לטיפה שקטה
מאת עינב(אחרת)
27 בספטמבר 2005
הרגישי - כשאני מסיטה את שיערך הצידה, וכל פנייך הלבנים נגלים לי, שוב יש שם הכל. הכל מוכן עבורי כמו תמונה, כמו קסם.
ואני, רק רוצה לקבור פניי בפנייך, לנשום ריחותייך. הבל פיך המתוק שיתערבב בשלי, עוד ועוד, יסחרר אותי מעליי, עד כי אחשב ליפול. רגליי שמחזיקות אותי בנאמנות לרוב, ירעדו מעט. תשוקתי אלייך לא ניתנת, לא ניתנת... את רואה?
המעיל החום שלך, עם בטנת הפרווה הרכה הזו. טוב להתכרבל בתוכה אלייך, לדעת שחום גופך תמיד שם, לעטוף, לקרב. תני להתקרב עוד. נדמה שכל לטיפה בך אינה מספיקה, ואני רוצה יותר, ומהר.
את שומעת? זה הלב שלי, הולם חזק-חזק, אלייך, מתדפק על דפנות החזה שלי, זה שאת כל כך אוהבת להניח את ראשך עליו. הניחי אותו גם עכשיו. הניחי.
מבט איטי לאורכו של גופך האצילי, הרך, מבליע איזה גוש בלתי מוחש, דמיוני יותר מקיים, בתוך תוכי. והוא יורד למטה, להיכן שחם לו , והוא מפיק רעד שאיני שולטת בו, וסומק בלחיי. סומק שאת כל כך אוהבת לגלות, להצביע עליו, כמו היה האות להסתער. גדודים של חיילייך, כובשים את חלקותיי בטקטיקה מבריקה, ואני רואה אותם קרבים ובאים, וכאילו מחדש מופתעת עד כמה העזו, העמיקו לחדור, לנכס לעצמם.
אצבעותייך הארוכות משולבות בשלי, לא עוזבות. אצבעות של פסנתרנית שלא נרתעת משופן. להקשיב לך מנגנת ולחפור בשיערך עם אצבעותיי, הקטנות, הקצרות, שמבקשות להן מפלט חם בשיער ראשך הרך. שיערות ארוכות, אדמוניות. צבען הלוהט כמעט שורף למחשבה, אך רכותן הלא נגמרת מוכיחה אותי מחדש.
כמה עמוק מסוגלת הלהבה שלך להגיע. תהייה מוצאת עצמה צפה על פני השטח של תודעתי, מתקרבת ללחוש לי – הרפי, שחררי.
מעולם לא שחררתי. לא באמת, לא כמו שראוי לאשה לוהבת כמוך, למולך כל טעמיי משניים. למולך רק את הינך, יפה וגדולה, רכה בגופך החמים, נעה אליי באיטיות מטרפת, עוד מעט, עוד מעט.
מזה שבועות שלא ניגנו אצבעותייך אפילו רסיטל אחד. לשווא הפצרותיי, תחינותיי, לטיפותיי. את נותרת שקטה, דמומה. פנייך לבנות, אינך אומרת דבר. שתיקה כאורך אהבתנו, שתיקה לתמיד.
ואני, רק רוצה לקבור פניי בפנייך, לנשום ריחותייך. הבל פיך המתוק שיתערבב בשלי, עוד ועוד, יסחרר אותי מעליי, עד כי אחשב ליפול. רגליי שמחזיקות אותי בנאמנות לרוב, ירעדו מעט. תשוקתי אלייך לא ניתנת, לא ניתנת... את רואה?
המעיל החום שלך, עם בטנת הפרווה הרכה הזו. טוב להתכרבל בתוכה אלייך, לדעת שחום גופך תמיד שם, לעטוף, לקרב. תני להתקרב עוד. נדמה שכל לטיפה בך אינה מספיקה, ואני רוצה יותר, ומהר.
את שומעת? זה הלב שלי, הולם חזק-חזק, אלייך, מתדפק על דפנות החזה שלי, זה שאת כל כך אוהבת להניח את ראשך עליו. הניחי אותו גם עכשיו. הניחי.
מבט איטי לאורכו של גופך האצילי, הרך, מבליע איזה גוש בלתי מוחש, דמיוני יותר מקיים, בתוך תוכי. והוא יורד למטה, להיכן שחם לו , והוא מפיק רעד שאיני שולטת בו, וסומק בלחיי. סומק שאת כל כך אוהבת לגלות, להצביע עליו, כמו היה האות להסתער. גדודים של חיילייך, כובשים את חלקותיי בטקטיקה מבריקה, ואני רואה אותם קרבים ובאים, וכאילו מחדש מופתעת עד כמה העזו, העמיקו לחדור, לנכס לעצמם.
אצבעותייך הארוכות משולבות בשלי, לא עוזבות. אצבעות של פסנתרנית שלא נרתעת משופן. להקשיב לך מנגנת ולחפור בשיערך עם אצבעותיי, הקטנות, הקצרות, שמבקשות להן מפלט חם בשיער ראשך הרך. שיערות ארוכות, אדמוניות. צבען הלוהט כמעט שורף למחשבה, אך רכותן הלא נגמרת מוכיחה אותי מחדש.
כמה עמוק מסוגלת הלהבה שלך להגיע. תהייה מוצאת עצמה צפה על פני השטח של תודעתי, מתקרבת ללחוש לי – הרפי, שחררי.
מעולם לא שחררתי. לא באמת, לא כמו שראוי לאשה לוהבת כמוך, למולך כל טעמיי משניים. למולך רק את הינך, יפה וגדולה, רכה בגופך החמים, נעה אליי באיטיות מטרפת, עוד מעט, עוד מעט.
מזה שבועות שלא ניגנו אצבעותייך אפילו רסיטל אחד. לשווא הפצרותיי, תחינותיי, לטיפותיי. את נותרת שקטה, דמומה. פנייך לבנות, אינך אומרת דבר. שתיקה כאורך אהבתנו, שתיקה לתמיד.
