מלאכים
מאת Succubus(אחרת)
31 בינואר 2006
עונש
====
"מגיע לי עונש", הוא אומר.
"על מה מגיע לך עונש הפעם", אני ממלמלת ומפהקת.
"מגיע לי, באמת!" הוא אומר ברוב שכנוע.
"אבל על מה", אני חוזרת, ומדגישה את הצורך בנימוק.
"אה... שנתקלתי בך קודם והכאבתי לך?" הוא מנסה.
"אתה מעדת. לא מקבלים עונש על מעידות". כבר אמרתי לו את זה יותר מפעם אחת, כמובן. ושנינו יודעים שזה לא ממש נכון.
"אבל הכאבתי לך!" הוא אומר, ונדמה לי שאני שומעת דמעות בקולו.
"די כבר!" אני מניחה לקולי להתחדד. הוא ממלמל איזושהי התנצלות בלתי נשמעת.
"אני יודע!" הוא אומר בשמחה. "אתמול השארתי את הנעליים שלי זרוקות על הרצפה. היית עלולה למעוד עליהן!"
"כבר נזפתי בך על זה אתמול", אני אומרת ומעבירה דף בגליון הקוסמופוליטן המרופט לחלוטין שלי. אני כבר לא ממש קוראת אותו, יותר משחזרת אותו בעל פה. זה הגליון היחיד שיש לי.
"אבל לא הענשת אותי!" עכשיו באמת עולות דמעות בעיניו. לא שאני מסתכלת.
"זו לא הייתה רשלנות מספקת כדי להצדיק עונש", אני קובעת.
"אז מה כן?" הוא מושך באף. "מה כן?"
אני מושכת בכתפיים וממשיכה לעלעל במגזין, מחפשת בפעם המי יודע כמה איזו מודעה שעוד לא שיננתי בעל פה, וכבר לא מנסה אפילו לייעץ לו.
"התרועעות עם האויב", הם קראו לזה. בכלל לא ידענו. היינו שנינו בשליחות בלבוש אזרחי, הוא מטעם הצד שלו, אני מטעם הצד שלי. כשהם גילו את זה, הם ממש לא אהבו את זה. הם אמרו שסוכנים ותיקים כמונו היו אמורים לזהות ממבט ראשון את היריבים.
החבר'ה שלו קצצו לו את הכנפיים הלבנות והטהורות שלו, אלה שנסתרו מהעין כשהכרתי אותו. הם אמרו שהוא לא ראוי להן יותר. אילולא היה הדבר מנוגד לטבעי, הייתי מרחמת עליו. אבל הייתי יותר עסוקה ברחמים על עצמי, כשהחבר'ה שלי קצצו לי את הכנפיים השחורות, המרשימות, המטופחות שלי. בלי הרדמה, זה כאב.
ואז הם פתרו לעצמם את הבעיה וזרקו את שנינו הנה. בלי כנפיים, כלואים בחדר אחד. מהידידות שלנו כבר לא נשאר הרבה. הוא, רדוף רגשי האשם הנצחיים שלו, מחפש תמיד להיענש. אני כבר לא מנסה אפילו להשחית אותו, בתקווה הקלושה שזה יגרום לחבר'ה שם למטה לקבל אותי חזרה. הגיהינום לא סולח כל כך מהר.
אם לפחות הם היו מוכנים לספק לי גליון חדש של קוסמופוליטן. אפילו על לאשה הייתי מוכנה להתפשר.
אפור
====
לפעמים אני עוד שואלת את עצמי איפה נשארו הכנפיים שלי.
אני מדמיינת אותן, מוטלות בערימה עם הכנפיים שלו, זה שאני לא רוצה לזכור. כל כך הרבה זמן היינו כלואים ביחד. טלאים של שחור בוהק ולבן מסנוור, מתערבבים זה בזה, עם נתזי אדום עז של דם – צבעו זהה אצל שנינו.
ברור שהתמונה הזאת היא סתם דימוי. אין שום סיכוי שהכנפיים שלי והכנפיים שלו היו מגיעות לאותה ערימה. את העבודה המלוכלכת עלי עשו האנשים שלי, ודי נהנו ממנה, אני מאמינה. זה התפקיד שלהם, ליהנות מזה.
האנשים שלו בטח בכו תוך כדי. אבל עשו את זה בכל זאת.
במובן מסוים, אני עוד מתגעגעת לתקופת הכליאה. נכון, הייתי סגורה בחדר ארור אחד עם הנודניק הצדקני והמאוס הזה, שניסה חדשות לבקרים למצוא דרכים להסתגף כדי לכפר – רק בינו לבין עצמו, לאנשים שלו לא ממש היה אכפת – על החטא הנורא שלנו. מה היה החטא הזה? עבר כל כך הרבה זמן עד שהוא איבד כל משמעות.
כן. "התרועעות עם האויב". החטא של שנינו היה שהתיידדנו.
זה נראה כל כך מוזר עכשיו. היינו שנינו, כן, עכשיו אני נזכרת, היינו כל אחד במשימה סמויה מטעם הצד שלו. לא זיהינו אחד את השני. אבל כנראה שבאיזשהו מקום כן זיהינו, כי הקשר היה כל כך נוח, נוח ברמה שמעולם לא התקיימה עם בני אדם.
אני מניחה שהייתי צריכה לדעת. אבל גם אם הייתי יודעת, הייתי משנה משהו? הרי לא עשינו שום דבר שהיה עשוי לסכן משהו. סתם... דיברנו. על כוס קפה. הייתה בינינו הבנה שמעבר למילים.
אני מניחה שזה מה שהפריע להם, ההבנה הזאת. הצד שלנו והצד שלהם לא אמורים להבין זה את זה. חטא וטוהר אמורים להיות זרים זה לזה, כל כך זרים עד שלא תיתכן תקשורת של ממש. לך תסביר להם שלחטא ולטוהר יש כל כך הרבה במשותף כשהם מוצאים את עצמם מושלכים בתוך ים הבנאליות של בני האדם. השחור והלבן בוערים באור עז כל כך על רקע אפור.
אפור. זה היה החלק הנורא בכליאה ההיא. אין לי מושג כמה זמן היא נמשכה. אני לא חושבת שבני אדם מסוגלים למנות תקופות כאלה. אני מאמינה שמאז המועד שבו כלאו אותנו בחדר ההוא, ועד שגילינו, יום אחד, שהדלת פתוחה, היבשות שינו את מקומן. אולי גם את צורתן.
בני האדם לא. בני האדם נותרו בדיוק אותו דבר. ים של בנאליות. תערובת אפרורית של חטא וטוהר, טוב ורע, מעורבבים זה בזה עד לבלי הכר.
כמונו.
שנינו כלואים באותו חדר, עוד יום ועוד יום ועוד יום. הניצוץ הנפלא ההוא שבער בכזה להט דעך כשלא היו עוד בני אדם בסביבה. רק הוא, ואני, בחדר סגור, ובלי כנפיים. כשלא היו עוד בני אדם בסביבה, שיתנו רקע לבוהק הנפלא שלנו, ראינו פתאום כמה אנחנו שונים זה מזה. כשלא היו לנו עוד השחור והלובן של הכנפיים שיבדילו בינינו, היינו פתאום דומים כל כך, השחור שלי מתערבב בלבן שלו ויוצר אפרוריות מאוסה. לא לקח זמן רב עד שהבנתי שהוא משעמם אותי.
כן לקח זמן רב עד שהשתחררנו.
יום אחד גילינו שהדלת פתוחה. רגע אחד היא הייתה סגורה, כרגיל, ובמשנהו הבטנו לעברה והיא הייתה פתוחה לרווחה, האור החודר מבחוץ עז ומסנוור ומסתיר את כל מה שמאחוריו. כל כך מיהרנו לצאת, עד שהתנגשנו זה בזה במשקוף הדלת וכתפינו נשרטו. ואז הלכנו אל תוך האור והעולם, אני לכיוון אחד, הוא לכיוון אחר, ולא הסתכלנו אחורנית. לא ראיתי אותו מאז, ואני גם לא רוצה לראות אותו. לעולם.
מצאתי את הצוק הזה, לשפת הים, ים אפור מול שמיים אפורים של תחילת חורף. אני עומדת פה, ושרירי השכמות שלי מתמתחים בכוח, מנסים לפרוש את הכנפיים הגדומות שלי ששרידיהן הרקיבו כבר מזמן, באיזושהי ערימה שכוחת-אל אי שם בגיהינום. אני כמעט מרגישה את תחושת ההצלפה הזאת, כשהן נפרשות וקולטות פתאום את משב האוויר שסביבן, כולאות אותו, מחבקות אותו. כמעט מרגישה את הרטט בכפות הרגליים, רגע לפני שהן עוזבות את הקרקע, רגע לפני שהן מאבדות את ערכן. כמעט רואה את הבוהק השחור העז של הכנפיים שלי, מול אפרוריות השמיים. כל כך הרבה עידנים חלפו, והגוף שלי עדיין זוכר.
בחדר ההוא זה היה פחות נורא. הקירות סגרו עלינו, לא היה שם מרחב כנפיים ממילא. מדי פעם הייתי רואה אותו מותח את כתפיו בלי משים תוך שהוא מפנה מבט אל הקירות, המבט הזה שמודד את המרחק הפנוי. ידעתי בדיוק מה התנועה הזאת אומרת. ידעתי בדיוק מה הוא מחפש. יכולתי להרגיש את זה בעצמי.
השתדלנו מאד לא לעשות את זה. לפחות לא זה בנוכחותו של זה. כלומר, אף פעם.
בני אדם עוברים פה מדי פעם ומסתכלים בי, כשאני עומדת כאן והרוח מתעתעת בי וחולפת מצדדיי בלי שאצליח ללכוד אותה. אני מבחינה לעתים במבטי תמיהה. הם לא יודעים מה זה אומר. אין להם מושג מה פשר התנוחה המוזרה שאני עומדת בה, שכמותיי מתבלטות אל הרוח, או מה פשרה של ארשת המתיחות והגעגועים שעל פני.
הבעיה הגדולה ביותר עם בני האדם היא שאין להם מושג כמה נורא לא להיות מסוגל לעוף.
דלת
===
גבי נשען אל הדלת כשאצבעותיו כמעט נוגעות באצבעותיי. אני חשה בה מתחככת בגדמים שבגבי.
עיניי נעוצות בעצם הבריח שלו. אני לא רוצה לראות את עיניו מולי כשהוא נוגע בי.
הוא נוגע.
מלאכים הם לא באמת חסרי מין. אנחנו פשוט לא מוצאים בזה טעם. ניסיתי כמה פעמים, עם בני אדם שפגשתי בדרכי, בני אדם שהיה בהם מעט יותר ניצוץ מאשר ברובם. לא דיברנו על זה, אבל אני יודעת, מהמבטים בעיניו, מהפרכוס הקל שבשפתיו במילים המועטות שאנחנו מחליפים על חיינו ביניהם, שגם הוא ניסה, פעמים רבות בהרבה ממני. אחרי עידנים של גירוש, הוא עדיין נעוץ עמוק מדי בגן העדן מכדי להתיר לעצמו לבוז להם כמוני.
ניסינו.
הבוהק הלבן, המסנוור אופף את אצבעותיו ופושט מהן אל אצבעותיי. ההילה השחורה שעוטפת אותי נסוגה מעט, מפנה לו מקום, ובשוליים בהם היא פוגשת במעטפת האור שלו היא מחווירה, רק קצת. רק מעט גוון אפרפר פושט בשוליה.
אני מתנערת ומסתערת לפנים בנהמה. ידיי נכרכות סביב כתפיו, ציפורניי ננעצות בכוח בגדמיו כשהשחור שלי אופף אותו ומכה בזוהר שלו, נאבק לפלוש, לחדור, להשתלט. הוא נהדף אל גופי, גופו חובט בי אל הדלת, וההילה שלו מטלטלת ונאבקת בשלי, כמו תמיד. כמו תמיד, הוא יפסיד. השנאה שלי גדולה יותר.
האדם הראשון שניסיתי היה זמן קצר אחרי שיצאנו. הצורך עוד לא בער, זו הייתה סקרנות, יותר מכל דבר אחר. הייתי חופשייה, משוחררת מנוכחותו, משוחררת מהכליאה הממושכת בחדר הארור הזה. לעולם לא אעוף עוד, אבל באותו רגע זה היה כמעט דבר קטן, יחסית לשכרון שבשחרור.
מצאתי אדם, אדם שבהק בזוהר מעט עז, מעט אפל יותר מהאחרים. בימים הרחוקים ההם ודאי הייתי מנסה לפתות אותו להתגייס אל כוחותינו. בימים אלה לא היה לי כל צורך לפתות אותו.
גוף בגוף. כל כך קלוש.
גופינו מתמזגים זה בזה כשהשחור שלי בולע אותו, לאט לאט. זה יכול היה להיות מהיר, אבל אני נהנית לראות את האור שלו כבה בהדרגה, נהנית לחוש בייאוש שמשתלט עליו כשהוא יודע ששוב, כמו תמיד, הוא הובס. אני אופפת אותו בהדרגה, כובשת עוד ניצוץ ועוד הבהוב והשמחה הפראית, מלאה זעם ושנאה, משתלטת עלי. עלוב, צורח עליו מוחי. עלוב, עלוב, עלוב. אין בך אפילו מספיק כוח כדי להיאבק. אין בך אפילו מספיק זוהר כדי להאיר. ארור תהיה על שאתה היחיד.
אני מעכלת אותו אל תוכי ואצבעות החושך שלי נדחקות אל תוך נשמתו וחורכות אותה, רסיס אחר רסיס. הוא מיילל אל תוך החושך כנשמה מעונה. ובעצם, זה מה שהוא.
כן, חשתי את העונג שהגוף האנושי מסוגל לספק. הוא מהווה תחליף מספק למשך זמן מה. אבל אחרי זמן מה...
הכמיהה כבר הייתה גדולה מדי. גוף? מהו גוף? אותה קליפה עלובה, חסרת כנפיים שאני שוכנת בה כעת, אין היא דבר לעומת האש השחורה, האפלה, שהיא אני. ומה כבר יכולה לתת לי אותה קליפה עלובה?
נאבקתי בכך. זמן רב נאבקתי בכך. נשבעתי שלעולם לא תשזוף עיני שוב את הדלת הארורה הזאת.
וחזרתי. חזרתי, וידעתי שגם הוא יחזור. ידעתי בדיוק מה הוא מרגיש. הרגשתי. וככל שלא רציתי לראות אותו, ידעתי שניפגש שוב, ותיעבתי את עצמי על כך ששמחתי.
ההילה השחורה שלי תופחת סביבו, לאחר שבלעה את אורו הלבן, ואני חשה את העוצמה המתפשטת ממני עוד, ועוד, הזוהר המשולב שלנו גדל וממלא את החדר, את העולם, את היקום. הבוהק העז, השחור, חורך את עצמו על עיני הבשר שלי ועל נשמתי ואני חשה את גופי בגופו ואת נשמתי בנשמתו ואת שנינו זה בזה ואנחנו מתפשטים ומתעצמים וכמעט, כמעט עפים שוב.
וכשנשמתנו ממלאת את היקום כולו אני צורחת, מקללת אותו, מקללת את היקום, מקללת את אלוהים.
אילו הייתי מישירה אליו מבט הייתי רואה שהוא משפיל את עיניו. אבל אני מסרבת לעשות זאת.
ציפורניי משתחררות בזו אחר זו מגדמי כנפיו, הדם מותיר תחושה שמנונית בתוכן. גופינו מתרחקים זה מזה, ואני מסתובבת אל הדלת, פותחת אותה ויוצאת החוצה. אנחנו ניפגש שוב, כשהכמיהה תגבר עלינו שוב.
אילו הייתי מסתכלת לאחור, הייתי רואה אותו יוצא גם הוא מבעד לדלת, ושנייה לפני שהוא נעלם בהמון האדם האפור, מביט בי בהבעת תיעוב שרק זו שעל פניי גרועה ממנה.
====
"מגיע לי עונש", הוא אומר.
"על מה מגיע לך עונש הפעם", אני ממלמלת ומפהקת.
"מגיע לי, באמת!" הוא אומר ברוב שכנוע.
"אבל על מה", אני חוזרת, ומדגישה את הצורך בנימוק.
"אה... שנתקלתי בך קודם והכאבתי לך?" הוא מנסה.
"אתה מעדת. לא מקבלים עונש על מעידות". כבר אמרתי לו את זה יותר מפעם אחת, כמובן. ושנינו יודעים שזה לא ממש נכון.
"אבל הכאבתי לך!" הוא אומר, ונדמה לי שאני שומעת דמעות בקולו.
"די כבר!" אני מניחה לקולי להתחדד. הוא ממלמל איזושהי התנצלות בלתי נשמעת.
"אני יודע!" הוא אומר בשמחה. "אתמול השארתי את הנעליים שלי זרוקות על הרצפה. היית עלולה למעוד עליהן!"
"כבר נזפתי בך על זה אתמול", אני אומרת ומעבירה דף בגליון הקוסמופוליטן המרופט לחלוטין שלי. אני כבר לא ממש קוראת אותו, יותר משחזרת אותו בעל פה. זה הגליון היחיד שיש לי.
"אבל לא הענשת אותי!" עכשיו באמת עולות דמעות בעיניו. לא שאני מסתכלת.
"זו לא הייתה רשלנות מספקת כדי להצדיק עונש", אני קובעת.
"אז מה כן?" הוא מושך באף. "מה כן?"
אני מושכת בכתפיים וממשיכה לעלעל במגזין, מחפשת בפעם המי יודע כמה איזו מודעה שעוד לא שיננתי בעל פה, וכבר לא מנסה אפילו לייעץ לו.
"התרועעות עם האויב", הם קראו לזה. בכלל לא ידענו. היינו שנינו בשליחות בלבוש אזרחי, הוא מטעם הצד שלו, אני מטעם הצד שלי. כשהם גילו את זה, הם ממש לא אהבו את זה. הם אמרו שסוכנים ותיקים כמונו היו אמורים לזהות ממבט ראשון את היריבים.
החבר'ה שלו קצצו לו את הכנפיים הלבנות והטהורות שלו, אלה שנסתרו מהעין כשהכרתי אותו. הם אמרו שהוא לא ראוי להן יותר. אילולא היה הדבר מנוגד לטבעי, הייתי מרחמת עליו. אבל הייתי יותר עסוקה ברחמים על עצמי, כשהחבר'ה שלי קצצו לי את הכנפיים השחורות, המרשימות, המטופחות שלי. בלי הרדמה, זה כאב.
ואז הם פתרו לעצמם את הבעיה וזרקו את שנינו הנה. בלי כנפיים, כלואים בחדר אחד. מהידידות שלנו כבר לא נשאר הרבה. הוא, רדוף רגשי האשם הנצחיים שלו, מחפש תמיד להיענש. אני כבר לא מנסה אפילו להשחית אותו, בתקווה הקלושה שזה יגרום לחבר'ה שם למטה לקבל אותי חזרה. הגיהינום לא סולח כל כך מהר.
אם לפחות הם היו מוכנים לספק לי גליון חדש של קוסמופוליטן. אפילו על לאשה הייתי מוכנה להתפשר.
אפור
====
לפעמים אני עוד שואלת את עצמי איפה נשארו הכנפיים שלי.
אני מדמיינת אותן, מוטלות בערימה עם הכנפיים שלו, זה שאני לא רוצה לזכור. כל כך הרבה זמן היינו כלואים ביחד. טלאים של שחור בוהק ולבן מסנוור, מתערבבים זה בזה, עם נתזי אדום עז של דם – צבעו זהה אצל שנינו.
ברור שהתמונה הזאת היא סתם דימוי. אין שום סיכוי שהכנפיים שלי והכנפיים שלו היו מגיעות לאותה ערימה. את העבודה המלוכלכת עלי עשו האנשים שלי, ודי נהנו ממנה, אני מאמינה. זה התפקיד שלהם, ליהנות מזה.
האנשים שלו בטח בכו תוך כדי. אבל עשו את זה בכל זאת.
במובן מסוים, אני עוד מתגעגעת לתקופת הכליאה. נכון, הייתי סגורה בחדר ארור אחד עם הנודניק הצדקני והמאוס הזה, שניסה חדשות לבקרים למצוא דרכים להסתגף כדי לכפר – רק בינו לבין עצמו, לאנשים שלו לא ממש היה אכפת – על החטא הנורא שלנו. מה היה החטא הזה? עבר כל כך הרבה זמן עד שהוא איבד כל משמעות.
כן. "התרועעות עם האויב". החטא של שנינו היה שהתיידדנו.
זה נראה כל כך מוזר עכשיו. היינו שנינו, כן, עכשיו אני נזכרת, היינו כל אחד במשימה סמויה מטעם הצד שלו. לא זיהינו אחד את השני. אבל כנראה שבאיזשהו מקום כן זיהינו, כי הקשר היה כל כך נוח, נוח ברמה שמעולם לא התקיימה עם בני אדם.
אני מניחה שהייתי צריכה לדעת. אבל גם אם הייתי יודעת, הייתי משנה משהו? הרי לא עשינו שום דבר שהיה עשוי לסכן משהו. סתם... דיברנו. על כוס קפה. הייתה בינינו הבנה שמעבר למילים.
אני מניחה שזה מה שהפריע להם, ההבנה הזאת. הצד שלנו והצד שלהם לא אמורים להבין זה את זה. חטא וטוהר אמורים להיות זרים זה לזה, כל כך זרים עד שלא תיתכן תקשורת של ממש. לך תסביר להם שלחטא ולטוהר יש כל כך הרבה במשותף כשהם מוצאים את עצמם מושלכים בתוך ים הבנאליות של בני האדם. השחור והלבן בוערים באור עז כל כך על רקע אפור.
אפור. זה היה החלק הנורא בכליאה ההיא. אין לי מושג כמה זמן היא נמשכה. אני לא חושבת שבני אדם מסוגלים למנות תקופות כאלה. אני מאמינה שמאז המועד שבו כלאו אותנו בחדר ההוא, ועד שגילינו, יום אחד, שהדלת פתוחה, היבשות שינו את מקומן. אולי גם את צורתן.
בני האדם לא. בני האדם נותרו בדיוק אותו דבר. ים של בנאליות. תערובת אפרורית של חטא וטוהר, טוב ורע, מעורבבים זה בזה עד לבלי הכר.
כמונו.
שנינו כלואים באותו חדר, עוד יום ועוד יום ועוד יום. הניצוץ הנפלא ההוא שבער בכזה להט דעך כשלא היו עוד בני אדם בסביבה. רק הוא, ואני, בחדר סגור, ובלי כנפיים. כשלא היו עוד בני אדם בסביבה, שיתנו רקע לבוהק הנפלא שלנו, ראינו פתאום כמה אנחנו שונים זה מזה. כשלא היו לנו עוד השחור והלובן של הכנפיים שיבדילו בינינו, היינו פתאום דומים כל כך, השחור שלי מתערבב בלבן שלו ויוצר אפרוריות מאוסה. לא לקח זמן רב עד שהבנתי שהוא משעמם אותי.
כן לקח זמן רב עד שהשתחררנו.
יום אחד גילינו שהדלת פתוחה. רגע אחד היא הייתה סגורה, כרגיל, ובמשנהו הבטנו לעברה והיא הייתה פתוחה לרווחה, האור החודר מבחוץ עז ומסנוור ומסתיר את כל מה שמאחוריו. כל כך מיהרנו לצאת, עד שהתנגשנו זה בזה במשקוף הדלת וכתפינו נשרטו. ואז הלכנו אל תוך האור והעולם, אני לכיוון אחד, הוא לכיוון אחר, ולא הסתכלנו אחורנית. לא ראיתי אותו מאז, ואני גם לא רוצה לראות אותו. לעולם.
מצאתי את הצוק הזה, לשפת הים, ים אפור מול שמיים אפורים של תחילת חורף. אני עומדת פה, ושרירי השכמות שלי מתמתחים בכוח, מנסים לפרוש את הכנפיים הגדומות שלי ששרידיהן הרקיבו כבר מזמן, באיזושהי ערימה שכוחת-אל אי שם בגיהינום. אני כמעט מרגישה את תחושת ההצלפה הזאת, כשהן נפרשות וקולטות פתאום את משב האוויר שסביבן, כולאות אותו, מחבקות אותו. כמעט מרגישה את הרטט בכפות הרגליים, רגע לפני שהן עוזבות את הקרקע, רגע לפני שהן מאבדות את ערכן. כמעט רואה את הבוהק השחור העז של הכנפיים שלי, מול אפרוריות השמיים. כל כך הרבה עידנים חלפו, והגוף שלי עדיין זוכר.
בחדר ההוא זה היה פחות נורא. הקירות סגרו עלינו, לא היה שם מרחב כנפיים ממילא. מדי פעם הייתי רואה אותו מותח את כתפיו בלי משים תוך שהוא מפנה מבט אל הקירות, המבט הזה שמודד את המרחק הפנוי. ידעתי בדיוק מה התנועה הזאת אומרת. ידעתי בדיוק מה הוא מחפש. יכולתי להרגיש את זה בעצמי.
השתדלנו מאד לא לעשות את זה. לפחות לא זה בנוכחותו של זה. כלומר, אף פעם.
בני אדם עוברים פה מדי פעם ומסתכלים בי, כשאני עומדת כאן והרוח מתעתעת בי וחולפת מצדדיי בלי שאצליח ללכוד אותה. אני מבחינה לעתים במבטי תמיהה. הם לא יודעים מה זה אומר. אין להם מושג מה פשר התנוחה המוזרה שאני עומדת בה, שכמותיי מתבלטות אל הרוח, או מה פשרה של ארשת המתיחות והגעגועים שעל פני.
הבעיה הגדולה ביותר עם בני האדם היא שאין להם מושג כמה נורא לא להיות מסוגל לעוף.
דלת
===
גבי נשען אל הדלת כשאצבעותיו כמעט נוגעות באצבעותיי. אני חשה בה מתחככת בגדמים שבגבי.
עיניי נעוצות בעצם הבריח שלו. אני לא רוצה לראות את עיניו מולי כשהוא נוגע בי.
הוא נוגע.
מלאכים הם לא באמת חסרי מין. אנחנו פשוט לא מוצאים בזה טעם. ניסיתי כמה פעמים, עם בני אדם שפגשתי בדרכי, בני אדם שהיה בהם מעט יותר ניצוץ מאשר ברובם. לא דיברנו על זה, אבל אני יודעת, מהמבטים בעיניו, מהפרכוס הקל שבשפתיו במילים המועטות שאנחנו מחליפים על חיינו ביניהם, שגם הוא ניסה, פעמים רבות בהרבה ממני. אחרי עידנים של גירוש, הוא עדיין נעוץ עמוק מדי בגן העדן מכדי להתיר לעצמו לבוז להם כמוני.
ניסינו.
הבוהק הלבן, המסנוור אופף את אצבעותיו ופושט מהן אל אצבעותיי. ההילה השחורה שעוטפת אותי נסוגה מעט, מפנה לו מקום, ובשוליים בהם היא פוגשת במעטפת האור שלו היא מחווירה, רק קצת. רק מעט גוון אפרפר פושט בשוליה.
אני מתנערת ומסתערת לפנים בנהמה. ידיי נכרכות סביב כתפיו, ציפורניי ננעצות בכוח בגדמיו כשהשחור שלי אופף אותו ומכה בזוהר שלו, נאבק לפלוש, לחדור, להשתלט. הוא נהדף אל גופי, גופו חובט בי אל הדלת, וההילה שלו מטלטלת ונאבקת בשלי, כמו תמיד. כמו תמיד, הוא יפסיד. השנאה שלי גדולה יותר.
האדם הראשון שניסיתי היה זמן קצר אחרי שיצאנו. הצורך עוד לא בער, זו הייתה סקרנות, יותר מכל דבר אחר. הייתי חופשייה, משוחררת מנוכחותו, משוחררת מהכליאה הממושכת בחדר הארור הזה. לעולם לא אעוף עוד, אבל באותו רגע זה היה כמעט דבר קטן, יחסית לשכרון שבשחרור.
מצאתי אדם, אדם שבהק בזוהר מעט עז, מעט אפל יותר מהאחרים. בימים הרחוקים ההם ודאי הייתי מנסה לפתות אותו להתגייס אל כוחותינו. בימים אלה לא היה לי כל צורך לפתות אותו.
גוף בגוף. כל כך קלוש.
גופינו מתמזגים זה בזה כשהשחור שלי בולע אותו, לאט לאט. זה יכול היה להיות מהיר, אבל אני נהנית לראות את האור שלו כבה בהדרגה, נהנית לחוש בייאוש שמשתלט עליו כשהוא יודע ששוב, כמו תמיד, הוא הובס. אני אופפת אותו בהדרגה, כובשת עוד ניצוץ ועוד הבהוב והשמחה הפראית, מלאה זעם ושנאה, משתלטת עלי. עלוב, צורח עליו מוחי. עלוב, עלוב, עלוב. אין בך אפילו מספיק כוח כדי להיאבק. אין בך אפילו מספיק זוהר כדי להאיר. ארור תהיה על שאתה היחיד.
אני מעכלת אותו אל תוכי ואצבעות החושך שלי נדחקות אל תוך נשמתו וחורכות אותה, רסיס אחר רסיס. הוא מיילל אל תוך החושך כנשמה מעונה. ובעצם, זה מה שהוא.
כן, חשתי את העונג שהגוף האנושי מסוגל לספק. הוא מהווה תחליף מספק למשך זמן מה. אבל אחרי זמן מה...
הכמיהה כבר הייתה גדולה מדי. גוף? מהו גוף? אותה קליפה עלובה, חסרת כנפיים שאני שוכנת בה כעת, אין היא דבר לעומת האש השחורה, האפלה, שהיא אני. ומה כבר יכולה לתת לי אותה קליפה עלובה?
נאבקתי בכך. זמן רב נאבקתי בכך. נשבעתי שלעולם לא תשזוף עיני שוב את הדלת הארורה הזאת.
וחזרתי. חזרתי, וידעתי שגם הוא יחזור. ידעתי בדיוק מה הוא מרגיש. הרגשתי. וככל שלא רציתי לראות אותו, ידעתי שניפגש שוב, ותיעבתי את עצמי על כך ששמחתי.
ההילה השחורה שלי תופחת סביבו, לאחר שבלעה את אורו הלבן, ואני חשה את העוצמה המתפשטת ממני עוד, ועוד, הזוהר המשולב שלנו גדל וממלא את החדר, את העולם, את היקום. הבוהק העז, השחור, חורך את עצמו על עיני הבשר שלי ועל נשמתי ואני חשה את גופי בגופו ואת נשמתי בנשמתו ואת שנינו זה בזה ואנחנו מתפשטים ומתעצמים וכמעט, כמעט עפים שוב.
וכשנשמתנו ממלאת את היקום כולו אני צורחת, מקללת אותו, מקללת את היקום, מקללת את אלוהים.
אילו הייתי מישירה אליו מבט הייתי רואה שהוא משפיל את עיניו. אבל אני מסרבת לעשות זאת.
ציפורניי משתחררות בזו אחר זו מגדמי כנפיו, הדם מותיר תחושה שמנונית בתוכן. גופינו מתרחקים זה מזה, ואני מסתובבת אל הדלת, פותחת אותה ויוצאת החוצה. אנחנו ניפגש שוב, כשהכמיהה תגבר עלינו שוב.
אילו הייתי מסתכלת לאחור, הייתי רואה אותו יוצא גם הוא מבעד לדלת, ושנייה לפני שהוא נעלם בהמון האדם האפור, מביט בי בהבעת תיעוב שרק זו שעל פניי גרועה ממנה.
