זמן

צלצול בדלת.
אני קמה משולחן האיפור יחפה בחצי ריצה,
עוד לא מסודרת – חצי מאופרת וחצי לבושה.
"הוא הקדים" – מחשבה ראשונה בראש.
הוא נכנס – אני מחבקת אותו, עומדת על קצות האצבעות.
מעבירה מבט לשעון – זו אני שאיחרתי.
אני אוחזת בידו, מובילה אותו לחדר. הוא מתיישב על המיטה,
סוקר את הבלגאן ומפטיר – "למה את לא מוכנה?"
"התעכבתי באמבטיה, רציתי שהכול יהיה מושלם עבורך".
"וזה נראה לך מושלם?" הוא שואל
תן לי עוד כמה דקות וזה יהיה. תראה אותי הופכת להיות…

הוא קם, לא נותן לי לסיים את המשפט, אוחז בשערי ואומר –
"בכל זמן, בכל מקום, בכל מצב את השפחה שלי – ברור לך?"
"כן אדון." "ואת יודעת שתשלמי על האיחור?" "כמובן אדון".
אני עולה על העקבים, מסדרת את השיער, שמה את הקולר.
הוא אוחז במברשת השיער שלי, אני מתקרבת, כורעת על ברכי לפניו. "אני צריכה להסתרק, אדון".
הוא קם נעמד מאחורי, מסרק אותי בעדינות , לוקח את הזמן.
הזמן… כל דקה כזו תעלה לי ביוקר.
אני מתחילה להילחץ. הוא רואה את המבט על פני דרך הראי שעל הקיר ומחייך את החיוך המרושע שלו.
עולים לאוטו ונוסעים. שתיקה.
משפילה את המבט ומציצה לעברו. הוא עדיין עם החיוך…
ברמזור הוא מכה בידו בחזקה על פנים ירכי ואצבעו על שפתיי.
הוא מכיר את המבט הזה, הוא מתענג עליו והוא סוטר שוב באותו מקום.
הוא יודע שאהיה רטובה ושאין שם תחתונים כדי לספוג את תשוקתי.

מגיעים.
עולים במדרגות עד הדירה שלו, אני ניגשת למקומי הטבעי – על ברכיי באמצע החדר ומשפילה מבט.
כיסוי העיניים עולה על עיניי.
מוזיקה מתחילה להתנגן, העולם מצטמצם ונעלם.
אזיקי העור תחילה – הוא לא מחבר אותם הפעם.
מה הולך להיות? הפה פעור לקראתו והוא מתעכב לבוא.

הריצרץ' נפתח והשמלה צונחת עד גובה הברכיים.
דממה, רק המוזיקה מתנגנת.
לחישה שלו ליד האוזן שלי " את לא טיפשה, נכון?"
"כן אדון", "ואת יודעת שאני שונא לחכות?" , "כן אדון".
"אז למה נאלצתי לחכות לך היום?", "סליחה אדון".

שוב השקט הזה.
הוא מרים אותי בהינף יד, אוחז במתני כי יודע שאאבד את שיווי המשקל, השמלה נושרת מגופי, מותירה אותי עירומה.
מוליך אותי מספר צעדים, אני מחכה למוצא פיו.
הוא מרים את ידי וקושר אתה לשרשרת, מותיר אותה תלויה באוויר וחיש קל מצטרפת אליה היד השנייה.
הוא דוחף אותי קדימה, אנקה נפלטת מגרוני.
הנצח הוא הזמן שבין אותה שניה לשניה בה אני נעצרת ע"י שלשלאותיי, ידיי נמתחות ומונעות ממני ליפול.

הוא מלטף את ירכיי במגעו החם, מוריד את חזייתי בידו השנייה ונצמד אליי.
אני חשה את תשוקתו, בעוד הוא מועך את חזי ואומר לי "הגיע הזמן לפרוע את חובך. את יודעת בכמה דקות איחרת?"
"לא במדויק אדון" פולט הפה כשהראש מנסה לחשב.
"תני לי הערכה גסה" הוא מצווה, " 20 דקות אדון?" אני עונה.
"את שואלת או אומרת?" , "אני משערת אדון".
"ובכן… חוש הזמן שלך דפוק… 28 דקות, ובעבור כל אחת מהן תטעמי את מגעו של השוט שלי על בשרך הלבן".
"את תתחילי לספור, וכדאי שלא יהיו טעויות". "כמובן אדון" אני עונה.

השוט שלו, זה ששמו חרוט בקצהו, שניתן לו באהבה אין קץ ליום הולדתו, עובר על פני גבי, ישבני, ירכיי, בין רגלי ומתנתק מגופי.
אוושת הנפתו ומגעו על עורי בחותם אדום מפלח את העור, את הדממה. "אחת" מתחילים לספור.
ערפילים של כאב, תשוקה, וכניעה מציפים את ראשי , ההיגיון מצווח להישאר מפוקסת , לא לטעות.

הצלפה רודפת הצלפה, נקטעת רק למגע אצבעותיו על סימן עמוק במיוחד.
"מעניין איך אני נראית עכשיו" חולפת מחשבה בראשי.
ברכי רועדות, גופי דרוך, חושי מעורפלים ומוחי חד.

ההצלפות נפסקו, לעכשיו.
הוא נע סביבי כנמר סביב קורבנו, אני חשה את חום גופו, נשימתו וריחו, הו ריחו הכה מוכר לי.
טיפות של שעווה נוטפות פתע על פטמתי, הפה אך נפתח כדי להביע את התדהמה והכאב וקולט לתוכו לשון חמימה, חוף מבטחים.

נשיקותיו במורד גבי מטוות את שביל השעוה, וירכיי פשוקות למגעו.
לו רק יכולתי לראות את מבטו, לחדור לראשו כעת.
המחשבה נקטעת עת השוט קורע את בשרי. אנחנו שוב סופרים.

קשה לי יותר להחניק את אנחותיי, הרטיבות מציפה אותי.
הוא מפריד את פלחי ישבני וחודר בבת אחת.
השלשלאות מרשרשות עת אני נהדפת קדימה מכובד משקלו.
אנו מתענגים זה על גופה של זו, נשימותינו נעשות כבדות,
הוא יוצא מתוכי מותיר אותי מרוקנת.

השלשלאות נפתחות, אני מורדת לרצפה, ומגעה כה קר מול ירכיי הבוערים. שוב ידי מאחורי גבי והפה פעור ומוכן כמו שהוא אוהב.
הוא חודר אל פי, ממלא אותו, גורם לי להיחנק, והוא מביט ונהנה.
אני מרימה את מבטי אל פניו, מביטה בפנים שאני כל כך מעריצה, וחוטפת את שמגיע לי – הסטירה.

הוא תופס בשערי , דוחף את פי על איברו, וממשיך עד שהוא גומר לי על כל הפנים והפה, ממלא אותי בחמימות, מסמן אותי כשלו.