השיר מוקדש לכל עשרות הלוחמים העזים והנחושים בצבא העבדון אשר שלחו לי הודעות קופי-פייסט אדומות בכל ימיי באתר הזה, והבהירו לי כמה שזהותי האישית חסרת משמעות לעומת תשוקתם חסרת הפשרות

היא התרחקה ממנו, מילימטר אחר מילימטר, כנאבקת בכוח שהדף אותה לעברו. "מה זה?" שאלה בשפל קול.
"מה?"
"זה". היא הצביעה לעבר משהו בצווארו. שני כתמים אדומים, מקבילים, הכתימו את עורו שם. לרגע כמעט קילל. לרגע כמעט הקיא. לרגע, כמעט הכחיש.

משעמם לו, הוא התלונן שמשעמם לו. אז הוא משחק איתה. הוא אוהב לשחק משחקים. השיחות שלהם במסנג'ר הגיעו הרבה פעמים למשחקים, משחקי מילים, משחקי גילוי אחד על השני, משחקי התקלה הדדית, כל מיני משחקים שאנשים יכולים לשחק במדיום טקסטואלי. אבל...

לפעמים אני עוד שואלת את עצמי איפה נשארו הכנפיים שלי. אני מדמיינת אותן, מוטלות בערימה עם הכנפיים שלו, זה שאני לא רוצה לזכור. כל כך הרבה זמן היינו כלואים ביחד. טלאים של שחור בוהק ולבן מסנוור, מתערבבים זה בזה, עם נתזי אדום עז של דם – צבעו זהה אצל שנינו. (שלושה סיפורים קצרצרים, על שניים שנפלו לחוד וכלואים ביחד.)

"אתה לא מאמין לי, מה?"
"את חייבת להודות שזה לא נשמע הגיוני."
"אני יכולה להוכיח לך, אם אתה רוצה. אתה לא חייב להאמין למה שאני אומרת. אבל אתה עלול להצטער על זה שביקשת. אם אתה רוצה הוכחה, אתה תקבל הוכחה, עד הסוף."