19:01
מאת עינב(אחרת)
11 באפריל 2006
"מה דעתך?"
"דעתי? אתה משוגע."
"לא היית באה איתי?"
"לאן? כל-כך רחוק? מה עם הבית?"
"גם כן בית. הבית הוא איפה שהלב, או משהו כזה."
"קלישאות? מצאת לך איך לשכנע אותי."
"זה מצליח?"
"אתה שואל?"
"את יהודייה?" (מגחך לעצמו.)
"אל תגחך לעצמך, זה לא מנומס."
"זה רק שנינו פה במילא."
"גם כשזה רק שנינו כדאי שתנהג בנימוס."
"יו, קצת מאוחר מדי לחנך אותי, את לא חושבת?"
"כן, אולי באמת קצת מאוחר מדי."
(תולה בה עיני כלבלב.) "מה, את רצינית עכשיו?"
(מושכת בכתפייה.) "לא יודעת."
"אז מי יודע?"
"בדרך-כלל אני, אבל הפעם גם לי אין תשובות."
"מה, כל-כך אכזבתי אותך?"
"אולי, כן."
"רק רציתי שיהיה לנו טוב."
"הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות."
"אל תהיי כל-כך סרקסטית."
"אל תהיה כזה פילנתרופ."
"אבל זה מה שאת אוהבת אצלי. את הפילנתרופ העדין. בעצמך אמרת."
"העדין? זו תוספת שהוספת עכשיו, נכון?"
(מרכין את ראשו.) "נכון, תפסת אותי."
"אוי, אתה שובב."
"אך יש לי לב זהב."
"כן, אני יודעת. אתה מותק אמיתי. בונבון."
"את יורדת עליי עכשיו."
"ואתה אוהב את זה, נכון?"
"כן."
"נו, אני מכירה אותך טוב."
"בגלל זה אני מציע לך."
"כן, אתה מציע לי, אבל זה רומנטי מדי. לא ריאלי."
"ממתי לך ולי יש משהו ריאלי בינינו?"
"זה לא ריאלי? מה יותר חי מזה?"
"המם... שם למטה?"
"איפה?"
"תסתכלי למטה, נו..."
"רגע, זה נדמה לי או שאתה אומר לי מה לעשות?"
(מאדים קלות.) "את יכולה בבקשה להסתכל רגע למטה?"
(מסתכלת למטה.) "יו, מה כל הכתמים האלה שזזים?"
"אלה בני אדם, ממי.
"אבל למה הם זזים כל-כך הרבה?"
"יש להם חיים, את יודעת. ריאלי."
"מה זאת אומרת חיים? יותר ממה שיש לנו כאן למעלה?"
"לא ממי, יותר ממה שיש לנו אין לאף אחד."
"אוי, לבנבן שכמוך, אתה תמיד יודע ללחוש לי את המילים הנכונות. אני ממש מסמיקה..."
"הגיע הזמן באמת. הם עברו לשעון קיץ שם למטה."
"אני אף פעם לא אצליח לקלוט את הקטע הזה. זה שעה קדימה או אחורה?"
"אל תאמצי את ראשך מדי, בואי והתרפקי עליי."
"אבל זה יכאב לך."
"זה בסדר, אני אוהב כשאת מכאיבה לי."
(מתרפקת עליו, מתכרבלת לתוך חיבוקו הלבן.)
מסך.
עננים.
"דעתי? אתה משוגע."
"לא היית באה איתי?"
"לאן? כל-כך רחוק? מה עם הבית?"
"גם כן בית. הבית הוא איפה שהלב, או משהו כזה."
"קלישאות? מצאת לך איך לשכנע אותי."
"זה מצליח?"
"אתה שואל?"
"את יהודייה?" (מגחך לעצמו.)
"אל תגחך לעצמך, זה לא מנומס."
"זה רק שנינו פה במילא."
"גם כשזה רק שנינו כדאי שתנהג בנימוס."
"יו, קצת מאוחר מדי לחנך אותי, את לא חושבת?"
"כן, אולי באמת קצת מאוחר מדי."
(תולה בה עיני כלבלב.) "מה, את רצינית עכשיו?"
(מושכת בכתפייה.) "לא יודעת."
"אז מי יודע?"
"בדרך-כלל אני, אבל הפעם גם לי אין תשובות."
"מה, כל-כך אכזבתי אותך?"
"אולי, כן."
"רק רציתי שיהיה לנו טוב."
"הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות."
"אל תהיי כל-כך סרקסטית."
"אל תהיה כזה פילנתרופ."
"אבל זה מה שאת אוהבת אצלי. את הפילנתרופ העדין. בעצמך אמרת."
"העדין? זו תוספת שהוספת עכשיו, נכון?"
(מרכין את ראשו.) "נכון, תפסת אותי."
"אוי, אתה שובב."
"אך יש לי לב זהב."
"כן, אני יודעת. אתה מותק אמיתי. בונבון."
"את יורדת עליי עכשיו."
"ואתה אוהב את זה, נכון?"
"כן."
"נו, אני מכירה אותך טוב."
"בגלל זה אני מציע לך."
"כן, אתה מציע לי, אבל זה רומנטי מדי. לא ריאלי."
"ממתי לך ולי יש משהו ריאלי בינינו?"
"זה לא ריאלי? מה יותר חי מזה?"
"המם... שם למטה?"
"איפה?"
"תסתכלי למטה, נו..."
"רגע, זה נדמה לי או שאתה אומר לי מה לעשות?"
(מאדים קלות.) "את יכולה בבקשה להסתכל רגע למטה?"
(מסתכלת למטה.) "יו, מה כל הכתמים האלה שזזים?"
"אלה בני אדם, ממי.
"אבל למה הם זזים כל-כך הרבה?"
"יש להם חיים, את יודעת. ריאלי."
"מה זאת אומרת חיים? יותר ממה שיש לנו כאן למעלה?"
"לא ממי, יותר ממה שיש לנו אין לאף אחד."
"אוי, לבנבן שכמוך, אתה תמיד יודע ללחוש לי את המילים הנכונות. אני ממש מסמיקה..."
"הגיע הזמן באמת. הם עברו לשעון קיץ שם למטה."
"אני אף פעם לא אצליח לקלוט את הקטע הזה. זה שעה קדימה או אחורה?"
"אל תאמצי את ראשך מדי, בואי והתרפקי עליי."
"אבל זה יכאב לך."
"זה בסדר, אני אוהב כשאת מכאיבה לי."
(מתרפקת עליו, מתכרבלת לתוך חיבוקו הלבן.)
מסך.
עננים.
