ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

המבחן שלה (1): תנאי קבלה

מאת barbie​(אחרת)     31 באוגוסט 2005
היא התעוררה אל עולם חדש. לרגע שכחה את עצמה, קורי החלום והשינה עוד נטוו סביב עיניה, וקרני השמש העולצות הזכירו לה. מזנקת ממיטתה, שוטפת פניה, בתנועות אוטומטיות כמעט מכינה קפה, מיליון מחשבות מתרוצצות בראשה. מקלחת - היא חושבת, ותנועותיה מהירות, חפוזות, ממאנות להרפות. מושכת מעליה את החצאית הארוכה, הדקה, את החולצה, החזייה והתחתונים, פורמת את צמתה הקלועה באצבעות מיומנות ונכנסת לאמבט. עוצמת עיניים, מתמכרת למגע השוטף, המזכך של המים, זוכרת את הפעם ההיא, בה לקחה אותה אמה אל המקווה. זוכרת את עצמה מצטנפת בתוך מעיל האם, בחורף ההוא, מבוישת, והאם המרדנית מטבעה, ספק מבקשת ספק דורשת מהבלנית להתיר לבתה להיכנס עמה, לחוות את החוויה האקסטאטית. ''ילדות קטנות אינן מורשות להיכנס אל המקווה!'' ואמה עומדת, מחייכת וטומנת שטר בידיה של הבלנית. אבל... אבל... וכבר הן נכנסות.

הנה היא רואה את אמה נכנסת אל חדר המקלחות, גופה חלק כמשי, ציפורניה גזוזות היטב,שערה אסוף. '' קדימה, מיידלע, התפשטי,'' מזרזת האם את בתה והילדה מתבוננת בבושה באמה ומשפילה מבטה. מצייתת להוראותיה של האם. רק לימים תבין הבת כמה הייתה אמה עוף מוזר בנוף המקומי.

האם אוספת את שתי צמותיה של הבת לפקעת סביב ראשה. ושתיהן צועדות עירומות אל היכל המים. הבלנית בודקת אותן, חלקות, שיער אסוף, נקיות וחפות מתכשיטים.

האם, הרגילה בדבר, פולטת קצרות ''החזיקי נשימתך, מיידלע", והבלנית בודקת שכל גופן בתוך המים, דוחפת את ראשן , ממלמלת, סופרת כמה שניות, הבת נבהלת, נחנקת, אין לה אוויר, ושוב....הטקס חוזר על עצמו כמה פעמים, הבת מתרגלת מהר מאוד, וכשהן יוצאות, האם שותקת . רק מתבוננת בבתה, מהצד. רואה וחשה את התרגשותה הגדולה. הבת חשה שהמים שנגעו בה, שחנקו אותה, שטיהרו וזיככו אותה, נתנו לה תחושה מדהימה, של ריחוף, וניקיון אינסופי. כאילו בא מישהו מבפנים וקרצף את קרקעית נשמתה.

אז, באותם ימים רחוקים, לא ידעה לשאול את עצמה, מדוע יש צורך לקרצף נשמה של ילדה קטנה, שאפילו אל גיל המחזור החודשי לא הגיעה עדיין?
וכך, עומדת עכשיו, מתחת לזרם המים, התמונות חולפות רצות בראשה. את הדת קברה יחד עם מותה של האמונה.
אולי החליפה את האלוהות במשהו אחר..

הוא מחכה, חשבה לעצמה, מזרזת את עצמה. יוצאת מן המקלחת, בתנועה מהירה חוטפת- עוטפת את גופה במגבת הגדולה , ניצוץ המבוכה תמיד נשאר שם, לעזאזל. עומדת עטופה במגבת מול ארונה. מה כבר יש לארון הזה להציע, חושבת בשאט נפש . אך לא מזמן החלה להחליף את החולצות הארוכות בקצרות יותר. את הנעליים הסגורות במגפיים, ובסנדלים דקיקי עקב. החצאיות הארוכות נשארו.
חייבת להחליף מלתחה, משננת לעצמה במוחה.

אך הוראותיו היו ברורות ומדויקות . "חצאית. חוטיני. או ללא תחתונים. חזייה. חולצה קצרה. סנדלים. הגיעי מוכנה לכל דבר, אם את באמת רוצה להוכיח לי שאת ראויה!"

היא מוותרת על התחתונים, בידיעה שתצטער על כך. בזריזות בוחרת חצאית בהירה, ארוכה דקה, וחולצה קצרה פשוטה, חזיית משי לבנה.
חושבת עליו. על עיניו הטובות המתנגשות כל כך עם קולו הנוקשה, עם דרישותיו הבלתי אפשריות..
הוא רוצה לראות אותה מושפלת.
נוטפת.
מלקקת אישה אחרת. מלקקת גבר אחר. בהרמון הפרטי שלו.
למה התאהבה דווקא בו ? השאלות מנקרות במוחה, ללא הרף.
ואיך זה, שאיש המחזיק לעצמו אימפריה קטנה של עבדים ושפחות, מצליח לנסוך, דווקא בה, ביטחון.
הרי לא יצר התחרותיות מקנן בה. איננה יומרנית. או תחרותית. או אפילו שאפתנית במיוחד.
היא פשוט... התאהבה בו.

מגיעה למקום היעד.
פותחת את הדלת, כפי שהורה לה. חושך מוחלט, למרות שעות הצהריים . תריסים מוגפים. עיניה מנסות להסתגל לחשיכה. חוששת, מאוד.

''על ברכייך!'' קול קשה, קר, נוקשה, ועדיין... זה קולו. אנחת רווחה נמלטת מפיה .
"ששש..."
הוא קושר כיסוי עיניים שחור סביב עיניה, מלטף את ראשה. ''נבהלת ?'' היא יכולה לשמוע שמץ של חיוך בקולו, ונימה מתרככת מעט.
''כן, אדוני,'' קולה נסדק.
הוא מלטף את שערה, את צווארה.
''יש לך מספר מבחנים לעבור בטרם אחליט אם אני רוצה שתהיי שלי. היום תעברי את המבחן הראשון שלך.''

הפחד עולה מקרקעית נשמתה, שוב אותו פחד נוראי. חוסם את יכולתה לחשוב, חוסם את יכולתה לסדר את נשימותיה. ממה היא כל כך פוחדת, לעזאזל? לאכזב? להיכשל?
''במהלך כל המבחן, כל מבחן ומבחן שתעברי, היום ובכלל, עלייך לזכור דבר אחד.''
שקט.
דממה.
''את יודעת מהו?''
''לכבד אותך, אדוני? להוקיר ולהודות?''
''כן, יקירתי, זה ח ל ק מהעניין, וכדאי מאוד שתוותרי על הסרקזם...''הוא קושר קולר ורצועה לצווארה, '' אל תתלהבי, זה זמני, רק לתת לך לטעום. ולא, לכך התכוונתי.''

הוא מתיישב ומושך אותה ברצועה. היא נענית, זוחלת אליו, בעיניים עצומות.
''שימי ראש על ברכיי ''
איזו תחושה מרגיעה... היא מניחה את ראשה, מניחה לשערה להישמט. הוא מלטף וקולו הקטיפתי נדחס אל תוך מוחה, '' בכל מבחן, ובכל מצב, זכרי תמיד תמיד לבטוח בי. כי רק מכך תשאבי את הצלחתך. '' הוא מלטף את צווארה והיא מתענגת על אצבעותיו. הוא מביט בה, בטרף החדש שלו. מעניין כמה זמן תשרוד את דרישותיו בטרם תישבר. רובן לא חזקות נפשית דיין... והוא אוהב אותן חזקות מאוד ו...כנועות להפליא.

''על ארבע!'' קולו שוב משתנה והופך נוקשה, אצבעותיו לא נוגעות בה עוד. כאילו התנער ממנה לפתע פתאום. תחושה לא נעימה של נחיתה. היא ממהרת למצוא את עצמה בתנוחה שדרש.
''היפטרי מהסמרטוטים האלו.''
כולה מבוישת, הנה, זה הרגע שחששה ממנו, כעת, עירומה מולו, היא מהססת..'' גם את החזייה'' רועם קולו בשקט. איך גוון קול יכול להשתנות כך? איך אפשר לרעום בשקט כזה? היא מניחה לחזייה ליפול, ועמה גם ראשה נשמט מטה, מושפל. באופן אינסטינקטיבי, מנסה לכסות על מבושיה בידיה.
''ידיים לצדדים!''
''ושלא תעזי לזוז מתנוחה זו!''

קר לה. והיא עדיין לא בטוחה אם הצינה היא בעורה, ההופך חידודין חידודין, או שמא בקרקעית הנפש שם... רועדת. רוצה להצטנף, להתכרבל. מתאפקת.

'' אני חושב", הוא אומר, מושך את המילים לאט, אגב הצלפות זעירות, עדינות בישבנה החשוף, "שהמלתחה שלך איומה... וגם הצמה הזו....מה זה אמור להיות בדיוק? את אמורה להשתדל יותר עבור האדון שלך.''
הצלפה.
עוד הצלפה.
''זה ברור לך, שיפחה עלובה?''
''כן, אדוני.''
זה מבחן האגו המרוסק? או שמא מבחן הכאב?

''על הברכיים, ידייך מאחורי גבך.''
למה המילים שלו נאמרות כל כך בקור? היא לא מצליחה להתרגל אל כללי המשחק.
הוא קושר את פרקי ידיה זה לזה מאחורי גבה.
זנב השוט מטייל על גופה. היא ממתינה לכאב. יודעת שיבוא.
'' ספרי לי... מה היית מוכנה לעשות בשבילי, שיפחה?''
מבלי לחשוב, היא פולטת דבר שטות ומייד מתחרטת עליו, ''הקזת דמי. חרוט את שמך על גופי.''
''הממם.... מעניין... אבל לא ניראה לי שאת ראויה לכך... עדיין. ''
השוט פוגע בפטמותיה. היא מתקפלת מכאב. ''הזדקפי ! אני רוצה אותך גאה ובטוחה בכל מצב!''
לחץ, כמה לחץ, אלוהים, האיש הזה... מרגיש ומרגש אותה, מקרקעית הנפש ועד לערווה, ממוחה הבוער ועד לנימי נפשה התלושה.
והוא מצליף בפטמותיה, בשדיה, ופעם אחר פעם, ובכל פעם זה כואב יותר.
היא לא נהנית מכאב.
או מהשפלות.
הוא יודע זאת.
הוא יודע שהיא מעניקה לו את הכאב שלה.
ו... מתמסרת.

בלילה, היא מסתכלת באמבטיה על הסימנים. מלטפת אותם באהבה. לא בגלל הכאב.
אלא בגללו.
הודעה קטנה מהבהבת: ''עברת את המבחן הראשון בהצלחה, יקירתי.''

Yell​(נשלט){אלה}
בהתמסרות שכזו
בדיוק בהתמסרות שכזו צריך לפתוח את חודש ספטמבר ! כתיבה יפה ומלאת רגש. Yell.
1 בספט׳ 2005, 2:28
Out​(מתחלפת)
מקסים
יפיפה כתוב נהדר אל תפסיקי
1 בספט׳ 2005, 5:10
כנעניה​(לא בעסק)
נהדר
תיאור חי, יפהפה ומרגש. מקווה שזה היה באמת.
2 בספט׳ 2005, 16:19
יערית
אהבתי
קראתי את המבחן קבלה מספר פעמים, נהנתי כל פעם מחדש, נוגע ועמוק כל כך, מחכה להמשך :)
2 בספט׳ 2005, 23:00
מיתוסית​(שולטת)
מההההה
לא מסכימה, לא עושים ככה ומפסיקים באמצע! דורשת המשכים שיהיו מחוברים להמשך אחד! ;)
2 בספט׳ 2005, 23:41
שלגי
אהממממממממ
טוב....... כמו תמיד את כותבת מצויין
3 בספט׳ 2005, 16:27