ארומה תרפי
מאת Black Lotus(מתחלפת){זאלופון}
8 באוקטובר 2012
הם עומדים בכניסה לארומה, הוא לוחש לה באוזן כמה מילים. היא מהנהנת להראות שהבינה. הוא ממשיך לעבר השולחנות, והיא לדלפק ההזמנות כדי להזמין את הארוחה שלהם. הקופאית שואלת אותה את השאלות הרגילות: איזה לחם? לשבת או לקחת? ו"על שם מי ההזמנה?".
"כלבה" היא עונה, כמעט בלחישה.
"סליחה, לא שמעתי אותך טוב" אומרת הקופאית ותוהה לעצמה האם היא שמעה נכון.
"כלבה" היא חוזרת, הפעם קצת יותר בקול.
"את יודעת שככה יקראו לך בהזמנה, את לא מעדיפה לתת לי שם אחר?" משדלת אותה הקופאית.
הסומק עולה בלחייה, ותחושת מחנק מתחילה בגרון, אבל היא עומדת על שלה. "כמו שאמרתי, כלבה. ואם את יכולה שיקריאו את זה יחסית בקול רם, כי יש לי בעיות שמיעה."
היא הולכת עכשיו לשולחן שבו הוא יושב, ומרגישה את הלחיים שלה בוערות. "ההזמנה בוצעה, אדוני." היא מדווחת.
עוברות להן מספר דקות שנראות לה כנצח עד שבכריזה קוראים "כלבה". היא רוצה לקפוץ ולקחת את ההזמנה, אך הוא אוחז בידה, מצמיד אותה לשולחן ואומר לה "לא בטוח שקראו לך. חכי רגע שיקראו שוב" ומחייך.
בפעם השלישית שבה היא נקראת אל דלפק קבלת המזון, הוא מאפשר לה ללכת. הוא מורה לה ללכת לאט, לא לרוץ. האנשים הסקרנים שיושבים בשולחנות האחרים תוהים לעצמם מי תענה לקריאה כלבה, והיא מרגישה את המבטים שלהם שופטים אותה, חוקרים אותה, תוהים מה לא בסדר איתה.
שני העובדים בדלפק בוחנים אותה גם כן, תוהים האם זה שם זר ומתפלאים לגלות מראה ישראלי לחלוטין. כל היושבים בבית הקפה הזה מסתכלים עליה כעת, כך לפחות היא מרגישה. הלחץ גורם לידיה לרעוד והמגש מתמלא בקפה של אדונה. היא יודעת שזה לא יעבור בשקט, והגוש בגרון ממשיך לגדול בינתיים.
כשהיא מניחה את המגש על השולחן, הוא מבקש ממנה לפנות את תכולתו אל השולחן. היא שמה לידו את המנה שהזמין, את הקפה, את המים הקרים ואת העוגיה לקינוח. רגע לאחר שהיא מסיימת הוא אומר לה "שפכת את הקפה, ולכלכת את המגש. נראה לי שאת צריכה לנקות אותו", ומחווה בידו על הכסא שלה.
הוא מביא לה את המגש, מחזיק בידיו את כוס הקפה שלו, ומרים אותה טיפה, כאומר "לרוויה". היא מסתכלת סביבה לראות האם עדיין בוחנים אותה וקולטת מבטים חטופים. היא מנסה לומר לעצמה שזה בסדר, מנסה להתעלם מכך שעשרות אנשים יכלו לגעת במגש הזה לפני ששטפו אותו, ומלקקת מהמגש את הקפה שנשפך עליו, מהר ככל שהיא יכולה. "שתי לאט. יש לנו עוד זמן עד שאסיים את המנה שלי." אומר האדון שלה, "את מעדיפה שאחשוב על דרכים נוספות בהן תוכלי לשעשע אותי?"
"כלבה" היא עונה, כמעט בלחישה.
"סליחה, לא שמעתי אותך טוב" אומרת הקופאית ותוהה לעצמה האם היא שמעה נכון.
"כלבה" היא חוזרת, הפעם קצת יותר בקול.
"את יודעת שככה יקראו לך בהזמנה, את לא מעדיפה לתת לי שם אחר?" משדלת אותה הקופאית.
הסומק עולה בלחייה, ותחושת מחנק מתחילה בגרון, אבל היא עומדת על שלה. "כמו שאמרתי, כלבה. ואם את יכולה שיקריאו את זה יחסית בקול רם, כי יש לי בעיות שמיעה."
היא הולכת עכשיו לשולחן שבו הוא יושב, ומרגישה את הלחיים שלה בוערות. "ההזמנה בוצעה, אדוני." היא מדווחת.
עוברות להן מספר דקות שנראות לה כנצח עד שבכריזה קוראים "כלבה". היא רוצה לקפוץ ולקחת את ההזמנה, אך הוא אוחז בידה, מצמיד אותה לשולחן ואומר לה "לא בטוח שקראו לך. חכי רגע שיקראו שוב" ומחייך.
בפעם השלישית שבה היא נקראת אל דלפק קבלת המזון, הוא מאפשר לה ללכת. הוא מורה לה ללכת לאט, לא לרוץ. האנשים הסקרנים שיושבים בשולחנות האחרים תוהים לעצמם מי תענה לקריאה כלבה, והיא מרגישה את המבטים שלהם שופטים אותה, חוקרים אותה, תוהים מה לא בסדר איתה.
שני העובדים בדלפק בוחנים אותה גם כן, תוהים האם זה שם זר ומתפלאים לגלות מראה ישראלי לחלוטין. כל היושבים בבית הקפה הזה מסתכלים עליה כעת, כך לפחות היא מרגישה. הלחץ גורם לידיה לרעוד והמגש מתמלא בקפה של אדונה. היא יודעת שזה לא יעבור בשקט, והגוש בגרון ממשיך לגדול בינתיים.
כשהיא מניחה את המגש על השולחן, הוא מבקש ממנה לפנות את תכולתו אל השולחן. היא שמה לידו את המנה שהזמין, את הקפה, את המים הקרים ואת העוגיה לקינוח. רגע לאחר שהיא מסיימת הוא אומר לה "שפכת את הקפה, ולכלכת את המגש. נראה לי שאת צריכה לנקות אותו", ומחווה בידו על הכסא שלה.
הוא מביא לה את המגש, מחזיק בידיו את כוס הקפה שלו, ומרים אותה טיפה, כאומר "לרוויה". היא מסתכלת סביבה לראות האם עדיין בוחנים אותה וקולטת מבטים חטופים. היא מנסה לומר לעצמה שזה בסדר, מנסה להתעלם מכך שעשרות אנשים יכלו לגעת במגש הזה לפני ששטפו אותו, ומלקקת מהמגש את הקפה שנשפך עליו, מהר ככל שהיא יכולה. "שתי לאט. יש לנו עוד זמן עד שאסיים את המנה שלי." אומר האדון שלה, "את מעדיפה שאחשוב על דרכים נוספות בהן תוכלי לשעשע אותי?"
