רעב

כשאת רעבה, ואתה רעב, ואין כלום במקרר.
אתם עומדים שניכם מחובקים מולו, לאורו.

את נשענת עליו מעט, רגל שמאל שלך מקופלת מעט, הראש שלך נח על צד גופו החם.

אתה מחבק אותה, מקיף בידך את מותנה. לפעמים אתה קצת חושש מהרגעים האלה, כשהיא רק שותקת. "רק" שותקת. אתה חופר בידך השמאלית בשיערה הארוך, חופן אותו ומלטף את עורפה. אתה יודע כמה כל מגע בעורף מקפיץ אותה.

את משנה מעט תנוחה, מעבירה משקל מרגל לרגל. מתכרבלת בראשך אליו, מחככת אותו בגופו שכל כולו ישות חמה ומיטיבה איתך.

אתה מתכופף מעט, בודק אולי נשאר משהו מהפסטה שהבאתם לפני יומיים מהאיטלקית ההיא, ומרגיש אותה מסמנת לך, שלא, לא נשאר. היא מחייכת חיוך שובבי ואתה מבין שהיא כבר הספיקה לסיים את כולה.

את מחייכת במבוכה, יודעת שהפסטה הזו הייתה טעימה לו, ושבעצם, היא הייתה מיועדת לשניכם. את חושבת שאת יודעת מה הולך לבוא עכשיו.

אתה מרים אותה בבת אחת, מניח אותה על השיש וסוגר את דלת המקרר. אתה מביט בעיניה, ומעביר ציפורן עדינה בלחיה. אתה רעב, ולעזאזל, אין כלום במקרר.

את מביטה בו למעלה במבט חושש. את חושבת שזה יכאב, ומחבקת את עצמך מעט. הוא מסיט את זרועותייך לצדדים, ומביט בך ללא מילים.

אתה מפשיל את החולצה שלה, החולצה הגדולה שלך שהיא ישנה איתה, מרוטה כבר ועייפה מכביסות. מרים אותה למעלה, מעל ידיה וראשה, עד שהיא נגלית לפניך בכל עירומה הלבן.

את רועדת מעט, המגע של השיש הקר בגופך העירום מצמרר אותך. הוא כבר נראה פחות קר, הוא מחייך, אבל זה החיוך חסר הסבלנות, הרעב, ואת יודעת איך הוא הולך להפיג אותו.

אתה מביט בשדיה הלבנים, הגדולים, העגולים. מתמוגג מההרגשה שלהם בידייך, מהכובד שלהם, מההתנדנדות הזו. אתה מקרב את פיך לשד הימני, ויונק.

את נושכת את שפתייך.

אתה יונק אותה, עוד ועוד, נושך מעט.

את כולך צמרמורות עכשיו, וזה כואב. אבל את יודעת שהוא צריך. הוא רעב.