השבירות יצוקה בי

איך גבר שולט כ"כ מתקשה לראות זאת? הכניעות לא נחבאת אל הכלים כשאתה מביט בי, ובאותו רגע מוליד לי פרפרים בתוך הבטן. הגבול הדק שאני מחפשת בין האינטיליגנציה הרגשית לקשיחות חסרת הפשרות. ולא "כקטע", כחלק מהסשן. לא מבקשת סרט לשעת ערביים. מבקשת הוויה, חזקה, מטלטלת, גורפת. אבל לא תרה אחרי קלישאה.

מבקשת להתפרק מהמרקם האנושי המוחצן שלי. מבקשת שתתיר אותו במילה, במבט. לא צריכה קצוות קיצוניים. הקיצוניות נטווית אחרי שהפכתי שלך. אחרי שכל מהותי פרושה לפנייך, מתקפלת, נמתחת, מתכווצת נקרעת בכפות ידייך. אחרי שהריתמוס של הלב נתון לשליטה המנטלית שלך. אז תבוא חזק, אליי. קח אותי כמו בעלים של כלבה אהובה. תמלא לי את הנקבוביות כמו קצף אמבט רך וממלא, ורוקן ומלא ורוקן ומלא.

וזה כ"כ קשה, כי רובכם באים עם ספר מתכונים לאיך זה בדיוק צריך לקרות ולהתנהל. לעיתים חשה שמי שאני ומה שמביאה איתי, אין להם שום אימפקט אמיתי על הגבר הפוטנציאלי. יש תרחיש כתוב מראש, כמו חץ מכוון למטרה. אין מקום למבוכה שבי, להתערטלות הנפשית שזקוקה לך כ"כ, לבערה האיטית שתהפוך לשריפה של ממש, להתמסרות הספציפית שלי אלייך, להכרות שלך אותי, את החולשות, המאווים, הניואנסים... אין זמן, אין מקום.

זה שואב אותי, מעייף. חשה בלתי נראית וקצת משועממת. כל כולי זקוקה להתמסרות, אבל כזו שתהיה ספציפית. אין בי "כלביות" מושרשת. יש בי כיסופים, יש בי חוש, וכשנוצר המיגנוט, התהליך הטבעי של התפשטות הנפש והגוף מתרחש. אבל התחושה היא כמו ג'אנק פוד-מהיר, פונקציונאלי, וממלא רק לרגע...