היא הניחה את ידה על ידי ושאלה: "ראובן, זה יכאב לי?" הרצינות התהומית שלה כמעט גרמה לי לפרוץ בצחוק, אבל הצלחתי להתאפק. ליטפתי את שערה, "בוודאי שזה יכאב, אחרת זה לא יהיה כמו שיוסף דפק את מרים". ראיתי את סערת הרגשות בעיניה ונתתי לה לחלוף. החזקתי את ידה עד שחייכה שוב ולחצה את כף ידי. "טוב, אדון יוסף, אני מרים, נעים מאד".

לפני חמש שנים. היינו, זוגתי דאז ואני, במסיבת-בית בוילה בביצרון. זו הייתה מסיבה עם קלאסה. התיישבתי על אחת הספות הנוחות בדשא ונהניתי מהחברה ומאוויר הערב. לאחר כמה דקות ראיתי אותה - אישה גבוהה, יפה ומסתורית, ענודת סנדלי עקב גבוהים ויקרים, ובעיקר, מחוייכת. רמזתי לה לבוא והיא אכן באה. הושבתי אותה על ברכי והתחלנו מלחשים. קראו לה ג'ולי, והלחישות שלה היו אפלוליות לא פחות ממנה.

"בייב", היא אמרה, "אם היית הסרסור שלי, כמה היית לוקח על מה שעשיתי עכשיו, למשל?" ניסיתי להסביר לה שזנות, ועוד סאדו-מזוכיסטית, היא צורה לא-כל-כך מבוקרת של הרס עצמי, ובכלל אני עסוק מדי מכדי להיות סרסור במשרה מלאה, והיא תכף מסיימת את התואר השני, ועוד כל מיני טיעונים סופר הגיוניים שנפלו על אוזניים ערלות. "אתה בכלל לא מבין אותי", אמרה, וזה כאב.

הבית ריק עכשיו, שקט ומסודר. אפילו טריקת הטלפון האחרונה שלך כבר הפסיקה להדהד, ואפילו עכשיו, כשאני יודעת שזו באמת הייתה הטריקה האחרונה, אני לא בוכה... הלילה האחרון כשפחה - יומן מחשבות

אשה מכובדת מסומנת על ידי אדונה

רוצח שכיר מקבל הזמנה מיוחדת