לפני שמכינים סט אזיקונים ומפנים את הבגאז', כמה מחשבות על התנאים והכללים שיהפכו את פנטזיית האונס שלכם לחוויה בלתי נשכחת, ולא למשהו שהולכים בגללו לפסיכולוג.

"סליחה, לא שמעתי אותך טוב" אומרת הקופאית ותוהה לעצמה האם היא שמעה נכון.

"כלבה" היא חוזרת, הפעם קצת יותר בקול.

"בן זונה!" היא חושבת לעצמה כשהיא רואה את גבר מספר 4. הוא עומד מולה ומחייך, והיא נמלאת בתחושה של שנאה. היא תעבה אותו עוד מהכתיבה שלו בפורומים. הפגישה איתו במסיבות של הקהילה רק הגבירה את השנאה שלה כלפיו ועכשיו הוא נמצא פה מולה והיא לא יכולה אפילו לומר כלום, רק לנסות לרייר קצת פחות

הוא אסר עליה לירוק, לבלוע או להקיא את תכולת פיה. "עד שלא מורידים את המים בשירותים, מה שנכנס לאסלה נשאר באסלה", הסביר לה

ראיתי את דמותו מתקרבת. הוא לבש חולצה שחורה צמודה עם דוגמת קעקועים, מכנסיים שחורים ומשקפי שמש כהים. כאשר הגיע למרחק נשימה ממני אמר: "אז את המרגלת, הא?"

חיוך זוויתי עולה על פני בראותי את חתלתולתי. היא יורדת על ברכיה, מחכה למוצא פי. לנשימותיה הכבדות שמפירות את הדממה מצטרף קול טיפוף עקביי...

"איפה אנחנו?" אני שואלת, "במטוס", הוא עונה.
"אבל... אני לא טסה. יש לי פחד גבהים ופחד טיסות. אני רוצה לרדת."

הוא מזמין אותך במחוות יד להכנס אל החדר, אותו ארגן מבעוד מועד. את הפסנתר מכסה בד קטיפה שחור שגולש ממנו אל הרצפה ועליו דולקים נרות. נרות נוספים בוערים במעגל במרכז החדר. אני על ברכיי, לצידו...

מסתכלת עליו מלמטה, מרגישה כל כך קטנה. הוא מסתכל עליי במבטו, זה שגורם לי לצמרמורות, זה שגורם לי למחול על גאוותי, פעם אחר פעם, להכנע לרגליו ולזעוק לו במבטי "כן אדוני".
הוא בוחן אותי, קטנה כל כך למרגלותיו. בוחן את עיניי הנישאות אליו בהערצה, את סימני הסשן, את לובן עורי. המים נושרים מגופו בשבילים מהפנטים. ידיו שלובות על חזהו.

צלצול בדלת. "הוא הקדים" – מחשבה ראשונה בראש. הוא נכנס – אני מחבקת אותו, עומדת על קצות האצבעות. מעבירה מבט לשעון – זו אני שאיחרתי. אני אוחזת בידו, מובילה אותו לחדר. הוא מתיישב על המיטה, סוקר את הבלגאן ומפטיר – "למה את לא מוכנה?"