משחקי ריגול
מאת Black Lotus(מתחלפת){זאלופון}
31 באוגוסט 2005
ראיתי את דמותו מתקרבת. הוא לבש חולצה שחורה צמודה עם דוגמת קעקועים, מכנסיים שחורים ומשקפי שמש כהים. כאשר הגיע למרחק נשימה ממני אמר: "אז את המרגלת, הא?"
"אין לי מושג על מה אתה מדבר" עניתי, חיוך על פניי. "מעניין שלאף אחד אין מושג ואף אחד לא מרגל כשהם נכנסים לכאן, אבל כשהם יוצאים, אם הם יוצאים, התמונה קצת שונה". המשכתי לחייך ואז סטירה צרבה את לחיי מלווה במילים "מה את מחייכת?"
ובאמת, איזו סיבה יש למרגלת שבויה לחייך?
השובה הפשיט אותי מבגדיי פרט לתחתוניי, עטה על עיניי כיסוי עיניים והוביל אותי לחדר. הוא הורה לי לשבת ישיבה מזרחית על הרצפה כשידי מאחורי ערפי ואסר עליי להפריד או להוריד את ידי. בחדר לא נשמע קול מלבד רעש לבן. בשהותי שם חשבתי על מה אומר בחקירה – האם פשוט לשתוק? האם לנסות לשכנע שאינני מרגלת אלא תיירת / סטודנטית תמימה שנקלעה לסיטואציה הזו? האם פשוט לחשוף רק את המספר האישי או משהו כזה?
בעודי חושבת החלו ידיי להתעייף. נלחמתי בצורך להוריד אותן כי שמעתי קולות קרבים מבחוץ. נדמה לי כי ידי החלו לרעוד, אך כשהדלת נפתחה ייצבתי אותן מאחורי עורפי וישבתי זקופה.
החוקר נכנס ושאל אם אני מוכנה להודות ולמסור את שם איש הקשר שלי. אמרתי לו שאני סטודנטית בחילופי סטודנטים כאן ושהוא עושה טעות. הוא צחק ורכן לעברי. בלגלוג שקט אמר "את יכולה לחסוך את זה לעצמך. זה כואב, אני יודע. בדיוק שם, בכתפיים. שם מתרכז הכאב. לא חבל עליהן?"
שתקתי. הדלת נטרקה אחריו. נשארתי שם עוד זמן שלא היה ידוע לי. ניסיתי לחשב את הזמן שחלף לפי הרעש הלבן אך זה בחר שלא להישאר עקבי בקצבו. למרות הניסיון להסיח את דעתי מן הכאב בזרועותיי, הרעד סרב להעלם. ניסיתי לרכון קדימה כדי שמרפקי ינוחו על ברכיי ולפתע רגלו של השובה הונחה על גבי. "תתיישרי" פקד, תוך משיכה חדה בשערי.
התיישרתי וניסיתי שוב לומר לו כי זו טעות. הוא הורה לי לשתוק אלא אם בפי שם איש הקשר.
לאחר זמן מה הוא שוב עזב את החדר, בהבטיחו לי ברשעות כי בקרוב אלקח לחקירה. נותרתי הפעם באמת לבדי בחדר.
בשובו לאחר פרק זמן שלא הצלחתי להעריך, הוא קשר את ידיי מאחורי גבי ולקח אותי אל חדר אחר בעודו מזרז אותי בדחיפות ומסובב אותי על צירי עד שאיבדתי יכולת כיוון והתמצאות. לבסוף נזרקתי על משטח רך יחסית. ברקע התנגנה לה מוזיקה גרמנית-גותית. תהיתי האם זו ספה, מיטה או רהיט אחר. לא היה לי זמן רב לתהות הואיל ובמהרה הוא הפשיל את תחתוניי עד לברכיי ומיקם אותי כשרגליי פשוקות וידיי נתמכות באותו משטח רך ושאל "האם את מתכוונת לספר מיהו איש הקשר שלך?"
בשלב זה בחרתי בשתיקה כבת ברית. משתשובתי התאחרה לבוא הוא אמר "יש לנו דרכים להוציא את זה ממך, אם לא בטוב אז ברע".
חשתי את הצלפות השוט מכות בישבני ללא רחמים, ניסיתי למקד את נשימותיי על מנת לא להיכנע לכאב מוקדם כל כך. לאחר מספר לא מבוטל של הצלפות שכאלו הוא שאל שוב אם ברצוני להסגיר את איש הקשר ושתיקתי נותרה בעינה. כוס של מים הוגשה לפני ונצטוויתי לשתות את כולה. סט נוסף של הצלפות על הישבן, הירכיים ואיבר מיני החל. גאוותי לא נתנה לי לבכות, לא עדיין, ובמקום לבכות טענתי בפניו כי אין לי שום סיבה טובה להסגיר את איש הקשר שהרי בכל מקרה הוא יהרוג אותי – בין אם בעינויים ובין אם לאחר שאודה, כי ראיתי את פניו. החוקר שלי טען כי אם אודה לא יוציאו אותי להורג משום שאני דג רקק מבחינתם.
הוא משך בשערי והישיר את פניי למול אלה שלו. "אני רואה את הכאב בפנייך", אמר, "את תישברי בסוף. שנינו יודעים זאת. לא חבל על הכאב?"
כשהוא ראה שאין לי כוונה להודות הוא מילא כוס נוספת של מים והורה לי לשתות אותה. "אל תנסי להיות גיבורה גדולה, גם ככה אף אחד לא יזכור שמתת בייסורים בלי לחשוף, אם השותף שלך יסגיר את שם איש הקשר" הוא התריס לעברי ואז הצמיד אותי שוב למשטח וסט נוסף של הצלפות וחבטות ללא רחם מידו החזקה החל. בסיומו של זה רגליי וידיי רעדו מהכאב. הישבן שלי היה רותח מחום ודואב. הוא מילא עבורי עוד כוס מים אך לא הייתי מסוגלת לשתות אותה והתחננתי שלא יכריח אותי כדי שלא אקיא. הוא אילץ אותי לשתות את מחציתה ואת היתר שתה בעצמו.
"את קשוחה משאת נראית", אמר בלעג, "אך לא קשוחה מספיק".
החוקר החזיר אותי אל החדר הראשון, עירומה לחלוטין, ולראשונה מתחילת השבי הורד מעלי כיסוי העיניים. החדר בו שוכנתי היה בעל תכולה מועטה. במרכזו עמדה מיטה נפתחת פשוטה הנפתחת ונרות דלקו בפינותיו.
ההוראה שקיבלתי הייתה לעלות על המיטה ולא לזוז. הסוהר שלי יצא מן החדר למשך דקות ארוכות, ובשובו הניח על הרצפה קערה עם מים וקערה שבה חתיכות לחם. "כמה מעליב", חשבתי לעצמי, "הוא בטח מצפה שאני אוכל או אשתה מזה. אין מצב בכלל". את רצף המרד הפנימי שבי קטעה הוראה לרדת אל הרצפה כי "למרגלת מטונפת כמוך אין זכות להיות בנוח על מיטה". וכך מצאתי את עצמי קרובה אל הקערות, עיקשת בסירובי לא לגעת בהן. הרעש הלבן החל שוב להתנגן ברקע ונותרתי שוב לבדי.
הבטתי על החדר, לא בטוחה אפילו מה אני מחפשת בו. עיסיתי את ישבני הדואב ככל שהתאפשר לי בשל אזיקי, נתתי מנוחה לרגליי, ניסיתי שוב להעריך את הזמן.
ואז הדלת נפתחה, הוא עמד מולי ובידיו דלי מים. "את לא יודעת להעריך את מה שנותנים לך" אמר בנזיפה והביט לעבר הקערות. מטח של מים קרים שטף את ראשי וגופי. שלולית גדולה של מים נקוותה תחתיי. הוא הביט בי מבעד למשקפיים הכהים ויצא מן החדר.
המחשבה הראשונה שעברה לי בראש הייתה שהצלפות על ישבן רטוב כואבות אפילו יותר, ולכן ניסיתי לנוע לעבר נקודה יבשה יותר בלי שהדבר יורגש במפורש וקיוויתי שיעבור די זמן עד שובו שיאפשר לישבן שלי להתייבש.
אין לי מושג כמה זמן עבר אך בשובו הישבן שלי כבר לא היה רטוב כמעט, מה שהפיח בי תחושה שביכולתי לעמוד בחקירה נוספת. החוקר שאל אותי שוב אם ברצוני לומר לו דבר מה, ואמרתי שאני צריכה לשירותים. הוא התעלם מבקשתי וחייך – כוסות המים פעלו את פעולתן. "השותף שלך הודה" הוא הוסיף ואמר. "אם כן אתם יכולים לשחרר אותי" עניתי בחוצפה. "אחרי שתגידי לנו מיהו איש הקשר." "אתם הרי יודעים, לא?" הישרתי מבט אליו. "אנחנו רוצים קודם כל להצליב מידע לפני שנפעל. אם מישהו מכם שיקר אתם תוצאו להורג". עמדתי בשתיקתי. "תתכונני לחקירה נוספת", אמר, ולאחר זמן מה שב ולקח אותי שוב אל החדר השני.
הפעם יכולתי לראות את חדר החקירות. חזיתי בנרות דולקים על שולחן זכוכית ושמעתי את מוזיקת האינדסטריאל שתלווה את החקירה הנוכחית. ראיתי את הסדין השחור שעל המיטה ואת מנורת הקיר שנתנה אור מועט בחדר. בעודי סוקרת את סביבותיי החלו הצלפות בקיין. הצלפה ראשונה גרמה לקריסתי על המיטה בשל ידיי הרועדות. לא הייתי מוכנה לקיין ובטח שלא לקיין עבה שכזה.
הוא פנה אליי בטון מזלזל ואמר: "אז את לא חזקה כמו שאת מנסה להראות". הזלזול העלה את חמת זעמי והייתי נחושה לעמוד בכל שיידרש. מיקדתי את מבטי בנקודה על הסדין, וניסיתי לתרגל נשימות. ההצלפות הבאות היו לא מתפשרות, והתקשיתי לעמוד במשימות שנתתי לעצמי. רעדתי, התקפלתי, התכווצתי והרמתי ידיי מן המיטה. כל שינוי בעמידת המוצא גרר בעקבותיו סידור של גופי מחדש מלווה במבט בוז והצלפות חותכות נוספות. דמעות של כאב והשפלה שטפו את פניי.
הוא שאל אותי שוב לשמו של איש הקשר ושוב נותרתי בשתיקתי. הוא ניסה לדבר שוב אל ההיגיון שלי "אם תמסרי את השם תהיי חופשיה. למה לך לסבול כל כך הרבה? מי יעריך את זה כשתשובי, אם בכלל תשובי?" בשל התמדתי בשתיקה הוא הורה לי להתכופף שוב לעמדת המוצא ובחן את הסימנים שעל ישבני. אח"כ הוביל אותי אל השירותים והורה לי לעשות את צרכיי בעודו עומד בדלת הפתוחה ומביט בי.
הובלתי שוב אל תא המאסר. בהיתי ברצפה ספוגת המים, שהיטנפה מההליכה עליה, והצטערתי שלא אוכל לקרר בה את כאבי. במקום זה הודיע לי החוקר שהגיעה שעתי לישון. הוא קשר את ידיי ורגליי למיטת המתכת וכיבה את האור בצאתו מן החדר.
בשקט שנשארתי בו ניסיתי לחזק את גופי ורוחי, תהיתי כמה זמן עבר מאז שהתחלנו והאם באמת הוא ישאיר אותי שם כל הלילה. תיארתי לעצמי שאם אירדם אזכה לקימת בוקר טראומטית משהו ולכן גמלה בליבי ההחלטה שלא להירדם. גופי העייף תבע מנוחה ולכן חדלתי ממחשבות ותכנונים והרפיתי אותו על המיטה. עיני נשארו פקוחות, דרוכות לקראת מה שעתיד לבוא.
הזמן שעבר נראה ארוך כנצח אך בדיעבד התברר לי שעברה רק כמחצית השעה עד שהחוקר שחרר את אזיקי. הפעם הוא היה ללא משקפי השמש. הוא הוביל אותי שוב אל חדר השינה – חדר החקירות. בכניסה פנה אליי, חייך ואמר לי "ברכותיי, בעלי הברית הגיעו".
הפעם נפרש על המיטה סדין בורדו. אור נרות רך מילא את החדר ומוזיקה רומנטית השלימה את האווירה. החוקר, שעתה שב להיות אהובי, נשק לי ארוכות והשכיב אותי על המיטה. ידיו המלטפות עיסו ארוכות את גופי בשמן מסאז' בטעם שוקולד. כאב הסשן נמהל בתשוקה ורעבוני אליו. כשניתן האות ממנו טפטפתי על ידי את השמן ומרחתי על איבר מינו. ליקקתי אותו בתאווה, עיני נשואות אל עיני אהובי ולשוני מטיילת על תפארת איברו. העונג שבמעשה התחלף בעונג שבקבלה בעוד האהוב שלי מושח את איבר מיני ברוטב השוקולד וטועם אותו.
גניחות של עונג מלאו את החדר והצטרפו למוזיקה. לאחר שגמרתי בפעם הראשונה הוא חדר לתוכי ולש את גופי ונשמתי מבפנים. ראיתי את פניו קורנות מאושר מעל פני, את עיניו נוצצות כעיניי, והאהבה שלו המיסה את כל כאבי. היכולת המופלאה שלו לפרוט על גופי גרמה לשנינו לגמור יחדיו ולדמעות של אושר למלא את הכרית שעליה נח ראשי.
לא האמנתי שהמימוש של הפנטזיה הזו יתעלה על הדמיון, אבל האהבה שלנו כבר גרמה לכמה וכמה דמיונות להיות חיוורים לעומת המימוש וכך גם המימוש של פנטזיית סשן החקירה.
עננת האושר ליוותה אותנו שעות אח"כ, הסימנים ליוו אותי כמעט שבועיים, והזיכרון ילווה אותנו לכל החיים.
"אין לי מושג על מה אתה מדבר" עניתי, חיוך על פניי. "מעניין שלאף אחד אין מושג ואף אחד לא מרגל כשהם נכנסים לכאן, אבל כשהם יוצאים, אם הם יוצאים, התמונה קצת שונה". המשכתי לחייך ואז סטירה צרבה את לחיי מלווה במילים "מה את מחייכת?"
ובאמת, איזו סיבה יש למרגלת שבויה לחייך?
השובה הפשיט אותי מבגדיי פרט לתחתוניי, עטה על עיניי כיסוי עיניים והוביל אותי לחדר. הוא הורה לי לשבת ישיבה מזרחית על הרצפה כשידי מאחורי ערפי ואסר עליי להפריד או להוריד את ידי. בחדר לא נשמע קול מלבד רעש לבן. בשהותי שם חשבתי על מה אומר בחקירה – האם פשוט לשתוק? האם לנסות לשכנע שאינני מרגלת אלא תיירת / סטודנטית תמימה שנקלעה לסיטואציה הזו? האם פשוט לחשוף רק את המספר האישי או משהו כזה?
בעודי חושבת החלו ידיי להתעייף. נלחמתי בצורך להוריד אותן כי שמעתי קולות קרבים מבחוץ. נדמה לי כי ידי החלו לרעוד, אך כשהדלת נפתחה ייצבתי אותן מאחורי עורפי וישבתי זקופה.
החוקר נכנס ושאל אם אני מוכנה להודות ולמסור את שם איש הקשר שלי. אמרתי לו שאני סטודנטית בחילופי סטודנטים כאן ושהוא עושה טעות. הוא צחק ורכן לעברי. בלגלוג שקט אמר "את יכולה לחסוך את זה לעצמך. זה כואב, אני יודע. בדיוק שם, בכתפיים. שם מתרכז הכאב. לא חבל עליהן?"
שתקתי. הדלת נטרקה אחריו. נשארתי שם עוד זמן שלא היה ידוע לי. ניסיתי לחשב את הזמן שחלף לפי הרעש הלבן אך זה בחר שלא להישאר עקבי בקצבו. למרות הניסיון להסיח את דעתי מן הכאב בזרועותיי, הרעד סרב להעלם. ניסיתי לרכון קדימה כדי שמרפקי ינוחו על ברכיי ולפתע רגלו של השובה הונחה על גבי. "תתיישרי" פקד, תוך משיכה חדה בשערי.
התיישרתי וניסיתי שוב לומר לו כי זו טעות. הוא הורה לי לשתוק אלא אם בפי שם איש הקשר.
לאחר זמן מה הוא שוב עזב את החדר, בהבטיחו לי ברשעות כי בקרוב אלקח לחקירה. נותרתי הפעם באמת לבדי בחדר.
בשובו לאחר פרק זמן שלא הצלחתי להעריך, הוא קשר את ידיי מאחורי גבי ולקח אותי אל חדר אחר בעודו מזרז אותי בדחיפות ומסובב אותי על צירי עד שאיבדתי יכולת כיוון והתמצאות. לבסוף נזרקתי על משטח רך יחסית. ברקע התנגנה לה מוזיקה גרמנית-גותית. תהיתי האם זו ספה, מיטה או רהיט אחר. לא היה לי זמן רב לתהות הואיל ובמהרה הוא הפשיל את תחתוניי עד לברכיי ומיקם אותי כשרגליי פשוקות וידיי נתמכות באותו משטח רך ושאל "האם את מתכוונת לספר מיהו איש הקשר שלך?"
בשלב זה בחרתי בשתיקה כבת ברית. משתשובתי התאחרה לבוא הוא אמר "יש לנו דרכים להוציא את זה ממך, אם לא בטוב אז ברע".
חשתי את הצלפות השוט מכות בישבני ללא רחמים, ניסיתי למקד את נשימותיי על מנת לא להיכנע לכאב מוקדם כל כך. לאחר מספר לא מבוטל של הצלפות שכאלו הוא שאל שוב אם ברצוני להסגיר את איש הקשר ושתיקתי נותרה בעינה. כוס של מים הוגשה לפני ונצטוויתי לשתות את כולה. סט נוסף של הצלפות על הישבן, הירכיים ואיבר מיני החל. גאוותי לא נתנה לי לבכות, לא עדיין, ובמקום לבכות טענתי בפניו כי אין לי שום סיבה טובה להסגיר את איש הקשר שהרי בכל מקרה הוא יהרוג אותי – בין אם בעינויים ובין אם לאחר שאודה, כי ראיתי את פניו. החוקר שלי טען כי אם אודה לא יוציאו אותי להורג משום שאני דג רקק מבחינתם.
הוא משך בשערי והישיר את פניי למול אלה שלו. "אני רואה את הכאב בפנייך", אמר, "את תישברי בסוף. שנינו יודעים זאת. לא חבל על הכאב?"
כשהוא ראה שאין לי כוונה להודות הוא מילא כוס נוספת של מים והורה לי לשתות אותה. "אל תנסי להיות גיבורה גדולה, גם ככה אף אחד לא יזכור שמתת בייסורים בלי לחשוף, אם השותף שלך יסגיר את שם איש הקשר" הוא התריס לעברי ואז הצמיד אותי שוב למשטח וסט נוסף של הצלפות וחבטות ללא רחם מידו החזקה החל. בסיומו של זה רגליי וידיי רעדו מהכאב. הישבן שלי היה רותח מחום ודואב. הוא מילא עבורי עוד כוס מים אך לא הייתי מסוגלת לשתות אותה והתחננתי שלא יכריח אותי כדי שלא אקיא. הוא אילץ אותי לשתות את מחציתה ואת היתר שתה בעצמו.
"את קשוחה משאת נראית", אמר בלעג, "אך לא קשוחה מספיק".
החוקר החזיר אותי אל החדר הראשון, עירומה לחלוטין, ולראשונה מתחילת השבי הורד מעלי כיסוי העיניים. החדר בו שוכנתי היה בעל תכולה מועטה. במרכזו עמדה מיטה נפתחת פשוטה הנפתחת ונרות דלקו בפינותיו.
ההוראה שקיבלתי הייתה לעלות על המיטה ולא לזוז. הסוהר שלי יצא מן החדר למשך דקות ארוכות, ובשובו הניח על הרצפה קערה עם מים וקערה שבה חתיכות לחם. "כמה מעליב", חשבתי לעצמי, "הוא בטח מצפה שאני אוכל או אשתה מזה. אין מצב בכלל". את רצף המרד הפנימי שבי קטעה הוראה לרדת אל הרצפה כי "למרגלת מטונפת כמוך אין זכות להיות בנוח על מיטה". וכך מצאתי את עצמי קרובה אל הקערות, עיקשת בסירובי לא לגעת בהן. הרעש הלבן החל שוב להתנגן ברקע ונותרתי שוב לבדי.
הבטתי על החדר, לא בטוחה אפילו מה אני מחפשת בו. עיסיתי את ישבני הדואב ככל שהתאפשר לי בשל אזיקי, נתתי מנוחה לרגליי, ניסיתי שוב להעריך את הזמן.
ואז הדלת נפתחה, הוא עמד מולי ובידיו דלי מים. "את לא יודעת להעריך את מה שנותנים לך" אמר בנזיפה והביט לעבר הקערות. מטח של מים קרים שטף את ראשי וגופי. שלולית גדולה של מים נקוותה תחתיי. הוא הביט בי מבעד למשקפיים הכהים ויצא מן החדר.
המחשבה הראשונה שעברה לי בראש הייתה שהצלפות על ישבן רטוב כואבות אפילו יותר, ולכן ניסיתי לנוע לעבר נקודה יבשה יותר בלי שהדבר יורגש במפורש וקיוויתי שיעבור די זמן עד שובו שיאפשר לישבן שלי להתייבש.
אין לי מושג כמה זמן עבר אך בשובו הישבן שלי כבר לא היה רטוב כמעט, מה שהפיח בי תחושה שביכולתי לעמוד בחקירה נוספת. החוקר שאל אותי שוב אם ברצוני לומר לו דבר מה, ואמרתי שאני צריכה לשירותים. הוא התעלם מבקשתי וחייך – כוסות המים פעלו את פעולתן. "השותף שלך הודה" הוא הוסיף ואמר. "אם כן אתם יכולים לשחרר אותי" עניתי בחוצפה. "אחרי שתגידי לנו מיהו איש הקשר." "אתם הרי יודעים, לא?" הישרתי מבט אליו. "אנחנו רוצים קודם כל להצליב מידע לפני שנפעל. אם מישהו מכם שיקר אתם תוצאו להורג". עמדתי בשתיקתי. "תתכונני לחקירה נוספת", אמר, ולאחר זמן מה שב ולקח אותי שוב אל החדר השני.
הפעם יכולתי לראות את חדר החקירות. חזיתי בנרות דולקים על שולחן זכוכית ושמעתי את מוזיקת האינדסטריאל שתלווה את החקירה הנוכחית. ראיתי את הסדין השחור שעל המיטה ואת מנורת הקיר שנתנה אור מועט בחדר. בעודי סוקרת את סביבותיי החלו הצלפות בקיין. הצלפה ראשונה גרמה לקריסתי על המיטה בשל ידיי הרועדות. לא הייתי מוכנה לקיין ובטח שלא לקיין עבה שכזה.
הוא פנה אליי בטון מזלזל ואמר: "אז את לא חזקה כמו שאת מנסה להראות". הזלזול העלה את חמת זעמי והייתי נחושה לעמוד בכל שיידרש. מיקדתי את מבטי בנקודה על הסדין, וניסיתי לתרגל נשימות. ההצלפות הבאות היו לא מתפשרות, והתקשיתי לעמוד במשימות שנתתי לעצמי. רעדתי, התקפלתי, התכווצתי והרמתי ידיי מן המיטה. כל שינוי בעמידת המוצא גרר בעקבותיו סידור של גופי מחדש מלווה במבט בוז והצלפות חותכות נוספות. דמעות של כאב והשפלה שטפו את פניי.
הוא שאל אותי שוב לשמו של איש הקשר ושוב נותרתי בשתיקתי. הוא ניסה לדבר שוב אל ההיגיון שלי "אם תמסרי את השם תהיי חופשיה. למה לך לסבול כל כך הרבה? מי יעריך את זה כשתשובי, אם בכלל תשובי?" בשל התמדתי בשתיקה הוא הורה לי להתכופף שוב לעמדת המוצא ובחן את הסימנים שעל ישבני. אח"כ הוביל אותי אל השירותים והורה לי לעשות את צרכיי בעודו עומד בדלת הפתוחה ומביט בי.
הובלתי שוב אל תא המאסר. בהיתי ברצפה ספוגת המים, שהיטנפה מההליכה עליה, והצטערתי שלא אוכל לקרר בה את כאבי. במקום זה הודיע לי החוקר שהגיעה שעתי לישון. הוא קשר את ידיי ורגליי למיטת המתכת וכיבה את האור בצאתו מן החדר.
בשקט שנשארתי בו ניסיתי לחזק את גופי ורוחי, תהיתי כמה זמן עבר מאז שהתחלנו והאם באמת הוא ישאיר אותי שם כל הלילה. תיארתי לעצמי שאם אירדם אזכה לקימת בוקר טראומטית משהו ולכן גמלה בליבי ההחלטה שלא להירדם. גופי העייף תבע מנוחה ולכן חדלתי ממחשבות ותכנונים והרפיתי אותו על המיטה. עיני נשארו פקוחות, דרוכות לקראת מה שעתיד לבוא.
הזמן שעבר נראה ארוך כנצח אך בדיעבד התברר לי שעברה רק כמחצית השעה עד שהחוקר שחרר את אזיקי. הפעם הוא היה ללא משקפי השמש. הוא הוביל אותי שוב אל חדר השינה – חדר החקירות. בכניסה פנה אליי, חייך ואמר לי "ברכותיי, בעלי הברית הגיעו".
הפעם נפרש על המיטה סדין בורדו. אור נרות רך מילא את החדר ומוזיקה רומנטית השלימה את האווירה. החוקר, שעתה שב להיות אהובי, נשק לי ארוכות והשכיב אותי על המיטה. ידיו המלטפות עיסו ארוכות את גופי בשמן מסאז' בטעם שוקולד. כאב הסשן נמהל בתשוקה ורעבוני אליו. כשניתן האות ממנו טפטפתי על ידי את השמן ומרחתי על איבר מינו. ליקקתי אותו בתאווה, עיני נשואות אל עיני אהובי ולשוני מטיילת על תפארת איברו. העונג שבמעשה התחלף בעונג שבקבלה בעוד האהוב שלי מושח את איבר מיני ברוטב השוקולד וטועם אותו.
גניחות של עונג מלאו את החדר והצטרפו למוזיקה. לאחר שגמרתי בפעם הראשונה הוא חדר לתוכי ולש את גופי ונשמתי מבפנים. ראיתי את פניו קורנות מאושר מעל פני, את עיניו נוצצות כעיניי, והאהבה שלו המיסה את כל כאבי. היכולת המופלאה שלו לפרוט על גופי גרמה לשנינו לגמור יחדיו ולדמעות של אושר למלא את הכרית שעליה נח ראשי.
לא האמנתי שהמימוש של הפנטזיה הזו יתעלה על הדמיון, אבל האהבה שלנו כבר גרמה לכמה וכמה דמיונות להיות חיוורים לעומת המימוש וכך גם המימוש של פנטזיית סשן החקירה.
עננת האושר ליוותה אותנו שעות אח"כ, הסימנים ליוו אותי כמעט שבועיים, והזיכרון ילווה אותנו לכל החיים.
