הסלמה
מאת Succubus(אחרת)
16 בפברואר 2006
הסלולארי צפצף כשעסקה בבחירת פומלה. ביד אחת היא המשיכה להחזיק את הפומלה שבחנה, כבדה ומוארכת ומחוספסת בתוך ידה, ובאחרת פשפשה בתיקה והוציאה את הסלולארי. הודעה חדשה. ממנו.
היא חייכה. היא לא יכלה שלא לחייך בכל פעם שהגיעה הודעה ממנו. אבל רק לפני רגע הם דיברו. הוא שאל איפה היא. היא אמרה שהיא בסופר. הוא התלונן שמשעמם לו. היא אמרה שהיא תכף תדבר איתו מהאוטו. למה...?
"תבחרי את המלפפון הכי גדול ותנסי להכניס אותו לפה עד הסוף", היה כתוב בהודעה. היא עמדה ובהתה לרגע בצג, הפומלה עדיין אחוזה בידה, ריחה העדין וקולות מערכת הכריזה ברקע מזכירים לה איכשהו שכן, היא באמת כאן.
משעמם לו, הוא התלונן שמשעמם לו. אז הוא משחק איתה. הוא אוהב לשחק משחקים. השיחות שלהם במסנג'ר הגיעו הרבה פעמים למשחקים, משחקי מילים, משחקי גילוי אחד על השני, משחקי התקלה הדדית, כל מיני משחקים שאנשים יכולים לשחק במדיום טקסטואלי. אבל...
היא משכה בכתפיה והעלתה על פניה הבעת נחישות. ככה? רוצה להתקיל אותי? לא כל כך קל להתקיל אותי, חשבה. היא הניחה את הפומלה ובלי לעצור לחשוב הלכה אל מדף המלפפונים. המלפפונים דווקא לא היו גדולים במיוחד היום, והיא נאלצה לפשפש ביניהם כמה זמן לפני שמצאה אחד גדול יחסית. היא הביטה סביבה. יותר מדי אנשים. היא צריכה למצוא פינה שלפחות לרגע לא יהיה בה אף אחד. היא מילאה שקית בעוד כמה מלפפונים וגררה את העגלה אל מחלקת ההיגיינה, צמוד לקיר האחורי של הסופר. זה איזור שבדרך כלל יחסית פנוי מקונים. היה שם זוג אחד של זקנים, מדדים לאטם ומתווכחים בשפה שלא הבינה. היא שמחה שהם לא מביטים בפניה, היא חשה את הסומק מתפשט עליהם. "מה את עושה?" צרח לה איזה קול פנימי מבוהל. "מה את עושה, פסיכית אחת? מה את עושה?" אבל היא התעלמה ממנו.
שני הזקנים נעלמו מעבר לפינה והיא הרימה את המלפפון מהעגלה ושפשפה אותו בידה, להוריד ממנו שאריות ריסוס ולכלוך, בעודה מביטה לשני כיווני המעבר, לוודא שאיש אינו מגיע. היא נעמדה בגבה אל שאר הסופר, מסתירה את עצמה כמיטב יכולתה, ובלי להניח לעצמה לחשוב תחבה את המלפפון אל תוך פיה והחלה להחליק אותו פנימה.
פיה היה יבש, ובהעדר רוק לסכך את דרכו של המלפפון, זה נטה להיתקע, והיא עמלה קשה שלא לשרוט אותו בשיניה. היא החדירה אותו לפיה בסיבוב, מנסה לפתוח את גרונה ככל יכולתה כדי להניח לו להיכנס, עוד קצת, רק עוד קצת...
לא נכנס יותר. היא סימנה באצבעותיה את הנקודה שעד אליה נכנס המלפפון, ושלפה אותו במהירות מפיה. מישהו הגיח מעבר לפינה. היא הסתירה את המלפפון מול קדמת גופה, מעמידה פנים שהיא מתעמקת במחירי נייר הטואלט, והגניבה אליו מבט. לפחות רבע ממנו נשאר בחוץ. לרגע היא הרגישה תחושת כשלון, ואז החלה לצחוק, לא מסוגלת לשלוט בכך. היא שמטה את המלפפון אל השקית עם שאר אחיו והמשיכה להתקדם עם העגלה, צוחקת. בדרכה עקפה את שני הזקנים המתווכחים ואלה נעצו בה מבט תמה, אבל היא המשיכה בדרכה בלי להתייחס אליהם.
הסלולארי בתושבת, היא ליד ההגה, כבר כמעט מתניעה אבל עוצרת, מהססת ומחייגת. לבה הולם. היא כל כך רוצה לספר לו. כל כך רוצה להוכיח לו שהוא לא יכול להתקיל אותה, שהוא לא יכול להפיל עליה משהו שיהיה גדול עליה. "שמעי, אני עסוק כרגע", הוא עונה, אפילו לא מחכה לשמוע מה יש לה לומר. "אני עם אנשים, יש לנו ישיבה. מאוחר יותר?"מה היא כבר יכולה לענות? "בסדר", היא עונה בשפה רפה וממשיכה לבהות בצג הסלולארי גם לאחר שהשיחה התנתקה. היא אפילו לא יכולה להסביר לעצמה את הרוגז שהיא חשה, כשהרצון שלה לספר, להוכיח נתקל באדישות שלו. ככה? היא חושבת. ככה? עסוק? עם אנשים? בלי לחשוב אפילו, היא שולחת לו הודעה. "צבוט לעצמך את הפטמות. חזק. לא אכפת לי אם רואים." הדופק שלה משתולל כשאצבעה משתהה רק לשנייה מעל ה"שלח", ואז לוחצת.
היא שוב צוחקת, בהתפרקות היסטרית למחצה. היא יודעת שהוא יבין מזה שהיא קיימה את האתגר שלו. היא יודעת שהוא לא יהיה מסוגל לתת לה לנצח אותו. היא יודעת שהוא יהיה מוכרח למצוא דרך לעשות את מה שאמרה לו לעשות. הוא כבר לא יכול אחרת.
היא מתניעה ומנסה לדמיין אותו מקבל את ההודעה. רגע, האם הוא בכלל בודק את ההודעה? או שכשהוא רואה שהיא ממנה הוא משאיר את זה לאחר כך, אחרי הישיבה? לא, לא יכול להיות. הוא יודע שהוא התחיל פה משהו. היא מדמיינת אותו מחייך כשהוא רואה את ההודעה. חיוך פרטי באמצע חדר מלא אנשים. היא מדמיינת אותו בולע, קצת מבולבל, מנסה למצוא דרך לקיים את האתגר שלה בלי להיחשף. היא מדמיינת אותו מחפש דרכים להסוות את תנועת היד לחזהו... היא מחייכת לעצמה, ורואה בדל מהחיוך במראה. חיוך מרושע ונרגש בו זמנית. היא משועשעת ויוצאת לדרכה. אתגרים הוא מפיל עליה. נראה אותו.
היא עוד באמצע הדרך הביתה, עומדת בפקק, כשצפצוף ההודעה הנכנסת נשמע שוב. לבה הולם כשהיא בודקת את ההודעה. "אאוץ'. תעצרי בים ותכנסי למים. עם הבגדים". היא מסתכלת בהודעה וצוחקת לרגע לעצמה. האינטימיות הקטנה במילה הראשונה. הנכונות שלו לתת לזה לא להיות רציני, לצחוק על עצמו. ועם זאת, ההמשך... האיש השתגע, אין ספק. קר עכשיו, לעזאזל. ואיך היא תחזור הביתה בבגדים רטובים? היא הרי תמות, בקור הזה. ולגמרי תרטיב את המושב של האוטו. ופתאום, כאילו קרא את מחשבותיה, עוד הודעה נכנסת. "אם את מתעקשת, את יכולה רק בתחתונים." עכשיו היא צוחקת בקול רם. הוא כל כך מכיר את צורת החשיבה המעשית שלה. צוחקת, ובה בעת מרגישה את לבה הולם בחזה ואת פיה מתייבש. איך תעשה את זה? הרי ברור לה כבר לגמרי שאין פה שאלה של "אם". רק "איך".
עדת פרפרים מוחרדת מרבצה בתוך בטנה כשהיא מבצעת פניית פרסה לא חוקית ברמזור, לצד שפונה אל הים. היא מחפשת כניסה לחוף מבודד יחסית. בכל החופים יש אנשים. גולשים עם גלשן כבול אל רגלם, מעל חליפת הגוף המלאה. דייג בודד שלא מתרשם מהחוף הסוער. נאהבים מצונפים זה במעילו של זה, מושכים באפם מול הגלים. בסוף היא נכנסת בכניסה אחת, אקראית, אחרי שכבר נמאס לה לברור. יש אנשים? אז יהיו, היא חושבת, באומץ שהוא יותר יליד חוסר הנכונות לחשוב מאשר כל דבר אחר. היא עוצרת כמה שיותר קרוב למים, ומדוממת את המנוע. עכשיו, כשהיא עוצרת לנשום עמוק, היא מרגישה את הרעם המתגלגל בתוך חזה, עולה אל אוזניה, הפחד הזה, העז, המטורף. היא מושכת בכתפיה בהתרסה עצמית, אפילו לא מסתכלת מסביב כדי לוודא שאיש אינו רואה, ומתחילה לפשוט את בגדיה, נתקעת במרפקיה בדלת, בהגה, במושב הנוסע, אבל לא מוכנה עדיין לפתוח את הדלת אל הקור שבחוץ. היא עושה את זה מהר, באצבעות רועדות ומגושמות, כשהיא מזמזמת מנגינה שאינה יכולה לזהות, רק לא לחשוב, רק לא לדעת. מכשיר הסלולארי שבתושבת כמו בוחן אותה בעינו האחת, הצג המופנה אליה.
כשהחולצה, החצאית והנעליים כבר מסודרים על הכיסא שלידה, והיא פושטת את הגרבונים, לאט, נזהרת שלא לפגוע בבליטה כלשהי ולקרוע אותם, היא צוחקת פתאום. התחתונים שלה, היא שמה לב, אין שום צורך שתיכנס לים להרטיב אותם. הם כבר רטובים לגמרי. פתאום היא מודעת לריגוש העמוק שאוחז בה, מעבר לדופק המשתולל, מעבר לחרדה העמוקה בבטנה. זה חום עמוק, פנימי, רוטט ופועם, שמפלח את גופה מבפנים. לרגע היא מפילה את ראשה לאחור, עוצמת עיניים, ידה מרפרפת על בטנה, מצמררת את שערות הפלומה הזעירות שעל עורה. ואז היא גומרת לפשוט את הגרבונים, מהססת רגע ושומטת גם את החזייה על התלולית הקטנה של בגדים מובסים, ופותחת את הדלת, חיוך רחב ורעב להחריד על פניה.
הרוח מצליפה על עורה, נאבקת בחומה הפנימי. פטמותיה נוקשות כאבנים קטנות בקור הצובט אותן בכוח. כפות רגליה נרתעות מהחול הרטוב, הקר והמחוספס, שטומן בחובו הפתעות קטנות בדרכה, אבן פה, צדף משונן שם. היא מדדה בצעד מוזר, ידיה מגוננות על גופה בקושי מהרוח, שערה מצליף על פניה ומקשה עליה לראות את דרכה. ואז רגלה דורכת במים ומפיה נסחטת צווחה קטנה. קר! לשבריר שנייה היא מהססת, ואז, לפני שתספיק לשנות את דעתה, מסתערת קדימה, פנימה.
המים הקרים מקדמים אותה בברכה, מחבקים אותה, מוצצים את חומה ממנה. כל שריריה מתכווצים בקור העוטף אותה, כל האוויר נסחט מריאותיה ומסרב לחזור, והיא עוד טובלת את ראשה במים, מרגישה כאילו היא מבצעת טקס דתי מוזר, וכבר רצה בחזרה למכונית, הצלפת הרוח עזה הרבה יותר על גופה הרטוב.
היא פותחת את תא המטען כשהיא מרעידה כולה ומנסה להצטנף בתוך עצמה, ושולפת משם את המגבת שהיא מחזיקה שם דרך קבע, ובמחשבה שנייה, גם את שמיכת הפיקניקים שלה. היא סוגרת את תא המטען בחבטה נגד הרוח, ורצה עם שללה לדלת הנהג, פותחת אותה, פורשת את השמיכה על מושב הנהג ומשתחלת פנימה כולה מכווצת, שיניה נוקשות. סוגרת את הדלת, מניעה בחצי סיבוב, מפעילה מזגן.
אנחת רווחה. האוויר החמים מהמזגן מלטף אותה, ולרגע היא רק נשענת שם עצומת עיניים, מניחה לרוח הקלילה להתעלס עם עורה, ללטף ממנו את שרידי הצלפות הרוח, להסיע עליו טיפות מים זעירות, רועדות, הולכות וקטנות. ואז היא פוקחת את עיניה ומתחילה להתנגב, עוברת על עורה המפשיר במגבת המחוספסת. רעד חזק אוחז בה, מהקור ומשרידי הבְעתה ומשריריה ההולכים ומשתחררים, רעד עמוק ומתמשך, והיא רק רועדת ורועדת ורועדת לרגע, אל מול חמימות המזגן, ואז היא צוחקת, וגם הצחוק רועד, נאבק בהתכווצות שרירי הבטן שלה, פולט ממנה את שיירי הקור.
היא גומרת להתנגב במהירות עכשיו, המגבת שורטת את פטמותיה המכווצות. היא מלפפת אותה סביב שערה, ופושטת את תחתוניה הרטובים, פושקת את רגליה וחשה ברוח הקלילה מהמזגן חולפת בשערותיה. היא מושיטה את ידה ומכוונת את הרוח מהמזגן שתישוב היישר על שערות הערווה שלה, פושקת את רגליה עוד, ומרגישה את החמימות מטיילת בתוכה עכשיו, מחליקה על הדגדגן שלה וגורמת לה לייחל למשהו, משהו שימלא אותה עכשיו. היא נרעדת ועכשיו, רק עכשיו, היא נזכרת כמה פגיעה היא בעירומה ולוחצת על כפתור הנעילה המרכזית.
היא לא טורחת בגרבונים, לובשת את החצאית על פלג גופה התחתון העירום. עד הבית זה ממילא כבר לא ישנה. נעליים. חזייה. חולצה. החום בין רגליה מציף אותה, וכשהיא מסלקת את השמיכה מתחתיה היא תוהה אם תרטיב את הכיסא למרות כל אמצעי הזהירות שנקטה. היא מחייכת, מעיפה את השמיכה למושב האחורי ומתניעה את המכונית. על פניה, היא רואה בראי, יש הבעה שמעולם לא ראתה. הבעה שמעורבות בה, במידות מדודות היטב, תשוקה רטובה וחסרת מעצורים, ונקמה. היא מחייכת אל עצמה חיוך מרושע מאד, וחושבת. היא חייבת למצוא בדיוק את הנקמה הנכונה. המחשבה גורמת לה להשתוקק להגיע כבר הביתה, לעשות משהו עם החום הרטוב להפליא הזה שבין רגליה, עם המליחות המכווצת את עורה, את פטמותיה, ומזכירה עוד לגופה את הקור הנורא של מי הים.
היא חושבת עליו, במשרד שלו, חושב עליה ועל האתגר שהפיל עליה, אי שם בפינה מרוחקת במוחו, עסוק רוב הזמן בעבודה, נזכר בה ומגחך רק מדי פעם. אחרי שקפאה כך במי הים בשבילו, היא רוצה שיזכור אותה, בלי הפסקה, כל הזמן, לא רק ברגעים פנויים. היא יודעת מה היא רוצה. כשהיא עוצרת ברמזור, היא כבר שולחת את ההודעה במהירות, בקלילות. "ברר. תעמיד אותו. ותדאג שיעמוד כל הזמן, עד שאתה הולך הביתה". נראה אותו, היא חושבת לעצמה בחיוך של סיפוק מרושע. נראה אותו מנסה להעמיד אותו רצוף במשך שלוש שעות העבודה שנשארו לו לפני שיהיה לו איזשהו סיכוי להתחמק. נראה אותו מנסה להסתיר את זה ממבטיהם הסקרניים של העובדים האחרים. נראה אותו.
היא חושבת על זה בשאר הדרך הביתה, והמחשבה גורמת לה לפרצי צחוק קטועים. רגליה מתהדקות זו לזו שוב ושוב, כשהיא חשה את הלהט ביניהן, את הגירוי העמוק, הלא מתפשר, שרק אוחז בה חזק יותר ויותר. כשהיא מעלה הביתה את הקניות שלה, ידיה רועדות באחיזתה את השקיות והיא בקושי מצליחה לפתוח את הדלת.
היא כמעט מפילה את השקית עם הביצים כשהסלולארי שלה מצפצף שוב את צליל ההודעה הנכנסת. היא מרגישה את הרטט שלו בכיסה וכמעט גומרת במקום מהתחושה. בסקרנות, היא בוחנת את ההודעה. "יבוצע. מבוצע כבר עכשיו. את לא גומרת עד שאני גומר עם זה", כתוב בה, ולבה מנתר בתוכה. מה? היא צועקת בתוך עצמה. מותר לו? זה לא בכללים...
ואז היא צוחקת לעצמה. איזה כללים? אין כללים. ידה נלחצת אל מפשעתה דרך החצאית, היא חשה בחום העמוק, ברטיבות הנספגת דרך בד החצאית. ירכיה שוב מתהדקות בכוח זו לזו, והיא מסתכלת בשעון. עוד שעתיים וחצי לפחות? איך היא אמורה להחזיק מעמד עכשיו? והיא שוב צוחקת לעצמה. הרי היא הטילה עליו אתגר לא שונה בהרבה. היא חושבת כמה שהוא יודע עליה. היא חושבת על זה שהוא ידע כמה שהאתגר שלו ירגש אותה, יגרה אותה, יגרום לה לרצות...
זיק קטן של מרדנות אוחז בה, אבל היא לא נותנת לו לשכנע אותה להיכנע. היא מלבה אותו, כן, אבל לכיוון אחר. היא תקשה את זה עליו, תקשה את זה עליו עוד יותר. "תחשוב עלי, כמה שאני רטובה, כמה שאני חמה, כמה שאני רוצה אותך, גונחת פה, מגורה עליך..." היא כותבת לו ושולחת. שיחשוב. שיתענה. היא מצחקקת לעצמה, כמעט שולחת יד לתוך החצאית לסוך אותה ברטיבות ששם, אבל עוצרת את עצמה. היא מתחילה להכין לעצמה ארוחת צהריים, מסיחה את דעתה מהטירוף, מהתשוקה, מהתהייה מה יקרה אחרי שהוא יחזור הביתה, מה יהיה האתגר הבא.
צפצוף. הודעה. היא בודקת. "חושב, חושב, חושב עלייך. קחי את המלפפון מקודם, תכניסי אותו פנימה, שיישאר שם. במקומי". היא משתנקת לרגע, אבל כמו מעצמן, אצבעותיה נשלחות אל שקית הירקות, חופרות, מחפשות, את המלפפון הגדול מכולם. הנה. היא משפשפת אותו קצת במגבת, נזכרת והולכת לחדר, מוציאה זוג תחתונים נקי מהמגירה, ואז, כשהיא מסמיקה קצת, מפשקת את רגליה ותוחבת את המלפפון לתוכה, והוא קר במקצת, מצמרר אותה. היא זוכרת את עצמה בסופר, דוחפת אותו לפיה היבש, משתנקת. ערוותה דווקא מקבלת אותו ברכות חלקלקה ורטובה, והוא מחליק פנימה בקלות, ברעבתנות. היא כמעט לא יכולה לשאת את תחושת הלחץ בתוכה, כמה שהיא מגורה, כמה שהיא מלאה בו, והיא לובשת עליו את התחתונים בזריזות ומיישרת מחדש את החצאית, שלא תיגע, שלא תתפתה. היא לא תניח לו לנצח באתגר. הוא כתב שהוא חושב עליה, היא חושבת. הוא חושב עליה, וחמימות קטנה פושטת בחזה. ואז, היא חושבת, הוא חושב עליה ומגחך. חושב עליה מגורה, דוחפת לתוכה מירקות הסלט לפקודתו, וצוחק בינו לבין עצמו. היא חייבת למצוא משהו אפילו יותר גרוע להפיל עליו, משהו...
היא יודעת. היא מפשילה שוב את החצאית, פושטת את התחתונים, ולוקחת ביד רועדת את הסלולארי, בידה השנייה מחזיקה במלפפון במקומו. היא מכוונת את עדשת הסלולארי כך שתתפוס בדיוק את המלפפון הנבלע בתוכה, את הקפלים הוורודים של בשרה המגורה, הרטוב, המקיפים אותו. היא בוחנת את התמונה. אם זה לא יוציא אותו מדעתו...
היא שולחת, מקפידה מאד לוודא שהמספר שהיא שולחת אליו הוא המספר הנכון, מוסיפה הערה. "הוא שם, במקומך. לא היית רוצה להיות במקומו?"
והיא מתלבשת שוב, בידיים רועדות. כשהיא לובשת את התחתונים הם דוחקים את המלפפון שבתוכה קצת פנימה והיא קופצת, כמעט כמעט... על הסף. היא משתלטת על עצמה וחוזרת בצעדים מדדים אל המטבח, בקושי מסוגלת לעמוד בתנועה שבתוכה עם כל צעד שהיא עושה. במטבח היא רק נעמדת לרגע, לבה הולם, ראשה נשען לאחור על המשקוף והיא חשה את פטמותיה המזדקרות אל בד חולצתה. אה, אלוהים, היא כל כך, כל כך...
צפצוף. "נורא, נורא, נורא רוצה. בואי אלי, עכשיו", כתוב בהודעה, וכתובת. לא נורא רחוק, היא חושבת. מעולם לא עלה על דעתה שהוא גר באותה עיר כמוה.
היא נוטשת את הארוחה שהחלה להכין על השיש, אף לא עוצרת לחשוב על מעשיה, וממהרת אל המכונית, באותו צעד מדדה, מוזר. היא לא מתכוונת להוציא את המלפפון ממקומו עד שיאשר שהאתגר בוצע עד תום. מתיישבת במכונית בזהירות, מתניעה, חשה בלבה הפועם בכל תאי גופה. בדרך היא מחייגת אליו. לבה משתולל, אבל היא מתעלמת מכך. כשהוא עונה, היא לא מבזבזת זמן.
"אני כבר בדרך," היא אומרת ומיישרת את המראה. היא רואה בה את עצמה בהבעה כל כך לא מובנת. פחד, והתרגשות, וחיוך, ועוד כל כך הרבה דברים. "עוד חצי שעה בערך אצלך. חכה לי. בלי בגדים".
"טוב," הוא אומר. "מחכה נורא. בואי כבר".
הם מנתקים, ושנייה לפני שהיא מספיקה לשלוח לו את ההודעה הבאה שלה המכשיר שלה מצפצף שוב.
היא חייכה. היא לא יכלה שלא לחייך בכל פעם שהגיעה הודעה ממנו. אבל רק לפני רגע הם דיברו. הוא שאל איפה היא. היא אמרה שהיא בסופר. הוא התלונן שמשעמם לו. היא אמרה שהיא תכף תדבר איתו מהאוטו. למה...?
"תבחרי את המלפפון הכי גדול ותנסי להכניס אותו לפה עד הסוף", היה כתוב בהודעה. היא עמדה ובהתה לרגע בצג, הפומלה עדיין אחוזה בידה, ריחה העדין וקולות מערכת הכריזה ברקע מזכירים לה איכשהו שכן, היא באמת כאן.
משעמם לו, הוא התלונן שמשעמם לו. אז הוא משחק איתה. הוא אוהב לשחק משחקים. השיחות שלהם במסנג'ר הגיעו הרבה פעמים למשחקים, משחקי מילים, משחקי גילוי אחד על השני, משחקי התקלה הדדית, כל מיני משחקים שאנשים יכולים לשחק במדיום טקסטואלי. אבל...
היא משכה בכתפיה והעלתה על פניה הבעת נחישות. ככה? רוצה להתקיל אותי? לא כל כך קל להתקיל אותי, חשבה. היא הניחה את הפומלה ובלי לעצור לחשוב הלכה אל מדף המלפפונים. המלפפונים דווקא לא היו גדולים במיוחד היום, והיא נאלצה לפשפש ביניהם כמה זמן לפני שמצאה אחד גדול יחסית. היא הביטה סביבה. יותר מדי אנשים. היא צריכה למצוא פינה שלפחות לרגע לא יהיה בה אף אחד. היא מילאה שקית בעוד כמה מלפפונים וגררה את העגלה אל מחלקת ההיגיינה, צמוד לקיר האחורי של הסופר. זה איזור שבדרך כלל יחסית פנוי מקונים. היה שם זוג אחד של זקנים, מדדים לאטם ומתווכחים בשפה שלא הבינה. היא שמחה שהם לא מביטים בפניה, היא חשה את הסומק מתפשט עליהם. "מה את עושה?" צרח לה איזה קול פנימי מבוהל. "מה את עושה, פסיכית אחת? מה את עושה?" אבל היא התעלמה ממנו.
שני הזקנים נעלמו מעבר לפינה והיא הרימה את המלפפון מהעגלה ושפשפה אותו בידה, להוריד ממנו שאריות ריסוס ולכלוך, בעודה מביטה לשני כיווני המעבר, לוודא שאיש אינו מגיע. היא נעמדה בגבה אל שאר הסופר, מסתירה את עצמה כמיטב יכולתה, ובלי להניח לעצמה לחשוב תחבה את המלפפון אל תוך פיה והחלה להחליק אותו פנימה.
פיה היה יבש, ובהעדר רוק לסכך את דרכו של המלפפון, זה נטה להיתקע, והיא עמלה קשה שלא לשרוט אותו בשיניה. היא החדירה אותו לפיה בסיבוב, מנסה לפתוח את גרונה ככל יכולתה כדי להניח לו להיכנס, עוד קצת, רק עוד קצת...
לא נכנס יותר. היא סימנה באצבעותיה את הנקודה שעד אליה נכנס המלפפון, ושלפה אותו במהירות מפיה. מישהו הגיח מעבר לפינה. היא הסתירה את המלפפון מול קדמת גופה, מעמידה פנים שהיא מתעמקת במחירי נייר הטואלט, והגניבה אליו מבט. לפחות רבע ממנו נשאר בחוץ. לרגע היא הרגישה תחושת כשלון, ואז החלה לצחוק, לא מסוגלת לשלוט בכך. היא שמטה את המלפפון אל השקית עם שאר אחיו והמשיכה להתקדם עם העגלה, צוחקת. בדרכה עקפה את שני הזקנים המתווכחים ואלה נעצו בה מבט תמה, אבל היא המשיכה בדרכה בלי להתייחס אליהם.
הסלולארי בתושבת, היא ליד ההגה, כבר כמעט מתניעה אבל עוצרת, מהססת ומחייגת. לבה הולם. היא כל כך רוצה לספר לו. כל כך רוצה להוכיח לו שהוא לא יכול להתקיל אותה, שהוא לא יכול להפיל עליה משהו שיהיה גדול עליה. "שמעי, אני עסוק כרגע", הוא עונה, אפילו לא מחכה לשמוע מה יש לה לומר. "אני עם אנשים, יש לנו ישיבה. מאוחר יותר?"מה היא כבר יכולה לענות? "בסדר", היא עונה בשפה רפה וממשיכה לבהות בצג הסלולארי גם לאחר שהשיחה התנתקה. היא אפילו לא יכולה להסביר לעצמה את הרוגז שהיא חשה, כשהרצון שלה לספר, להוכיח נתקל באדישות שלו. ככה? היא חושבת. ככה? עסוק? עם אנשים? בלי לחשוב אפילו, היא שולחת לו הודעה. "צבוט לעצמך את הפטמות. חזק. לא אכפת לי אם רואים." הדופק שלה משתולל כשאצבעה משתהה רק לשנייה מעל ה"שלח", ואז לוחצת.
היא שוב צוחקת, בהתפרקות היסטרית למחצה. היא יודעת שהוא יבין מזה שהיא קיימה את האתגר שלו. היא יודעת שהוא לא יהיה מסוגל לתת לה לנצח אותו. היא יודעת שהוא יהיה מוכרח למצוא דרך לעשות את מה שאמרה לו לעשות. הוא כבר לא יכול אחרת.
היא מתניעה ומנסה לדמיין אותו מקבל את ההודעה. רגע, האם הוא בכלל בודק את ההודעה? או שכשהוא רואה שהיא ממנה הוא משאיר את זה לאחר כך, אחרי הישיבה? לא, לא יכול להיות. הוא יודע שהוא התחיל פה משהו. היא מדמיינת אותו מחייך כשהוא רואה את ההודעה. חיוך פרטי באמצע חדר מלא אנשים. היא מדמיינת אותו בולע, קצת מבולבל, מנסה למצוא דרך לקיים את האתגר שלה בלי להיחשף. היא מדמיינת אותו מחפש דרכים להסוות את תנועת היד לחזהו... היא מחייכת לעצמה, ורואה בדל מהחיוך במראה. חיוך מרושע ונרגש בו זמנית. היא משועשעת ויוצאת לדרכה. אתגרים הוא מפיל עליה. נראה אותו.
היא עוד באמצע הדרך הביתה, עומדת בפקק, כשצפצוף ההודעה הנכנסת נשמע שוב. לבה הולם כשהיא בודקת את ההודעה. "אאוץ'. תעצרי בים ותכנסי למים. עם הבגדים". היא מסתכלת בהודעה וצוחקת לרגע לעצמה. האינטימיות הקטנה במילה הראשונה. הנכונות שלו לתת לזה לא להיות רציני, לצחוק על עצמו. ועם זאת, ההמשך... האיש השתגע, אין ספק. קר עכשיו, לעזאזל. ואיך היא תחזור הביתה בבגדים רטובים? היא הרי תמות, בקור הזה. ולגמרי תרטיב את המושב של האוטו. ופתאום, כאילו קרא את מחשבותיה, עוד הודעה נכנסת. "אם את מתעקשת, את יכולה רק בתחתונים." עכשיו היא צוחקת בקול רם. הוא כל כך מכיר את צורת החשיבה המעשית שלה. צוחקת, ובה בעת מרגישה את לבה הולם בחזה ואת פיה מתייבש. איך תעשה את זה? הרי ברור לה כבר לגמרי שאין פה שאלה של "אם". רק "איך".
עדת פרפרים מוחרדת מרבצה בתוך בטנה כשהיא מבצעת פניית פרסה לא חוקית ברמזור, לצד שפונה אל הים. היא מחפשת כניסה לחוף מבודד יחסית. בכל החופים יש אנשים. גולשים עם גלשן כבול אל רגלם, מעל חליפת הגוף המלאה. דייג בודד שלא מתרשם מהחוף הסוער. נאהבים מצונפים זה במעילו של זה, מושכים באפם מול הגלים. בסוף היא נכנסת בכניסה אחת, אקראית, אחרי שכבר נמאס לה לברור. יש אנשים? אז יהיו, היא חושבת, באומץ שהוא יותר יליד חוסר הנכונות לחשוב מאשר כל דבר אחר. היא עוצרת כמה שיותר קרוב למים, ומדוממת את המנוע. עכשיו, כשהיא עוצרת לנשום עמוק, היא מרגישה את הרעם המתגלגל בתוך חזה, עולה אל אוזניה, הפחד הזה, העז, המטורף. היא מושכת בכתפיה בהתרסה עצמית, אפילו לא מסתכלת מסביב כדי לוודא שאיש אינו רואה, ומתחילה לפשוט את בגדיה, נתקעת במרפקיה בדלת, בהגה, במושב הנוסע, אבל לא מוכנה עדיין לפתוח את הדלת אל הקור שבחוץ. היא עושה את זה מהר, באצבעות רועדות ומגושמות, כשהיא מזמזמת מנגינה שאינה יכולה לזהות, רק לא לחשוב, רק לא לדעת. מכשיר הסלולארי שבתושבת כמו בוחן אותה בעינו האחת, הצג המופנה אליה.
כשהחולצה, החצאית והנעליים כבר מסודרים על הכיסא שלידה, והיא פושטת את הגרבונים, לאט, נזהרת שלא לפגוע בבליטה כלשהי ולקרוע אותם, היא צוחקת פתאום. התחתונים שלה, היא שמה לב, אין שום צורך שתיכנס לים להרטיב אותם. הם כבר רטובים לגמרי. פתאום היא מודעת לריגוש העמוק שאוחז בה, מעבר לדופק המשתולל, מעבר לחרדה העמוקה בבטנה. זה חום עמוק, פנימי, רוטט ופועם, שמפלח את גופה מבפנים. לרגע היא מפילה את ראשה לאחור, עוצמת עיניים, ידה מרפרפת על בטנה, מצמררת את שערות הפלומה הזעירות שעל עורה. ואז היא גומרת לפשוט את הגרבונים, מהססת רגע ושומטת גם את החזייה על התלולית הקטנה של בגדים מובסים, ופותחת את הדלת, חיוך רחב ורעב להחריד על פניה.
הרוח מצליפה על עורה, נאבקת בחומה הפנימי. פטמותיה נוקשות כאבנים קטנות בקור הצובט אותן בכוח. כפות רגליה נרתעות מהחול הרטוב, הקר והמחוספס, שטומן בחובו הפתעות קטנות בדרכה, אבן פה, צדף משונן שם. היא מדדה בצעד מוזר, ידיה מגוננות על גופה בקושי מהרוח, שערה מצליף על פניה ומקשה עליה לראות את דרכה. ואז רגלה דורכת במים ומפיה נסחטת צווחה קטנה. קר! לשבריר שנייה היא מהססת, ואז, לפני שתספיק לשנות את דעתה, מסתערת קדימה, פנימה.
המים הקרים מקדמים אותה בברכה, מחבקים אותה, מוצצים את חומה ממנה. כל שריריה מתכווצים בקור העוטף אותה, כל האוויר נסחט מריאותיה ומסרב לחזור, והיא עוד טובלת את ראשה במים, מרגישה כאילו היא מבצעת טקס דתי מוזר, וכבר רצה בחזרה למכונית, הצלפת הרוח עזה הרבה יותר על גופה הרטוב.
היא פותחת את תא המטען כשהיא מרעידה כולה ומנסה להצטנף בתוך עצמה, ושולפת משם את המגבת שהיא מחזיקה שם דרך קבע, ובמחשבה שנייה, גם את שמיכת הפיקניקים שלה. היא סוגרת את תא המטען בחבטה נגד הרוח, ורצה עם שללה לדלת הנהג, פותחת אותה, פורשת את השמיכה על מושב הנהג ומשתחלת פנימה כולה מכווצת, שיניה נוקשות. סוגרת את הדלת, מניעה בחצי סיבוב, מפעילה מזגן.
אנחת רווחה. האוויר החמים מהמזגן מלטף אותה, ולרגע היא רק נשענת שם עצומת עיניים, מניחה לרוח הקלילה להתעלס עם עורה, ללטף ממנו את שרידי הצלפות הרוח, להסיע עליו טיפות מים זעירות, רועדות, הולכות וקטנות. ואז היא פוקחת את עיניה ומתחילה להתנגב, עוברת על עורה המפשיר במגבת המחוספסת. רעד חזק אוחז בה, מהקור ומשרידי הבְעתה ומשריריה ההולכים ומשתחררים, רעד עמוק ומתמשך, והיא רק רועדת ורועדת ורועדת לרגע, אל מול חמימות המזגן, ואז היא צוחקת, וגם הצחוק רועד, נאבק בהתכווצות שרירי הבטן שלה, פולט ממנה את שיירי הקור.
היא גומרת להתנגב במהירות עכשיו, המגבת שורטת את פטמותיה המכווצות. היא מלפפת אותה סביב שערה, ופושטת את תחתוניה הרטובים, פושקת את רגליה וחשה ברוח הקלילה מהמזגן חולפת בשערותיה. היא מושיטה את ידה ומכוונת את הרוח מהמזגן שתישוב היישר על שערות הערווה שלה, פושקת את רגליה עוד, ומרגישה את החמימות מטיילת בתוכה עכשיו, מחליקה על הדגדגן שלה וגורמת לה לייחל למשהו, משהו שימלא אותה עכשיו. היא נרעדת ועכשיו, רק עכשיו, היא נזכרת כמה פגיעה היא בעירומה ולוחצת על כפתור הנעילה המרכזית.
היא לא טורחת בגרבונים, לובשת את החצאית על פלג גופה התחתון העירום. עד הבית זה ממילא כבר לא ישנה. נעליים. חזייה. חולצה. החום בין רגליה מציף אותה, וכשהיא מסלקת את השמיכה מתחתיה היא תוהה אם תרטיב את הכיסא למרות כל אמצעי הזהירות שנקטה. היא מחייכת, מעיפה את השמיכה למושב האחורי ומתניעה את המכונית. על פניה, היא רואה בראי, יש הבעה שמעולם לא ראתה. הבעה שמעורבות בה, במידות מדודות היטב, תשוקה רטובה וחסרת מעצורים, ונקמה. היא מחייכת אל עצמה חיוך מרושע מאד, וחושבת. היא חייבת למצוא בדיוק את הנקמה הנכונה. המחשבה גורמת לה להשתוקק להגיע כבר הביתה, לעשות משהו עם החום הרטוב להפליא הזה שבין רגליה, עם המליחות המכווצת את עורה, את פטמותיה, ומזכירה עוד לגופה את הקור הנורא של מי הים.
היא חושבת עליו, במשרד שלו, חושב עליה ועל האתגר שהפיל עליה, אי שם בפינה מרוחקת במוחו, עסוק רוב הזמן בעבודה, נזכר בה ומגחך רק מדי פעם. אחרי שקפאה כך במי הים בשבילו, היא רוצה שיזכור אותה, בלי הפסקה, כל הזמן, לא רק ברגעים פנויים. היא יודעת מה היא רוצה. כשהיא עוצרת ברמזור, היא כבר שולחת את ההודעה במהירות, בקלילות. "ברר. תעמיד אותו. ותדאג שיעמוד כל הזמן, עד שאתה הולך הביתה". נראה אותו, היא חושבת לעצמה בחיוך של סיפוק מרושע. נראה אותו מנסה להעמיד אותו רצוף במשך שלוש שעות העבודה שנשארו לו לפני שיהיה לו איזשהו סיכוי להתחמק. נראה אותו מנסה להסתיר את זה ממבטיהם הסקרניים של העובדים האחרים. נראה אותו.
היא חושבת על זה בשאר הדרך הביתה, והמחשבה גורמת לה לפרצי צחוק קטועים. רגליה מתהדקות זו לזו שוב ושוב, כשהיא חשה את הלהט ביניהן, את הגירוי העמוק, הלא מתפשר, שרק אוחז בה חזק יותר ויותר. כשהיא מעלה הביתה את הקניות שלה, ידיה רועדות באחיזתה את השקיות והיא בקושי מצליחה לפתוח את הדלת.
היא כמעט מפילה את השקית עם הביצים כשהסלולארי שלה מצפצף שוב את צליל ההודעה הנכנסת. היא מרגישה את הרטט שלו בכיסה וכמעט גומרת במקום מהתחושה. בסקרנות, היא בוחנת את ההודעה. "יבוצע. מבוצע כבר עכשיו. את לא גומרת עד שאני גומר עם זה", כתוב בה, ולבה מנתר בתוכה. מה? היא צועקת בתוך עצמה. מותר לו? זה לא בכללים...
ואז היא צוחקת לעצמה. איזה כללים? אין כללים. ידה נלחצת אל מפשעתה דרך החצאית, היא חשה בחום העמוק, ברטיבות הנספגת דרך בד החצאית. ירכיה שוב מתהדקות בכוח זו לזו, והיא מסתכלת בשעון. עוד שעתיים וחצי לפחות? איך היא אמורה להחזיק מעמד עכשיו? והיא שוב צוחקת לעצמה. הרי היא הטילה עליו אתגר לא שונה בהרבה. היא חושבת כמה שהוא יודע עליה. היא חושבת על זה שהוא ידע כמה שהאתגר שלו ירגש אותה, יגרה אותה, יגרום לה לרצות...
זיק קטן של מרדנות אוחז בה, אבל היא לא נותנת לו לשכנע אותה להיכנע. היא מלבה אותו, כן, אבל לכיוון אחר. היא תקשה את זה עליו, תקשה את זה עליו עוד יותר. "תחשוב עלי, כמה שאני רטובה, כמה שאני חמה, כמה שאני רוצה אותך, גונחת פה, מגורה עליך..." היא כותבת לו ושולחת. שיחשוב. שיתענה. היא מצחקקת לעצמה, כמעט שולחת יד לתוך החצאית לסוך אותה ברטיבות ששם, אבל עוצרת את עצמה. היא מתחילה להכין לעצמה ארוחת צהריים, מסיחה את דעתה מהטירוף, מהתשוקה, מהתהייה מה יקרה אחרי שהוא יחזור הביתה, מה יהיה האתגר הבא.
צפצוף. הודעה. היא בודקת. "חושב, חושב, חושב עלייך. קחי את המלפפון מקודם, תכניסי אותו פנימה, שיישאר שם. במקומי". היא משתנקת לרגע, אבל כמו מעצמן, אצבעותיה נשלחות אל שקית הירקות, חופרות, מחפשות, את המלפפון הגדול מכולם. הנה. היא משפשפת אותו קצת במגבת, נזכרת והולכת לחדר, מוציאה זוג תחתונים נקי מהמגירה, ואז, כשהיא מסמיקה קצת, מפשקת את רגליה ותוחבת את המלפפון לתוכה, והוא קר במקצת, מצמרר אותה. היא זוכרת את עצמה בסופר, דוחפת אותו לפיה היבש, משתנקת. ערוותה דווקא מקבלת אותו ברכות חלקלקה ורטובה, והוא מחליק פנימה בקלות, ברעבתנות. היא כמעט לא יכולה לשאת את תחושת הלחץ בתוכה, כמה שהיא מגורה, כמה שהיא מלאה בו, והיא לובשת עליו את התחתונים בזריזות ומיישרת מחדש את החצאית, שלא תיגע, שלא תתפתה. היא לא תניח לו לנצח באתגר. הוא כתב שהוא חושב עליה, היא חושבת. הוא חושב עליה, וחמימות קטנה פושטת בחזה. ואז, היא חושבת, הוא חושב עליה ומגחך. חושב עליה מגורה, דוחפת לתוכה מירקות הסלט לפקודתו, וצוחק בינו לבין עצמו. היא חייבת למצוא משהו אפילו יותר גרוע להפיל עליו, משהו...
היא יודעת. היא מפשילה שוב את החצאית, פושטת את התחתונים, ולוקחת ביד רועדת את הסלולארי, בידה השנייה מחזיקה במלפפון במקומו. היא מכוונת את עדשת הסלולארי כך שתתפוס בדיוק את המלפפון הנבלע בתוכה, את הקפלים הוורודים של בשרה המגורה, הרטוב, המקיפים אותו. היא בוחנת את התמונה. אם זה לא יוציא אותו מדעתו...
היא שולחת, מקפידה מאד לוודא שהמספר שהיא שולחת אליו הוא המספר הנכון, מוסיפה הערה. "הוא שם, במקומך. לא היית רוצה להיות במקומו?"
והיא מתלבשת שוב, בידיים רועדות. כשהיא לובשת את התחתונים הם דוחקים את המלפפון שבתוכה קצת פנימה והיא קופצת, כמעט כמעט... על הסף. היא משתלטת על עצמה וחוזרת בצעדים מדדים אל המטבח, בקושי מסוגלת לעמוד בתנועה שבתוכה עם כל צעד שהיא עושה. במטבח היא רק נעמדת לרגע, לבה הולם, ראשה נשען לאחור על המשקוף והיא חשה את פטמותיה המזדקרות אל בד חולצתה. אה, אלוהים, היא כל כך, כל כך...
צפצוף. "נורא, נורא, נורא רוצה. בואי אלי, עכשיו", כתוב בהודעה, וכתובת. לא נורא רחוק, היא חושבת. מעולם לא עלה על דעתה שהוא גר באותה עיר כמוה.
היא נוטשת את הארוחה שהחלה להכין על השיש, אף לא עוצרת לחשוב על מעשיה, וממהרת אל המכונית, באותו צעד מדדה, מוזר. היא לא מתכוונת להוציא את המלפפון ממקומו עד שיאשר שהאתגר בוצע עד תום. מתיישבת במכונית בזהירות, מתניעה, חשה בלבה הפועם בכל תאי גופה. בדרך היא מחייגת אליו. לבה משתולל, אבל היא מתעלמת מכך. כשהוא עונה, היא לא מבזבזת זמן.
"אני כבר בדרך," היא אומרת ומיישרת את המראה. היא רואה בה את עצמה בהבעה כל כך לא מובנת. פחד, והתרגשות, וחיוך, ועוד כל כך הרבה דברים. "עוד חצי שעה בערך אצלך. חכה לי. בלי בגדים".
"טוב," הוא אומר. "מחכה נורא. בואי כבר".
הם מנתקים, ושנייה לפני שהיא מספיקה לשלוח לו את ההודעה הבאה שלה המכשיר שלה מצפצף שוב.
