ליפסטיק

שחר הניח לתיק שלו להישמט מידו על הכיסא שליד הדלת. "אני בבית", אמר כמעט לעצמו. משלא נשמעה תגובה, אילץ את עצמו לומר זאת שוב, בקול רם יותר, ואז נשמע קול מבפנים, "אני כאן!"
הוא נכנס אל חדר המחשב וחיבק את אורית. לרגע עיניה נותרו מחוברות אל המסך שצבע אותה באור כחלחל, ואז היא התיקה אותן מהמסך ונפנתה לעברו, מחבקת את מותניו.
"רעב?"
"קצת, כן".
"יום קשה?" ראשה הוסיף להתרפק על מותניו.
"ארוך, בעיקר", הוא מלמל.

"המ". היא קמה, פניה מחליקים במעלה גופו, כמעט-נוגעים, באותה התגרות קטנה שאהב כל כך. כעת, קרבתה גרמה לו אי נוחות.
היא ליטפה את שערו. "עייף", אמרה, והניצוץ בעיניה הבהיר לו מה היא שואלת.
"נורא", הוא צחק צחוק מאולץ.
שפתיה התחפרו בצווארו, והוא עצר את עצמו בכוח שלא להתרחק. היא רחרחה באוזנו.
הוא חש אותה קופאת.
היא התרחקה ממנו, מילימטר אחר מילימטר, כנאבקת בכוח שהדף אותה לעברו. "מה זה?" שאלה בשפל קול.
"מה?"
"זה". היא הצביעה כעת, לעבר משהו בצווארו. ליתר דיוק, בחיבור צווארו לכתפו.
"לא רואה".
"אהא". היא תפסה בידו ומשכה אותו אל האמבטיה, הציבה אותו מול ראי האמבטיה, הטתה את ראשו לצד אחד.
"זה". היא הצביעה שוב על זווית צווארו.
שני כתמים אדומים, מקבילים, הכתימו את עורו שם.
לרגע כמעט קילל. לרגע כמעט הקיא. לרגע כמעט הכחיש.
"זה – " הוא הצטרד, כחכח בגרונו ופתח מחדש. "זה ליפסטיק".
"ליפסטיק".

היו הרבה דברים שיכול לומר עכשיו. הוא לא אמר אותם. "ליפסטיק". עיניו היו עירומות כעת, וחסרות מגן.
"מה שאני חושבת שזה?"
הוא הנהן.
"ממתי?"
"שלושה – שלושה שבועות".
"שלושה שבועות".
הוא הנהן שוב.
"למה?"
הוא היסס. הוא ניסה להבין את השאלה. הוא ניסה להבין את התשובה. הוא ויתר. הוא משך בכתפיו בחוסר אונים, ידיו נקמצות ונפתחות לצד גופו.
"למה?" היא שאלה שוב, בתובענות רבה יותר כעת.
הוא הניד בראשו ואמר בקול צרוד, "אני לא יודע".
"למה?!" היא צעקה. "למה? למה? למה, חתיכת בן זונה, למה?"
כל חזרה על המילה כמו צימקה אותו עוד. "אני לא יודע", הוא אמר שוב, ודמעות בקולו. "קרה".
"קרה?" היא שאלה באי אמון. "קרה?"
הוא הניד-למחצה בראשו, במלוכסן, לא לגמרי רוצה לומר הן, לא מסוגל לומר לאו.

היא תפסה בזרועו ודחפה אותו אל מחוץ לאמבטיה. הוא איבד את שיווי משקלו וכמעט נפל לרצפה, ובלם את עצמו כנגד הקיר. היא המשיכה לדחוף אותו אל הדלת. "החוצה!" צעקה בעודה מצביעה אל הדלת. "עוף מפה, בוגד מחורבן. עוף! שקרן. נבלה. חתיכת טינופת. זבל בצורת בן אדם". עם כל קללה הוא נרתע מפניה עוד מעט, ידו האחת מושטת לעברה, השנייה מפרפרת לצד רגלו.

"אורית, בבקשה..."
"מה בבקשה? מה בבקשה? עוף מהבית!" ידה עוד הצביעה אל הדלת, אצבעה דוקרת את האוויר.
הוא קרס כנגד הקיר. "אורית, בבקשה", התחנן. "בבקשה, בבקשה, אני לא יודע למה זה קרה, זה היה פאק שלי, הייתי לא בסדר, נורא לא בסדר, בבקשה..."
"טוב שאתה יודע את זה, באמת!" רשפה אורית. "אבל עכשיו קצת מאוחר מדי לדעת את זה, לא?" והיא סובבה את המפתח במנעול הדלת ופתחה את הדלת מעט.
"אני מתחנן, אורית", הוא הביט אליה ודמעות ממלאות את עיניו. "אני מתחנן. תני לי הזדמנות. אני אעשה כל דבר. אני אוה – "
"שלא תעיז להגיד לי את המילים האלה, שקרן עלוב!" היא צרחה עליו. "שלא תעיז!"
"כל דבר, אורית, כל דבר. בבקשה תני לי הזדמנות. לא מגיע לי, אני יודע. אבל בבקשה".
אורית הביטה בו, וכעסה הבוער התחלף פתאום בזעם קר, זעם שגרם לשערותיו לסמור. "כל דבר, אה? כל דבר?"
"כל דבר".

"ליפסטיק", היא אמרה, והכעס האצור במילותיה הקשה את קולה כפלדה. "ליפסטיק. לא יכולת אפילו לנקות אותו, מה?"
הוא משך משיכת חוסר אונים זעירה בכתפיו.
"אנחנו ננקה אותו, טינופת. ננקה אותו יסודי. ואז נראה".
"כל דבר", הוא חזר על המילים כמנטרה, פיו ממלמל, רואה רק את התקווה הזעירה לנגד עיניו. רואה משהו נרקם מאחורי עיניה.
"אתה, לך לסלון, ליד החלונות הגדולים. תתפשט. לגמרי. תעמוד ליד החלונות. תחכה".
"אבל – "
"אתה רוצה להישאר? כל דבר, אמרת".
"כל דבר", הוא מלמל והלך לעבר הסלון, כתפיו שמוטות. אורית עוד הביטה אחריו לרגע, קו של כעס בין גבותיה המכווצות, ואז הלכה לאסוף כמה חפצים.

הוא ניצב ליד החלונות הגדולים, משקיף החוצה אל אורות העיר אך לא ממש רואה אותם. תמיד אהב את הנוף מהחלונות האלה, נהג לעמוד זמן רב לידם ולהביט החוצה. אבל כעת... זו לא הייתה אותה תחושה. הוא חש בועה קרה וריקה, של פחד עמוק ומכלה, בעמקי בטנו. היא אמרה לו לעמוד פה, ו... מה עוד? להתפשט, חשב. היא אמרה לו להתפשט. לא יכול להיות. הוא לא היה בטוח לחלוטין שזה מה שאמרה. הוא לא רוצה להרגיז אותה יותר. הוא עמד והיסס. הייתכן שזה באמת מה שאמרה?

ידו הייתה מושטת לחלוץ את נעלו הימנית כשאורית הגיעה אל הסלון, כמה חפצים בידה, הצמודה אל חיקה. "נו?" שאלה אותו בזעף. "לא אמרת שתעשה כל דבר?" היא שמטה את החפצים על שולחן הקצה.
"לא הייתי בטוח – "
"תתפשט, אמרתי. לגמרי". ככל שהדבר היה מוזר, הפסקנות שבקולה הרגיעה אותו. לפחות כעת ידע בוודאות מה היא רוצה. הוא מיהר לחלוץ את נעליו ולפשוט את גרביו, ולתחוב אותם לתוכן. היא העיפה בו מבט חסר סבלנות והוא פשט את שאר בגדיו בחוסר סדר, שומט אותם בערימה על נעליו, בפינת הסלון. הוא הצטמרר בעודו עומד עירום מולה, חושש להשפיל מבט אל גופו, שמא נשארו עליו עוד סימנים שלא הבחין בהם.

היא בחנה את גופו במבט קר ואומד, כמו היה לא יותר מאשר נתח בשר. נתח בשר מפוקפק, חשב והצטמרר.
"תרים ידיים לצדדים", היא אמרה לו.
"מה?" הוא הביט בה בשאלה.
"ידיים. לצדדים". היא הדגימה, מרימה את ידיה בתנוחת צלוב. "על הידיות של החלונות".
"אה". הוא הרים את ידיו ואחז את ידיות החלונות, אלף שאלות בראשו ואינו שואל אף אחת מהן. אוויר קריר טייל בבתי השחי שלו וצמרר אותו.

"טוב", אמרה. היא קרבה אל ידו הימנית וכרכה סביבה וסביב ידית החלון רצועה של תריס, מזאת שהשתמשו בה כדי לתקן את התריסים לא מזמן. היא קשרה את הרצועה, הידקה. הוא הביט בה בתדהמה, תוהה מה פתאום היא רואה לנכון לכבול אותו אל החלון, אבל לא אמר דבר, חושש להצית שוב את זעמה. כשעברה לידו השנייה היא הדפה אותו לאחור, וזגוגית החלון הקרה פגעה באחוריו והקפיצה אותו. היא התעלמה מכך, כורכת מהרצועה המפוספסת גם על ידו השנייה. הוא חש בבועת הפחד עולה מעלה, אל לבו, תופחת מאחורי מפתח הלב שלו. "מה...?" הוא החל לשאול, אבל היא העיפה בו מבט מהיר והוא השתתק. הקמט שבין עיניה היה עמוק יותר כעת, וקווים של נחישות בזוויות שפתיה. הוא לא רצה להכעיס אותה עוד.

היא נסוגה לאחור.
"כל דבר". זו לא הייתה בדיוק שאלה, אבל נראה שהיא מצפה לתשובתו, והוא כחכח בגרונו והשיב, שואל את עצמו בעודו עונה אם הוא עושה דבר חכם, אבל לא מוכן להגות אפילו באפשרות האחרת. "כל דבר".

היא ניגשה אל שולחן הקצה והרימה את אחד החפצים ששמטה שם, חפץ קטן, קטן מכף ידה. היא חלצה ממנו את מכסהו וסובבה אותו, והוא ראה לתדהמתו שזה שפתון. תהייתו גברה עוד יותר כאשר היא משחה בו היטב את שפתיה, מחליקה מעט מעבר לשוליהן בהעדר ראי.

היא קרבה אליו והטביעה נשיקה על עצם הבריח שלו. הוא כמעט צעק מתדהמה, לבו מנתר בקרבו. הוא חש בשמנוניות הקלה של השפתון שעל שפתיה נצמדת אל עורו, חש שתבנית שפתיה נותרה מוטבעת על עורו, כתם שאינו יכול למחות.

היא נסוגה לאחור והביטה בו, ידה מתרוממת אל פיה, לנגב אותו, חשב, אבל היא עצרה בדרך. "אנחנו", היא אמרה ועיוותה את שפתיה, "הולכים לנקות מעליך את הליפסטיק. יסודי". ולפני שהספיק לתהות שוב, רכנה לעברו והחלה להצמיד עוד נשיקות על גופו. היא נשקה לכתפיו, ולזרועותיו המתוחות לצדדים. היא הרימה את ראשו לצד ונשקה לבסיס צווארו. היא נשקה לחזהו, ולבטנו. היא נשקה לירכיו ולשוקיו. ובכל פעם עצרה למשוח מחדש את שפתיה בשפתון, והמשיכה לנשק אותו. וכל נשיקה צרבה בנפשו – לעולם לא היה מעלה על דעתו שנשיקות על כל גופו יכולות להיות חוויה מכאיבה כל כך. בכל מקום שנצמדו שפתיה הוא חש עוד כתם שמנוני מכתים את עורו, נאחז בו כיניקת תמנון, לא מרפה. דמעות החלו לזלוג מעיניו בעודה מצמידה נשיקות מלאות כעס וכאב אל חלקי עורו החשופים, והוא הטה את ראשו לאחור, משעין אותו אל הזגוגית הקרה, מתעלם ממגעה בשכמותיו, עיניו קפוצות כשני אגרופים, והתנשף בכוח, נאבק לבלום את בכיו. שפתיה הוסיפו לנקר בעורו, אותן שפתיים שליטפו את עורו פעמים כה רבות, ומגען כעת זר כל כך.

ועל אף הכל, ועל אף הכאב והרתיעה, גופו, הוא חש, בוגד בו שוב. שוב אותו גוף בוגדני, שאותו קילל פעמים כה רבות בשלושת השבועות האחרונים, מגיב בדרך היחידה שהוא מכיר, לעירום ולמגע ולאישה המנשקת את כל גופו, ואברו הזדקר לו, כסרח עודף המחובר אל גופו אבל לא אל כל דבר אחר הקשור אליו, לא אל כאבו ואל פחדו ואל שנאתו העצמית.
היא הבחינה בכך והזדקפה מעם ירכיו, מתבוננת בתיעוב באברו המזדקר, וסטרה לו בכוח, כל כעסה זורם אל תוך עוצמת הסטירה. הוא צעק.

"הייתי צריכה לחתוך לך אותו", היא סיננה והוא נרעד. "לחתוך לך אותו וזהו. חתיכת זין בוגד".
"אורית..." תחינה הייתה בקולו, כשהיא ניגשה אל שולחן הקצה להביא משהו. לרגע לא ידע מה הדבר, אבל אז נרגע, רק מעט. זה היה לורד שחור עבה.
"מה אני נראית לך?" היא שאלה. "פסיכופתית?" הוא הניד בראשו בכוח, והתנועה הרעידה את השמשה שמאחוריו. היא אחזה באברו בידה מצדו התחתון, ובידה השנייה כתבה משהו על צדו העליון, מבסיסו ועד קצהו. הוא עקב אחר האותיות במהופך. "ב – ו – ג – ד" נכתב שם. מגע הדיו הקר וחוד הלבד הנוקשה על עור אברו הרתיע אותו, והיא אמרה לו בחדות, "תפסיק לזוז". הוא הפסיק. היא התרחקה להתבונן במעשה ידיה, והוא הביט גם כן, וחש בחילה עמוקה למראה המילה המעטרת את אברו המתנודד. האותיות השחורות נראו לו כריקבון, ריקבון ההולך ומתפשט עד שיאחז בכולו.

"תסתכל על עצמך, טינופת", היא אמרה לו. "מרוח לגמרי בגועל נפש שלך. ככה אתה צריך להיות, אה?" הוא הניד בראשו בכוח. "ככה אתה צריך להיות, מטונף. מסומן. בוגד". היא ירקה את המילה האחרונה במרירות. "אבל אנחנו הולכים לנקות את זה", היא אמרה, מישירה מבט לעיניו. "הו, כן, אנחנו הולכים לנקות את זה. כלומר, לא את זה", היא הצביעה באצבע נרתעת על אברו המסומן. "לא, זה יצטרך להתנקות לבד. ועד שזה יתנקה, טינופת, שלא תחלום אפילו ליהנות מהשימוש ב... בחתיכת הגועל הזאת שמחוברת אליך, מבין אותי?"
הוא הנהן.

"מה אתה מבין?"
הוא בלע את רוקו. "שאת רוצה שזה יתנקה".
"מה זה 'את רוצה'? מה זה 'את רוצה'? אתה לא רוצה? אתה רוצה להישאר ככה? מטונף? שכולם יוכלו לדעת איזה בוגד מטונף אתה?"
"לא", הוא השיב לה בקול קטן.
"אז מה אתה מבין?"
"שא- שאנחנו רוצים שזה יתנקה", הוא אמר וכמעט בכה.
"נכון. ומה עוד?"
הוא לא ידע מה היא שואלת אותו.
"מה יקרה עד שזה יתנקה?"
הוא הביט בה בתהייה.
"עד שזה יתנקה אתה לא הולך ליהנות מהשימוש בזין הבוגדני שלך. תגיד את זה".
"עד שזה יתנקה – " הוא השתנק.
"תגיד את זה!"
"עד שזה יתנקה אני... אני לא..."
"אתה לא הולך – נו, אני אצטרך להוציא ממך כל מילה? אתה לא הולך – "
"אני לא הולך ליהנות..."
"מהשימוש בזין הבוגדני והמטונף שלך. תגיד את זה".
"מהשימוש ב – " קולו נשבר. "בבקשה", הוא הפציר בה.
"תגיד את זה".
"מהשימוש בזין ה... הבוגדני והמטונף שלי", דמעות זלגו על לחייו.
"תגיד את כל המשפט, עכשיו. עד שזה יתנקה – "
"עד שזה... עד שזה יתנקה אני לא הולך ליהנות מהשימוש בזין הבוגדני והמטונף שלי", הוא הצליח למשוך את המשפט עד תומו.

"יותר טוב", היא אמרה, ובקולה לא נשמעה כל שביעות רצון, רק עייפות. באותו רגע, הוא תיעב את עצמו כל כך על שגרם לה לעבור את כל זה. היא הביטה בו. "ועכשיו", היא אמרה, "ננקה את מה שכן אפשר לנקות".

מבין החפצים שעל שולחן הקצה היא הרימה מגבת. המגבת, הבחין, הידלדלה מידה בכבדות. רטובה. לפני שהספיק להבין מה קורה, היא קפצה באגרופה בכוח את קצה האחד של המגבת, והצליפה בגופו בקצה השני. "ככה" – היא אמרה מבעד לשיניים חשוקות, והצליפה שוב – "מנקים" – הצלפה – "ליפסטיק" – הצלפה – "מֵחזיר" – הצלפה – "בוגדני". היא עצרה לרגע, מתנשפת.

גופו היטלטל כולו עם כל הצלפה, והוא שמע את רעד השמשה מאחוריו. הוא ניסה בכל כוחו להחזיק את גופו קפוא, מחשש שינפץ את השמשה. הוא צעק.

היא הזדקפה והסתכלה בו. "כל דבר?" היא שאלה, והוא ראה את הכאב בעיניה, שגבר על הכאב שהלך והתפשט רק עכשיו בגופו. באותו רגע רק רצה לאסוף אותה אל זרועותיו, לנחם אותה, לכפר... "כל דבר", לחש, הדמעות חורשות תלמים על לחייו.

היא הביטה בו, בכאב המשתקף בעיניו מתוך דמעות נקוות וזולגות, בגופו המוכתם בליפסטיק, הרצוע סימני פגיעה אדומים, מחוספסים, שבהם השפתון נמרח וחלקו נמחק, ודמעות החלו לזלוג גם מעיניה. היא הרימה את המגבת שוב והחלה להצליף בגופו בעיוורון, מנגבת את עיניה ברוגז בידה האחרת. הוא חשק את שיניו בכוח, מניח לה לכאוב, מניח לה לצעוק את הכעס שבתוכה אל עורו, מנסה בכל כוחו לבלום את שאיפת גופו להתכווץ, לעצור את הפגיעות, להגן על עצמו מהכאב הגובר.

לבסוף עצרה, מתנשפת ומתנודדת, והביטה בגופו הרועד. כתמים אדומים עזים כיסו את עורו, והוא חש בהם, צורבים ופועמים. היו מקומות שבהם עוד נותר שפתון מרוח, והיא שפשפה אותם בכוח במגבת הרטובה, והוא נאנק.

"כואב?" היא שאלה, ולרגע עלה צל חיוך, רוטט ומאיים להיעלם, בזווית שפתיה.
"נו", הוא אמר. "ניקיון זה דבר כואב".
חיוכה התרחב, קונה לו שביתה בשפתיה, מתייצב. היא המשיכה לשפשף את עורו בכוח, והוא ידע עכשיו שהיא עושה זאת במכוון. הוא חשק את שיניו ושאף אוויר בשריקה.
"כואב", היא אמרה. הוא הנהן הנהון מתוח.

היא שפשפה בכוח את חזהו, מכאיבה לפטמותיו החבולות, והוא קפץ את ידיו בכוח, מתעקש שלא להפריע לה במעשה העונשין שלה. היא הוסיפה ושפשה את בטנו ואת מותניו, וכשעברה לשפשף במגבת הרטובה, המחוספסת, את אברו שהזדקר שוב, הוא לא הצליח לחנוק צעקה.

"כואב?" היא שאלה, והוא לא ידע אם להנהן או להניד בראשו לשלילה. זה כאב, אבל הוא גם רצה שתמשיך.
"מה אני אמרתי לך על זה?" היא שאלה, מוסיפה לשפשף בתנועות איטיות את אברו.
הוא היה צריך להתרכז לרגע, לחשוב. הוא התקשה מאד לחשוב כשהמגבת המחוספסת מתחככת כך באברו. "שאני לא הולך ליהנות מהשימוש ב – בזין הבוגדני והמטונף שלי עד שזה יתנקה".
"אתה מבין מה זה אומר?"
"את לא מסכימה שאני א – אגמור?"
היא בערך הנהנה. "זה לא שאני לא מסכימה", היא אמרה, ממשיכה בשפשוף הכואב והמענג במגבת. "זה שברור לשנינו שככה ראוי. נכון? לא מגיע לך ליהנות מהזין הבוגדני שלך?"
הוא הנהן ובלע את רוקו.
"זהו. עד שזה יימחק".
"אבל..." הוא היסס. "כמה, כמה זמן זה ייקח?"
"מאיפה לי לדעת?" היא שאלה, וחיוך זדוני נאחז בזוויות פיה. "מצדי לך ותשפשף את זה בסבון עד שזה ירד. איך אני יכולה לדעת כמה זמן זה ייקח?"
"לשפשף – "
"בדיוק". היא הפסיקה את תנועת הקרצוף במגבת, והוא כמעט מחה, אבל גם חש הקלה. הקרצוף כבר החל ממש להכאיב לו. אברו המגורה נותר זקוף, האותיות השחורות דהו במקצת על רקע אדמדם, משופשף.

"אתה הבנת?" היא הביטה בו, בוחנת את פניו, מחפשת בהם תשובה. הוא ראה את עיניה, רציניות וכמעט מפויסות, והשתנק. הוא כל כך רצה לנחם אותה כעת. כל כך רצה שלעולם לא יעלו שוב דמעות בעיניים האלה. הוא הנהן.
"הבנתי", אמר. "הכל".

היא הנידה בראשה, והוא לא ידע אם לחיוב או לשלילה, אבל היא הושיטה את ידיה להתיר את הקשרים שכבלו את ידיו. היה קשה מעט להתיר אותם, לאחר שהתהדקו בגלל תנועותיו, אבל לבסוף הצליחה בכך. הוא הוריד את ידיו ושפשף את פרקיהן החבולים. הוא רצה לחבק אותה, אבל חשש מתגובתה, חשש שתדחה אותו. לכן עמד ורק הביט בה, כמה אליה כל כך.
היא הביטה בו, וכאב וצער ממלאים את מבטה.

"למה?" שאלה.
וכמו קודם, נותרה לו רק אותה תשובה. "אני לא יודע". לא הייתה תשובה אחרת. הוא לא ידע.
היא התיישבה על הספה, ידיה חופנות את פניה. הוא צנח על הרצפה לצדה, מהסס ולבסוף משעין את גופו על שוקיה, ושלח את ידיו ללטף את ידיה המכסות את פניה. "אני אוהב אותך", אמר, וכל גופה נרעד כשהתייפחה.

הוא הרכין את ראשו אל ירכיה, הניח אותו שם, סופג את חמימות גופה. "אני אוהב אותך", אמר בקול מלא דמעות וחיבק את שוקיה בכוח, מבקש לבלום את רעידתם. לחיו צמודה אל ברכה, עיניו עצומות. "אני אוהב אותך", לחשו שפתיו אל עור ירכיה שנפשקו, מלטף אותו ונושם את ריחה, ורעד הבכי שלה הלך ושכך. "אוהב אותך, אוהב אותך, אוהב אותך", הגה כבתפילה כשהרימו ידיו את חצאיתה וליטפו לאטן, כבחלום, את גבעת ונוס הנסתרת מתחת לתחתוניה, פושטות אותם לאט, והיא מורידה את ידיה מעל פניה ונשענת על הספה, מתרוממת מעט כדי לסייע לו, ועיניה מביטות בו, רכות, רטובות.

"אני אוהב אותך", אמר כששיקע את פניו בתוכה הרטוב, וגופה נרעד שוב כשידיה נקמצו בשערו בכוח והידקו אותו אליה.