מרחוק

Let me live 'neath your spell
Do do the voodoo that you do so well,
'cause you do somethin' to me,
Nobody else could do.
(Cole Porter, You Do Something To Me)


"את לא באמת מאמינה בשטויות האלה, נכון?"

אם הוא היה עוצר לחשוב לרגע, הוא לא היה כותב לה את המילים האלה. אבל הוא לא עצר לחשוב, והמילים נפלטו. בהשהיה הקצרה עד שתמונתה חזרה אליו, הוא הספיק להתחרט על המילים בגל של פחד שעבר לו בבטן.

ואז תמונתה צחקה אליו, והוא נרגע.

"אני מבינה את הספקנות שלך," היא כתבה. הוא היה צריך לשכנע את עצמו בכוח להסיט את עיניו מפניה, עיניה שקועות במקלדת ושיניה נושכות מבלי משים את שפתיה כשהיא מתרכזת בהקלדה, כדי לקרוא את המילים שכתבה. הם חייבים לסדר את עניין המיקרופון, חשב. הוא רוצה לשמוע אותה. מחיר השיחות הבינלאומיות פשוט יקר מדי. "קשה להאמין בדברים כאלה. אבל זה אמיתי."

עכשיו הוא דווקא כן עצר לחשוב. אבל ככל שחשב, לא הצליח לחשוב על שום תשובה חכמה.
"את לא רצינית."

"אני לגמרי רצינית. זאת דת עתיקה, והיא עובדת. יש בעולם הזה כוחות שחורגים בהרבה ממה שאנחנו מבינים, ידידי." לאחר רגע היא נשאה אליו עיניים משועשעות מעל המקלדת. הוא הביט לרגע בעיניה, רק מסתכל בהן, רק מישיר אליהן מבט. ואז השפיל את מבטו וכתב, "אז מה, איזו רוח קדמונית נכנסת לגוף שלך ונותנת לך כוחות אם את מקריבה לה תרנגולת?"

לאחר רגע היא גיחכה. "משהו כזה."

"ואת עושה בובות שעווה של האויבים שלך ודוקרת אותן?"

"או של הידידים שלי, ו... לא דוקרת אותן. או לפעמים דווקא כן, אם הם מבקשים יפה,"

החיוך שלה היה שובב.

"את לא רצינית. סקס וירטואלי באמצעות וודו?" הוא צחק צחוק עצבני.

"אתה לא מאמין לי, מה?"

"את חייבת להודות שזה לא נשמע הגיוני."

"אני יכולה להוכיח לך, אם אתה רוצה. אתה לא חייב להאמין למה שאני אומרת. אבל אתה עלול להצטער על זה שביקשת. אם אתה רוצה הוכחה, אתה תקבל הוכחה, עד הסוף."
לבו החל להלום בכוח. "איך?" עיניה, מהורהרות ורציניות, ניבטו אליו מתוך המסך.

היא הסבירה לו.

*

היא פתחה את המעטפה. בפנים הייתה חתיכת נייר מקופלת. היא פתחה אותה בזהירות. בתוכה הייתה שערה יחידה, שחורה, ומילה אחת כתובה בפחם. היא לא פתחה את הנייר עד הסוף כדי לקרוא את המילה, רק קלטה מתוכה שתי אותיות, הנהנה וקיפלה את הפתק מחדש, על השערה. היא יכלה רק לקוות שהוא מילא אחר הוראותיה כלשונן. היא הדגישה די והותר את הצורך בכך.

היא הציתה את פינתו של הנייר המקופל ושמטה אותו לתוך מכתש קרמיקה. לאחר שהנייר על השערה המקופלת בתוכו בערו בשלמות, כתשה אותו.

היא הציתה את האש מתחת לסיר שעמד על הכיריים, ובתוכו שברי שעווה, והתבוננה בהם ניתכים לאטם עד שבסיר נותרה רק שעווה נוזלית. היא שפכה את תוכן המכתש אל תוך הסיר וניגבה את כל הפירורים מהמכתש באצבעה אל תוך הסיר, ולאחר מכן ערבבה היטב את תוכנו במקל עץ. השעווה השקופה קיבלה גוון עכור ואפרפר. כעת נשאה את הסיר אל החדר השני, שבו ניצב שולחן ועליו בובת שעווה גולמית, בגודל אדם. את השעווה המותכת יצקה במהירות אל בור שהיה קדוח בצדו השמאלי של חזה הבובה, במקומו של הלב. השעווה התקרשה לאטה, מקבלת גוון עמום ועכור ככל שהתקררה.

הכתם החדש, האפרפר, היה שקוע מעט ביחס לשאר חזה הבובה. היא החליקה עליו בידה בהבעה מהורהרת, לוחצת את השעווה שבשולי המכתש הרדוד אל תוכו, אבל השקע לא נעלם לגמרי. לבסוף משכה בכתפיה וכיסתה את הבובה בסדין, ידה משתהה לרגע על חזה הבובה מתחת לסדין, ואז מחליקה החוצה. היא קילפה שיירי שעווה מידה בציפורני ידה האחרת.

*

"אתה מוכן?"

הוא הביט בפניה ולרגע כמעט אמר שלא, שהוא לא מוכן, אבל הוא לא היה מסוגל להביא את עצמו להודות בפחד. הוא לא היה בטוח אפילו ממה הוא מפחד, ובהחלט לא רצה לחשוב על זה יותר מהדרוש. הוא הנהן.

"תתפשט ותשכב על הרצפה, במקום שבו תוכל לראות את המסך."

הוא קם, הזיז את הכיסא שמול המחשב שלו, פשט במהירות את בגדיו והשתרע על הרצפה, נשען על מרפק אחד, מביט במסך. הרצפה לא הייתה נעימה למגע גופו, קרה ונוקשה מתחתיו, אבל מגעה המוצק הרגיע אותו מעט.

היא התרחקה מהמסך והוא ראה שמול המסך ניצב שולחן ועליו משהו שנראה כמו דמות אנוש מכוסה בסדין. היא הכניסה יד אל מתחת לסדין ועשתה תנועה כלשהי שם בעודה ממלמלת משהו בעיניים עצומות, ופתאום הוא חש כאב חד של שריטה, ואחר כך שריטה נוספת, מצטלבת, על בטנו. הוא התכווץ, הבעת בלבול על פניו, והיא חייכה. ההוראות מולאו כראוי. רק עכשיו נרגעה.

הוא אמר דברים שהיא לא יכלה להבין. הרבה מילים, במהירות, וטעונות רגש רב, ככל שזה נראה. היא סימנה לו בידה לעצור, והוא הביט בה, מבולבל, והשתתק. היא הסירה את הסדין מעל הבובה והראתה לו סיכה ארוכה שאחזה בידה. עיניו התרחבו.

היא הצביעה על הבובה, ואז העבירה את ידה לאורכה של הבובה והצביעה אליו. הוא הבין את הרמז ונשכב על הרצפה, בתנוחה דומה לזו של הבובה, ראשו מופנה אל המסך וניצוצות התחלתיים של פחד על פניו.

היא הניחה את שתי ידיה על הבובה, יד אחת על לבה ואחת על מפשעתה, ועצמה את עיניה. ידיה החלו לנוע על גוף הבובה בתנועה איטית, מתוות עליה קווים דקיקים, כמעט לא נראים, בציפורניהן.

הוא נאנק, שמט את ראשו לאחור ועצם את עיניו. הוא חש ציפורניים שורטות את עורו, בעדינות, חולפות בפיתולים חסרי צורה על פני צלעותיו, בפנים ירכיו, על בטנו, מותירות קווים מעוקלים של צמרמורת בכל מקום שחלפו. הוא לא הבין מה הוא חש, ולמוחו לא היה זמן לחשוב על כך. הציפורניים הבלתי נראות חלפו על צווארו, על צד האגן שלו, על כתפו...
השריטות הלכו וגברו. השריטה העדינה, המענגת הפכה בהדרגה לחריטות כואבות על עורו. מעבר אחד של הציפורניים על עורו גרם לו להיות בטוח שהוא נפצע עד זוב דם, והוא פקח עיניו במחאה והביט בגופו, וניסה להבין מה הוא רואה.

דבר לא שרט את עורו, ועם זאת, תלמים אדומים הופיעו לאורכו, מתפתלים לאורך מותניו, חורצים את בטנו, מסמנים את ירכיו. שריטה אחת עזה במיוחד מעל ברכו שחררה אגל של דם בעקבותיה, והוא הרים יד לא מאמינה וניגב אותו, מקרב את אצבעותיו אל פניו, מביט המום בטיפה האדומה המרוחה על אצבעותיו, טועם אותה כדי לוודא. דם. דמו שלו. ולא היה שם דבר שישחרר אותו מתוך גופו.

הוא הביט במסך, רוצה לסמן לה להפסיק, למשוך את תשומת לבה. היא עמדה מעל גופו, ראשה כפוף והיא שקועה כולה בידיה החולפות על עורו. הוא חש בציפורניים החורטות בעורו לפני שראה את תמונת ידיה החולפות באותו מקום, והפער הזה הפחיד אותו יותר מכל דבר אחר. הוא חש את מעשיה עוד לפני שראה אותם. זה אמיתי.

הוא צעק לעברה לחדול, ולאחר רגע חשב לעצמו כמה טיפשי הדבר, לצעוק אליה כשהיא לא שומעת אותו. אבל איכשהו, נראה כאילו כן שמעה אותו, כי היא עצרה. ידיה נותרו, מרפרפות מעל עורו, והיא זקפה את ראשה והביטה בו.

פניה היו זרים, זרים לו לחלוטין. שערה השחור היה פרוע סביב פנים חיוורים לחלוטין שהוא לא הכיר. אבל הגרוע מכל היו עיניה. הן התגלגלו בחוריהן, ורק לובנן נראה לעין – ונראה כאילו הוא נועץ מבט היישר בו.

עיניה הריקות, הלבנות, הביטו בו עוד רגע, ואז היא חייכה, והרימה את המחט הארוכה מעל השולחן, לצד ראש הבובה. היא הביטה בו ואז רכנה אל הבובה, מורידה את המחט אל עבר בטנה.

*

כאב חד צרב בבטנו כשהסיכה חקקה בה תלם אדום ודק, עוד לפני שראה אותה משלימה את התנועה, ואז חקקה תלם נוסף במצולב לראשון. הוא ניסה לקום, להדוף בידיו את מקורו הבלתי נראה של הכאב, ידיו מתנופפות לפניו ומנסות למצוא אויב להרחיק, רגליו נמשכות אל בטנו, מנסות לגונן עליה. היא נהמה בלי קול, נופפה פעם אחת את ראשה כך ששערה היטלטל בכוח, ואז לפתה בידה את פרק ידה הימנית של הבובה, מצמידה אותו בכוח אל השולחן, אז את פרק היד השמאלי, אז את הקרסול הימני ואת הקרסול השמאלי. הוא חש במגע ידה הלופת כל אחד ממפרקיו ומצמיד אותו אל הרצפה, אבל כשהרפתה היא ממפרקיה של הבובה, תחושת הלפיתה לא הרפתה ממנו. הוא חש כאילו יד חמה ומהודקת מצמידה כל אחד מפרקי גפיו אל הרצפה ולא מאפשרת לו לזוז. זו אשליה, חשב. זו רק אשליה. זה טירוף. היא היפנטה אותי או משהו ואני מתנהג כמו מהופנט. אני רק צריך לצאת מזה ואני אוכל לזוז. הוא הביט בעיניים מבוהלות בדמותה שעל המסך.

טיפות זיעה היו פזורות על מצחה. הן זחלו מכתפיה אל זרועותיה, התפתלו מבתי שחיה במורד צלעותיה, מחזירות את אור הנורה הצהוב. נראה היה כמו האור מתעמעם, והבוהק המוחזר מהטיפות הפך כתום, כהשתקפות אורה של מדורה. היא הטילה את ראשה לאחור, עורה בוהק בבוהק כתום, חלקלק שהתאגל על גופה. היא התכופפה שוב מעל הבובה, טיפות הזיעה ההולכות ומתכהות זולגות במורד לחייה אל סנטרה ושם נקוות, תופחות... נושרות. טיפה אחת התנפצה על גופה של הבובה, נטף אדום עז, ואחריה נטף כהה יותר, ארגמני. הנוזל בצבץ מנקבוביותיה, נקווה וזלג מעל עורה, מזוויות עיניה הלבנות לגמרי, ארגמני וסמיך ונוצץ באור המנורות, ועוד טיפה ועוד טיפה התנפצו בכבדות על עורו, מכתימות אותו באדום. הוא הביט בעצמו, בנוזל האדום, הסמיך והחם המכתים את עורו, וצרח.

חיוך זר ולגמרי לא מוכר מתח את שפתיה. היא רכנה מעל חזה הבובה. עיניה הלבנות פרפרו בארובותיהן כשמתחה את ידיה לאחור ולצדדים, ונשפה. נשיפתה הלוהטת צרבה נתיב לאורך חזה הבובה, גוררת בעקבותיה שובל של שעווה נמסה ומבעבעת בכל מקום שחלפה, וזו התקשתה והלבינה מחדש בתוך זמן קצר. מתפתל על הרצפה, גופו נמתח ומתעוות בכל כוחו מעל פרקי ידיו ורגליו הצמודים לרצפה, הוא צרח כשאש בלתי נראית חרכה את עורו, בוערת ומותירה עליו פסי כוויה אדומים-עזים. נשיפתה נמתחה על גופו במרכז חזהו, מתלכסנת לצדו הימני ואז חוזרת לעבר הטבור, ושם היא עצרה כדי לשאוף. הוא התנשף בכוח וצעק את המילה שכתב בפתק. "דקאלוג!" צרח את המילה שפעם, לפני נצח, חשב שהיא משעשעת. "דקאלוג! דקאלוג! דקא-" קולו נשבר והוא בכה.

היה זה כאילו מתח מישהו גומיה בכוח רב מדי, והיא נקרעה. כך התפקעה פתאום המציאות המשונה, והעולם רטט בבת אחת וחזר לקדמותו, אבל לא בדיוק. האור האדום התחלף שוב באור הרגיל, והכל נראה בהיר מדי, הכאיב לעיניו. תחושת הלפיתה נטשה את פרקי ידיו ורגליו, אבל לרגע הוא לא העז להזיז אותן. הוא הרים את מבטו והביט בגופו. טיפות הדם המרוח על גופו נעלמו, אבל הוא עוד יכול לחוש בהן זולגות במורד צלעותיו. סימני השריטות, הכוויות, החתכים, כולם נמוגו מעל גופו, אבל הוא חש עדיין כאב ערטילאי, לא באמת קיים, במקומות בהם היו. הוא ניער מעט את ראשו, ואז משך את עצמו לישיבה, לאט, כאילו היה פצוע, גופו מחפש פצעים וכאבים שלא היו שם.

הוא הביט לעבר המסך.

היא עמדה שם, שערה שמוט קווצות-קווצות על פניה, וכמו הצטמקה ברגעים האחרונים. על עורה נצצה זיעה, זיעה שקופה ורגילה. היא זקפה את ראשה לאט לאט, ועיניה שהתגלו כבר לא היו, למרבה רווחתו, לבנות. אישוניהן ננעצו בו והוא נרעד. היא חייכה.
"אתה מאמין לי עכשיו?" היא שאלה בלי קול, והוא הבין כל מילה. הוא הנהן בלי לומר דבר. אז קם בקושי וניגש אל המקלדת, וכתב לה כמה מילים.
"בפעם הבאה אני קונה כרטיס טיסה ובא אלייך אישית," כתב. "אני לא מנסה את זה שוב."
חלפו עוד כמה שניות, ואז היא צחקה אליו בלי קול.