שושנת

שושנת

לבסוף היא הסכימה לשאת עליה כל סימן שאבחר, בכל מקום. מן הסתם חשבה על משהו 'מדליק' כמו כוויית ראשי-תיבות שמי על הטוסיק שלה, או קעקוע שיסמל את השתייכותה לשבט שלי באופן חינני. לי כמובן היו תכניות אחרות.

כבר כשהתאהבתי בו, הוא אמר לי שיבוא יום ויסמן אותי, יצרוב בבשרי הלבן.
הייתי טיפשה אז, ועניתי " אין סיכוי, אפילו שעון אני לא עונדת," הוא רק צחק
ואמר משהו כמו- "זמן לכל דבר ועת לכל חפץ," שזה משהו מאד מוזר לצעירצ'יק
יפה כמוהו להגיד.

ככל שהזמן חולף האהבה גוברת. למדתי זאת על בשרי, והוא היה זה שלימד אותי. מטקס לטקס שכחתי את עצמי בזרועותיו, מתענגת ומתפתלת תחת מגעו, מבטו ומילותיו. גם אני הפכתי לנועזת ומחויכת יותר, מבינה יותר עם כל קשירה שקשר אותי, עם כל מילה שהגה באוזני הבוערות מאהבה וסטירות.

הוא בן-זונה לא קטן. אפילו עכשיו כשאני קשורה ככה, מגרה, אצלו בסטודיו, הוא ממשיך ולומד אותי. אני רואה לו את זה בעיניים. הוא לוחש לי "לא מנומס לאישה יפה כמוך לנעוץ מבטים כשהיא קשורה עירומה," ואני צוחקת ואומרת "מה, אני חייבת לראות איך אתה מסמן אותי. אני נורא סקרנית."

כן. הנה החיוך שלמדתי לאהוב ולפחוד מפניו גם יחד. זה החיוך הקרקסי שיוצא לו כשהוא יודע שמיד יפתיע אותי קשות (כאילו לא הפתיע אותי כבר מאות, אם לא אלפי פעמים, כל פעם מחדש...) האמת היא שאני קצת מודאגת. הוא אף פעם לא קשר אותי כל כך חזק, כל כך הדוק. אני לא מבינה למה הוא קשר אותי ככה, הרי הסכמתי שיסמן אותי איך שהוא רוצה... גם שאלתי אותו למה, והוא ענה
שכשמסמנים רצוי לא לזוז, כדי שהסימן יצא נקי וברור. ואז, הוא עקד אותי.

הכי מלחיץ שאני לא יכולה להזיז את הראש. הוא הביא מין מלחציים מרופדים כאלה שתופסים לי את הלחיים ולא נותנים להזיז את הראש אפילו קצת. כמו סוסה, חשבתי לעצמי בתוגה, בזמן שהוא הלך להביא את 'מכשיר הסימון'.
היות ובכלל לא יכולתי לזוז, בכלל לא, פשוט שכבתי כך קשורה ולחוצה על השולחן האדום, וחיכיתי לבלתי נמנע.

הוא חוזר, מחזיק בידו קופסה קטנה ומכוסה בבד קטיפה כחול. "את מוכנה," הוא שואל, ואני עונה ברפיון שכן. הוא מחייך, כהרגלו, וניגש קרוב את ראשי, אל פני. אוי ואבוי, צרחתי בתוך ראשי, ומה אם יעשה לי משהו לפנים?! הרי הרשיתי לו הכל... פתאום נורא התחשק לי לבכות מחוסר אונים, ממש
כמו ילדה.

הוא כנראה הרגיש במשהו, כי מיד הניח יד קלה על בטני הרוטטת והרגיע אותי. "אל תדאגי," לחש, " לא יראו את זה, אם לא תרצי שיראו את זה." אח... המגע שלו... מי לא הייתה מוכנה לעשות הכל, ממש הכל, בשביל המגע הזה. בבלי שהתכוונתי יצא לי חיוך גדול. "קדימה," אמרתי לו, "תמשיך. אתה יודע שבעוד שעתיים יש לי ישיבת דירקטוריון."

"אל דאגה," הוא הבטיח, "לישיבה החשובה שלך בחברה החשובה שלך את תגיעי. רק תזכרי שאמרתי לך לשתות הרבה מים כדי שלא תתעלפי פתאום באמצע הפרזנטצייה של הקריאייטיב. הם עלולים לחשוב שנרדמת כי השתעממת מהם," הוא אמר, "ואז הם יעלבו נורא."

מול עיני הפעורות הוא מרים את כיסוי הקטיפה מעל לקופסה, ובפנים רובץ הזבוב הכי מכוער שראיתי אי פעם. זהו. זבוב וזהו. אני נושאת את עיני אליו בשאלה אילמת והוא עושה מין תנועה קטנה בידו, כמו אומר חכי ותראי. ללא שיהוי הוא ניגש מאחורי, קרוב לעורפי, ומסיט את רעמת הבלונד החצי-טבעי שלי ימינה. כעת עורפי וצווארי חשופים בפניו, ולפתע הוא מצמיד את
הקופסה השקופה לצד שמאל של צווארי, גבוה ליד קו השיער.

אני מרגישה כיצד הוא מושך את מכסה הקופסה הצידה, ואיך הזבוב לפתע מתחיל להתעופף ולהתחבט כנגד בשרי, כלוא בין צווארי לבין דפנות הקופסה. זה דווקא מדגדג, ולמרות הבחילה שלי מחרקים אני צוחקת, והצחוק שלי נשמע חורק ומבוהל באוזניי. הבחור ממש מטורף. מה לעזאזל הוא חושב שהוא עושה?!

"הזבוב הזה נקרא שושנת יריחו," הוא לוחש לתוך אוזני הבוערת, "והוא מיד יעקוץ אותך." כמובן שזה השלב שאני מתחילה להשתולל ולבעוט, ולצרוח נורא חזק ונורא הרבה. הזבוב חש כנראה את חרדתי כי הוא מיד עוקץ אותי, וחוץ מהלידה הראשונה זה הדבר הכי כואב שחוויתי בחיים הלא קצרים שלי. באין אונים אני בועטת ומתנועעת ולא מצליחה להזיז אפילו אצבע מרוב הקשירות שלו, בזמן שהזבוב חודר אלי כמו מחט מלובנת הפוערת חור בבשרי, עושה בי
כרצונו. הדמעות לא מאחרות לבוא, וגם הקללות. "אתה בן זונה מזוין," אני צורחת לחלל הסטודיו (כאילו שמישהו ישמע אותי), אתה זבל של גבר וחרא של בנאדם!". "ששש..." הוא לוחש, "אשה חשובה כמוך חייבת לדעת לשלוט בעצמה בכל מצב. תתביישי לך..."

הנה אני מרגישה שהזבוב עוזב אותי, שזה יופי, אבל הכאב נשאר, שזה פחות יופי, אבל די מגרה. מכסה הקופסה חוזר, מחליק ונסגר, והא מרים את הקופסה מעל צווארי. הוא ניגש ונעמד מול גופי הרועד והקשור, מציג את הקופסה בגאווה, קרוב קרוב אל מול פני התפוסות במלחציים.

"תגידי תודה לבובי על שסימן אותך," הוא אומר. נו באמת, מי שמע על זבוב מחוריין שקוראים לו בובי. הפצע בצווארי בוער והולם בזמן שאני מנשקת את דופן הקופסה, ולא מאמינה למשמע אוזניי כאשר פי אומר "תודה בובי, תודה שסימנת אותי". הוא מחייך עכשיו, וזה החיוך שכל אשה מוכנה למות בשבילו. "את גדולה," הוא אומר, " תכף אני בא לשחרר אותך."

הוא יוצא, כנראה להחזיר את הקופסה למקומה בחדר השני, ונותרו לי כמה דקות לעצמי. חום הגוף שלי עולה, כנראה כתגובה לעקיצה של בובי הזבוב. חחח... אני מקללת אותו וגם מחייכת בזמן שאני מחכה לאהובי, אלופי ואדוני, שישוב.

כשהוא חוזר הוא מוודא במבט שאין לי כוונות רעות כלפיו, וליתר בטחון שולח אלי מבט ממיס, ואז משחרר אותי. אני מתיישבת לאט, נוקשה וכואבת אבל מחורמנת כהוגן, והא מורח משהו מרגיע על חלקת צווארי הפועמת והפצועה. "קיבלת את הסימן שלך, הוא לוחש, מזל טוב". "מה סימן," אני שואלת, "סתם זבוב שעקץ אותי", ואז הוא צוחק ממש חזק. "זה לא סתם זבוב," הוא עונה, "זה זבוב מיוחד שאפשר למצוא רק בבקעת הירדן. זוכרת שלפני שלושה ימים נסעתי ולא גיליתי לך לאן? נסעתי אז לצוד את בובי, בשבילך. בובי נשך אותך וכן, אני יודע שזה נורא כואב, כי זה שושנת יריחו, ולא סתם קוראים לסוג הזה של הזבוב ככה: העקיצה שלו משאירה צלקת גדולה בצבע
ארגמן, בצורה של שושנה יפה. אל תדאגי, הנה לך משחה אנטיביוטית שתמרחי על הפצע פעם ביום, ואחרי כמה חודשים זה יחלים."

כמה חודשים..! אפילו שאני כביכול אשה חשובה עם שליטה עצמית אני לא יכולה שלא להתרתח ומנסה להעיף לו סטירה. טעות גדולה מצדי. כמו נינג'ה זקן הוא קולט את ידי ומעקם אותה באופן כואב בהחלט. "תרגעי," הוא לוחש,
"עכשיו."

הוא מנשק אותי על פי המופתע שמיד נמס אליו, קולט בתאווה את לשונו הזקורה והתובענית. אחרי כמה שניות שהן כמו נצח ורוד בשבילי הוא מתנתק מפי, וחוט של רוק נמשך משפתיי ואל שפתיו. מה אני יכולה לעשות שהוא כזה נשקן טוב... זה מפצה על הכל. הוא שולח אותי בטפיחה מצלצלת על עכוזי. "רוצי להתקלח," הוא אומר, "יש לך ישיבה ואנחנו לא רוצים שיריחו עליך את החרמנות."

כשאני יוצאת רעננה, מאופרת ולבושה, אני מרגישה הרבה יותר טוב, כמו אחרי טיפול שיניים כואב אבל הכרחי. הפצע בצווארי מורגש, אבל הכאב יותר דהוי, רק נמצא שם בירכתי התודעה, מזכיר לי את אהבתי המטורפת לאיש הכי מטורף ומקסים שפגשתי בחיי. אני מנסה לדמיין את עצמי בשיעור ספינינג, מקשקשת עם החברה שלי כרמלה על דא ועל מה, ופתאום מספרת לה שעקץ אותי זבוב שקוראים לו בובי... חחח... אין טעם לעשות לכרמלה שיגועים. היא חברה טובה שלי, אבל היא לא בנויה לזה. יש דברים שנשארים ביני לביני, לבינו.

הוא מושיט לי את בקבוקון המשחה וחיוך אחרון מרצד בעיניו. "מזל שיש לך שיער ארוך," הוא אומר, "אחרת אנשים היו חושבים שעקצה אותך שושנת יריחו..." איזה מניאק הוא... כשהוא מלווה אותי לדלת הסטודיו הוא לוחש בנימה של דוקטור- "גברת ק', אני מצפה שתבואי בשבוע הבא לביקורת. זה עניין רפואי ולא כדאי לזלזל." אני מחייכת אליו כי אני יודעת שהוא מתכוון לטוב, ואז הוא מנשק אותי שוב תוך שהוא שם יד עדינה על מפשעתי המייללת. "צ'או אהובה," הוא אומר, "בהצלחה בישיבה."