שלווה
מאת FrozenLips
20 בספטמבר 2005
כמה שלווה ניתן למצוא בחיבוק של גבר. אפילו אם אינו אהוב במיוחד. בעצם אפילו אם כמעט זר. המנוחה הזאת, בתוך ידיים רחבות, מוקפת בגו נפרש ונשימות קצובות, חמימות ומהבילות נושפות בעורפי. כל כך הרבה רוגע טמון בה.
אני מביטה אל הקיר ומדמיינת את השתקפותו. כאילו הייתי מציצה לרגע מחור המנעול. הפלומה על גבו זעה קלות למגע הרוח הנושבת מן החלון הפתוח. אגלי הזיעה שכמעט התייבשו על מצחו. השרירים המתוחים קלות. מלמולי שינה חסרי פשר מגיעים לאוזניים שכלל אינן אמורות לשמוע.
הוא מתהפך, משאיר רק את ידו על כתפי, זרוקה עליי באגביות מושלמת. כאילו זה המקום הטבעי שלה. כאילו הבחורה העירומה המוטלת על מיטתו הייתה שם מאז ומעולם. ציפורן אחת ננעצת במקריות בבשר. לא. אין זה כאב. כלל וכלל לא. אבל יש בו להזכיר את אמיתות הדברים.
אינני חולמת.
אני מתהפכת אליך לאט לאט ובזהירות ונדמה לי שזה לא המקום שלי. נדמה לי שעוד רגע תקיץ ותגיד לי ללכת. או גרוע מזה – לא תגיד לי דבר. פשוט תביט דרכי ואבין שאני לא שם בכלל. ששוב דבר אינו אמיתי.
נוגעת-לא נוגעת באצבע אחת בחזה שלך. אתה לא מגיב ולרגע נדמה לי שאתה שלי. שכבשתי. סופית. עכשיו אתה שלי. ניצחתי בקרב, במערכה, במלחמה – אני גיבורת כל המאבקים, שבה הביתה עטורת ניצחונות עוטה את עורות המנוצחים, נושאת את ראשיהם על מגש מפואר של כסף. ההמונים מריעים לי. הנתינים כורעים ברך. ואתה רק נושף בכבדות ומתנער. ועוד כידון מפלח את לבי מכיוון נוסף.
בפאניקה, כולי על סף תהום, אוצרת דמעות, שוקעת, אני מתכרבלת על הצד ועוטה אותו עליי. מושכת את ידו כשמיכה ומקרבת את גבו, את חזהו הנושם, את לבו שפועם בקצב שוקט ואחיד, את בטנו החמה, את רגליו החזקות אליי. מתעטפת בו כאילו הוא היה המחסה שלי מפני העולם, כאילו הוא יציל אותי והוא היחיד שיכול להציל אותי ואין לי תקווה אחרת מלבדו. מתכסה בו מפני הרוע וחוסר ההבנה והסרקזם חסר המשמעות. מפני כל מה שמכוער בעולם. מושכת אותו אליי, עוד. רק אם תעטוף אותי אני אנצל. רק אם תעטוף אותי אולי אצליח להיות מאושרת.
כלל לא שמתי לב שאתה כבר ער, כי שריריך מתמלאים במתיחותם הטבעית, ואתה מושך אותי טיפה קרוב יותר אליך, ממזער את הפער שעוד נותר. אני כולי מחוצה בתוכך. הנשימה כבדה עליי מעט במצב הזה, בתוך החיבוק הזה שלך שמוחץ אותי אל תוך הבטן שלך, שמצמצם את צלעותיי, שמעביר כאב איטי ונעים בשרירי הגב התחתון.
אני מביטה לאט מעבר לכתף ואני רואה אותך מנומנם ומחייך.
לאט לאט הנשימה שלי מתוזמנת עם שלך,
אני נרדמת.
אני מביטה אל הקיר ומדמיינת את השתקפותו. כאילו הייתי מציצה לרגע מחור המנעול. הפלומה על גבו זעה קלות למגע הרוח הנושבת מן החלון הפתוח. אגלי הזיעה שכמעט התייבשו על מצחו. השרירים המתוחים קלות. מלמולי שינה חסרי פשר מגיעים לאוזניים שכלל אינן אמורות לשמוע.
הוא מתהפך, משאיר רק את ידו על כתפי, זרוקה עליי באגביות מושלמת. כאילו זה המקום הטבעי שלה. כאילו הבחורה העירומה המוטלת על מיטתו הייתה שם מאז ומעולם. ציפורן אחת ננעצת במקריות בבשר. לא. אין זה כאב. כלל וכלל לא. אבל יש בו להזכיר את אמיתות הדברים.
אינני חולמת.
אני מתהפכת אליך לאט לאט ובזהירות ונדמה לי שזה לא המקום שלי. נדמה לי שעוד רגע תקיץ ותגיד לי ללכת. או גרוע מזה – לא תגיד לי דבר. פשוט תביט דרכי ואבין שאני לא שם בכלל. ששוב דבר אינו אמיתי.
נוגעת-לא נוגעת באצבע אחת בחזה שלך. אתה לא מגיב ולרגע נדמה לי שאתה שלי. שכבשתי. סופית. עכשיו אתה שלי. ניצחתי בקרב, במערכה, במלחמה – אני גיבורת כל המאבקים, שבה הביתה עטורת ניצחונות עוטה את עורות המנוצחים, נושאת את ראשיהם על מגש מפואר של כסף. ההמונים מריעים לי. הנתינים כורעים ברך. ואתה רק נושף בכבדות ומתנער. ועוד כידון מפלח את לבי מכיוון נוסף.
בפאניקה, כולי על סף תהום, אוצרת דמעות, שוקעת, אני מתכרבלת על הצד ועוטה אותו עליי. מושכת את ידו כשמיכה ומקרבת את גבו, את חזהו הנושם, את לבו שפועם בקצב שוקט ואחיד, את בטנו החמה, את רגליו החזקות אליי. מתעטפת בו כאילו הוא היה המחסה שלי מפני העולם, כאילו הוא יציל אותי והוא היחיד שיכול להציל אותי ואין לי תקווה אחרת מלבדו. מתכסה בו מפני הרוע וחוסר ההבנה והסרקזם חסר המשמעות. מפני כל מה שמכוער בעולם. מושכת אותו אליי, עוד. רק אם תעטוף אותי אני אנצל. רק אם תעטוף אותי אולי אצליח להיות מאושרת.
כלל לא שמתי לב שאתה כבר ער, כי שריריך מתמלאים במתיחותם הטבעית, ואתה מושך אותי טיפה קרוב יותר אליך, ממזער את הפער שעוד נותר. אני כולי מחוצה בתוכך. הנשימה כבדה עליי מעט במצב הזה, בתוך החיבוק הזה שלך שמוחץ אותי אל תוך הבטן שלך, שמצמצם את צלעותיי, שמעביר כאב איטי ונעים בשרירי הגב התחתון.
אני מביטה לאט מעבר לכתף ואני רואה אותך מנומנם ומחייך.
לאט לאט הנשימה שלי מתוזמנת עם שלך,
אני נרדמת.
