תודה

ולפעמים אני נזכרת שאני בקושי מכירה אותך, ולא יודעת אם אתה אוהב שקיעות או זריחות, ורדים או פרחי בר. ואולי אתה בכלל אוהב דשא.

אולי גם אתה אוהב לשבת מול הים ולשקוע באין סופיות שלו. אולי גם אתה אוהב להסתכל לשמים ולהדהם כל פעם מחדש מכמה אנחנו קטנים וכמה הכל גדול כל כך... ואולי... אולי...

אבל אני בקושי מכירה אותך, ולכן זה כל כך מפתיע אותי איך אתה כל פעם מחדש מצליח לגעת לי בפנים, ואיך בלי הרבה מילים גבוהות, בלי הרבה שאלות חטטניות, אתה מעלה לי דמעות לעיניים ומרטיב לי את הריסים והלחיים.

ואל תבין לא נכון, אני בכלל לא בכיינית ולא חלשה. יש לי משהו שאין להרבה אחרים, יש לי אותי. ואתה יודע כמה אני נדירה ומיוחדת? אני יחידה כזאת בכל העולם ויש לי את כל כולי רק לעצמי.

ואתה יודע, לפעמים נדמה לי שאנחנו מאוד דומים. לא בחוויות, גם לא בדברים שאנחנו אוהבים, אלא אני זה העבר שלך ואתה זה העתיד שלי.

ואולי הכל נדמה לי, כי אתה נוגע בי איפשהו עמוק וזה במקום להיות מפחיד ומאיים בעצם מתוק - מריר ונעים כזה.

ובסה"כ רציתי להגיד תודה על השיחה.