבט המתחנן בעיניים... בזה היא טובה.
הוא דופק על הדלת מבסוט, זקור כולו ורציני. "פתוח" היא צועקת לו. יופי, דווקא היום היא משאירה פתוח. היא תשלם על זה שהיא הרסה לו את הכניסה. הוא פותח את הדלת ומוצא אותה ישובה על הספה, עם רצועה וקולר בידה.
היא מסתכלת עליו, הוא שולף את הרצועה והקולר מכיס מכנסיו, אף אחד מהם לא מעז לחייך. הוא נועל את הדלת, מתקרב אליה, והיא קמה לעברו, מושיטה את ידיה וסוגרת הקולר על צווארו. הוא אחריה, נועל את הקולר על צווארה, מושך ברצועה ומסובב אותה עם הפנים לספה. היא מושכת ברצועה מקרבת אותו אליה.
הוא מרגיש את שפתייה כפי שדמיין. היא מרגישה אותו בפנים, כפי שדמיינה.
