"קצת מאוחר מדי לחנך אותי, את לא חושבת?"
"כן, אולי באמת קצת מאוחר מדי."
"מה, כל-כך אכזבתי אותך?"
"אולי, כן."
"רק רציתי שיהיה לנו טוב."
"הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות."

נו דוקטור, אתה יודע. העור הלבן הזה, מתוח כזה ודק, וקצת רואים נימים של דם שמטפסים על הרגל. מה, אל תגיד לי שאתה לא מסתכל לשמה. לא? אפילו לא קצת? טוב אתה בטח סתם מתבייש ממני, או שאתה פוחד לשבור את הדיסטנס הזה שיש בינינו, הא דוקטור?

הרגישי - כשאני מסיטה את שיערך הצידה, וכל פנייך הלבנים נגלים לי, שוב יש שם הכל. הכל מוכן עבורי כמו תמונה, כמו קסם. ואני, רק רוצה לקבור פניי בפנייך, לנשום ריחותייך. הבל פיך המתוק שיתערבב בשלי, עוד ועוד, יסחרר אותי מעליי, עד כי אחשב ליפול.

כשאת רעבה, ואתה רעב, ואין כלום במקרר. אתם עומדים שניכם מחובקים מולו, לאורו. את נשענת עליו מעט, רגל שמאל שלך מקופלת מעט, הראש שלך נח על צד גופו החם. אתה מחבק אותה, מקיף בידך את מותנה. לפעמים אתה קצת חושש מהרגעים האלה, כשהיא רק שותקת. "רק" שותקת.

תכתבי כשאני לא בסביבה. תציירי ציורים, תרקדי, תחייכי, / תעשי כאילו אני שם. / מה זאת אומרת את לא יכולה? / אישה, כמוך לא יידעו אחרים - / היותך, נוכחותך, ידך בידי / רצנו קפצנו דילגנו חווינו / מעל משוכות גבוהות ודשא...