המבחן שלה: תנאי קבלה (3)

שבועיים וחצי בדיוק חלפו והיא למדה לבטוח.
להיות שיפחה כנועה ומתמסרת לאדונה.
אוהבת... אולי יותר מדי.
מאמינה... אולי הרבה יותר מדי.

היו לה את המחוות הקטנות שלה, שאימצה לעצמה מבלי שיבקש, והוא אהב את מאמציה. כשהיה מגיע אל דירתה, הייתה חולצת את נעליו, ממלאת קערה עם מים חמים וטובלת בה את כפות רגליו. הוא היה מתבונן בה אז, משועשע, מחויך, כה מרוכזת. בזמן שהקפה שלו היה מוכן, ומזגה לו, היא עיסתה באהבה את כפות רגליו, אצבע אחר אצבע. לפעמים, אחרי יום עבודה ארוך, שתיקתה המבורכת ונכונותה העזה לשרת ולרצות, היו כל מה שצריך.

היה בה סוג של שקט... שהתמיה אותו לפעמים. כי לעיתים זו הייתה שלווה פנימית ולעיתים השקט שגעש בה לפני הסערה.

הוא התבונן בה כך, כורעת על ברכיה, מייבשת בעדינות את כפות רגליו ומעסה אותן. ללא ספק, היו צעירות ויפות ממנה. היו פשוטות ומורכבות ממנה. היו שפחות שהסכימו ללכת אחריו בעיניים עצומות מתוך ציפייה למשהו. היו כאלו שפשוט התענגו עליו כאדונן. כל אחת ואחת מהן אהבה אותו, והתמסרה לו בדרכה שלה.

הוא ניסה להבין מה מייחד אותה מיתר שפחותיו.
הרי העבודה איתה הייתה קשה יותר, ולא האתגר הניע אותו כאן...
אולי היה זה הצורך והרצון העז שלה להתמסר אליו, התאהבותה והערצתה העצומה כלפיו, תוך הבנה עצובה ושקטה שהיא לעולם לא תהיה לו בת זוג.
ולא שלא רצתה. או הסתירה זאת ממנו.
אך מעולם לא התיימרה לכך. היא לא הייתה אמביציוזית, וחוסר הביטחון המושרש בעורקי נשמתה, מעולם לא הניח לה לחשוב שאי פעם תוכל לשמש לו בת זוג ראויה.
היא הכירה בעצב בעובדה שהייתה כמה וכמה רמות מתחתיו.
אך, הצורך להיות לו, ורק לו, להתמסר כליל, היה חזק ממנה.
בחגים, בסופי שבוע היא הרגישה רע. מאוד רע.
הרגישה שהיא אסורה וחוטאת.
הטלפון שלו מעולם לא היה זמין אז והם מעולם לא נפגשו בסופי שבוע.
היו שאמרו שהוא נשוי.
היא שאלה, הוא אמר שלא, ומילתו הייתה כקודש-קודשים עבורה.
אך לעיתים, באותן שבתות, הייתה מתהפכת במיטתה, לא מצליחה להירדם. המחשבות כוססות ומנקרות במוחה.

כל החיוניות והאנרגיה שבו אליה בתום סופי השבוע.
אך הכאב נותר שם.

ויום אחד, בתחילתו של שבוע חדש,הודיע לה אדונה, ''הגיע הזן למבחן נוסף שלך. הוא יהיה קשה. הכיני עצמך מראש.''

שום רמז. שום הכנה. כלום.
פחד..
לבטוח...

הוא השאיר לה הוראות מפורטות, אך קצרות. מקום יעד. לבוש. שעה.

חמש דקות לפני השעה המדויקת הגיעה ונעצרה מול הדלת. מקום זר, לא מוכר. הכל ניראה ומרגיש שונה בעיר הזו, הרהרה לעצמה, נעטפת במעיל הקל.
דפקה בהיסוס רב על הדלת.

''פתוח'' נשמע, להפתעתה ולחרדתה, קול נשי.
היא פתחה את הדלת, וכמו בפעם הראשונה ההיא עם אדונה - חשיכה. הפעם הייתה זו שעת דמדומים בתחילתו של חורף.
''כיסוי העיניים מונח מולך, על השולחן. שימי אותו וכרעי כל ברכייך'' ציווה הקול הנשי בחשיכה. כל חושיה התחדדו ברגע, לאחר שעשתה כמצווה עליה, וידעה שאדונה טרם הגיע.
'שמעתי שאת שיפחה מחונכת היטב... היום נבחן זאת. אני ואת!'' דומית. היא בביתה של דומית. היכן אדונה?!
''התפשטי לחלוטין, אני רוצה לבדוק אותך.''
דממה. היא לא מסוגלת לזוז.
''אני מבינה... את פוחדת... ?את מחכה לאדונך?''
''כן, גברתי'' ענתה במהירות.
''אני מבטיחה לך שלא נעשה דבר עד שהוא יגיע, בינתיים התפשטי. אני רוצה לבדוק אותך."

היא הרגישה את אותה דומית משועשעת. בזמן שהסירה את בגדיה והניחה אותם בצד, ניסתה לדמיין כיצד היא נראית. שום תמונה לא עלתה בראשה.
''אהממם.... את... לא מושלמת, אבל יש לך גוף נחמד, די נשי ועדין . כיאה לשפחה, אם כי ראיתי כבר יפות ממך.''
היא השפילה את ראשה, מניחה לשערה לגלוש על פניה, זה לא הולך להיות קל...
דפיקה על הדלת.
''כמדומתני שזה אדונך."
שבבי ביטחון החלו לשוב אליה, לאט.
ניחוח הבושם המוכר וקול הצעדים שלמדה להכיר ולדעת העלו בה שימחה והתרגשות. היא זחלה אליו. מחפשת אחר כפות ידיו, מוצאת אותן ומנשקת אותן באהבה כה רבה.
''שלום גם לך, קטנטונת שלי... הספקתן כבר להכיר?'' הוא ליטף בעדינות, באריכות, את שערה, את פניה, את שפתיה שנצמדו אל כפות ידיו, מבקשות להיאחז בהן.
''לא בדיוק... הביישנית הלא מושלמת שלך אינה פטפטנית גדולה. נידמה לי שהיא המתינה לך.'' הדומית נשמעה משועשעת.
''כן, אני יודע. אבל את זוכרת, קטנה, אני רק צופה בשלב זה?'' ספק שואל ספק מוודא.
''כן, אדוני."
''ובכן... הייתי שמחה לקבלת פנים דומה לשלך.''
''היא שלך עכשיו."

המילים שלו, שנאמרו בשלווה, במעט רוך, פגעו כמו חרב היישר אל תוך לבה. החרב עתידה להסתובב שם עוד הרבה זמן, לבקע את קרום הנשמה ולחתוך פנימה, אל הקרקעית.
הוא הסיר את כיסוי העיניים שלה והתיישב. מרוחק. בין הצללים. צופה.
כעת כרעה מול הגבירה הגבוהה, הבהירה, בעלת המבט הירוק החודר. היא ללא ספק הייתה אישה מרשימה ביותר !
שיער בהיר באורך הכתפיים, חזייה שחורה, מעור, חצאית מיני שחורה מעור ובתוכה ארוזות רגליים בלתי נגמרות.
היא לא טרחה ללבוש גרביונים. או תחתונים. הבחינה השפחה שכרעה מולה. הגבירה היפה הייתה בעלת טון שנשמע ספק מתנשא ספק מלגלג. "ובכן, כלבונת קטנה, כפי שציינתי, את לא מושלמת, אך בואי ניראה כיצד תוכלי לשרת אותי.'' היא התיישבה על אחת הספות, שולחת חיוך מהיר אליו, מצמידה קולר ורצועה צווארה של השפחה, שמרגע לרגע , מרגישה איך היא נעלמת תחת נוכחותם של שני האנשים החזקים שמולה.

''הסירי את מגפיי.''

בתנועת משיכה מהירה שגרמה לשיעול קצר ,אשר שעשע מעט את שני השולטים, משכה הגבירה את השפחה אליה, וזו למטה, כורעת ומסירה את מגפיה השחורים, המבריקים.
''שני כללים, שיפחונת עלובה. ראשית - את לא מעזה להישיר אליי מבט, אלא אם כן הורשית לעשות זאת. שנית, את מבצעת כל מה שאני אומרת לך. ברור?''
''ברור גבירה'' אמרה השפחה בקול חלש ובמבט מושפל. נזכרת באדונה היושב שם, רוצה אותה זקופה, גאה ו... בוטחת. היא ניסתה לזקוף את קומתה, מתוך תנוחת הכריעה שהייתה בה ומתוך מבט מושפל לרצפה.

''שירת פעם מלכה?'' התעניינה הגבירה תוך שהיא עוברת עם שוט שחור קצר על גופה של השפחה.
''לא.''
לא- מה ?!'' שאלה הגבירה וחבטה בעכוזה שהאדים מייד.
''לא, הגבירה.''
''זה קצת יותר טוב. אבל... לא מספיק טוב.''

היא הצליפה בה בשוט הקצר, שהיה כואב עד מאוד. גופה החל להאדים. הגבירה שלחה אצבע מטופחת ומיומנת כל כך אל שפתיה התחתונות, שכצפוי, היו יבשות לחלוטין.
''טוב מאוד. את מאופקת. כך אני מעדיפה.''
''על כל הצלפה, אני רוצה לשמוע את תודתך, שיפחונת.''
עשרים וחמש פעמים היא הודתה לגבירה. מנסה לשלוח מבט אל אדונה, אך ארשת פניו נותרה קפואה. פני פוקר. היא שנאה זאת. שנאה את עצמה בסיטואציה הזו, והוא ידע זאת.
זה היה מבחן הקבלה הקשה ביותר שלה.
''לעולם אל תקבלי דבר כמובן מאליו'' חזר ושינן בפניה. גם כשחשבה שהיא שלו, הוא רצה הוכחות למסירותה.

הגבירה נעמדה מולה בפישוק, מחויכת. ''את נראית כמו כלבונת עצובה כל כך'', פרצה הגבירה בצחוק מתגלגל. "האם הכלבונת שלי רוצה עצם? או משהו להשתעשע בו?''
השפחה השפילה מבטה לרצפה. חונקת את הדמעות.
גאה וזקופה ובוטחת... מנטרה מטופשת... כל כך התחשק לה לקום ולברוח משם. מבטו המצמית של אדונה כמו קרא אותה ושיתק אותה כליל.
''לא, גבירה. אני פשוט ממתינה לפקודותייך'' השיבה. מנסה בכל מאודה לשמור על שיווי משקלו של גופה ולייצב את קולה הנסדק, שוב.
''כן, את בהחלט מאולפת...'' קרצה הגבירה בשובבות אליו.
זה היה הרגע הראשון בו היא נשברה בתוך תוכה.
''אני רוצה שתענגי אותי. ממש כשם שהיית מענגת את אדונך.''

השפחה שלחה מבט מהיר אל אדונה. לא, היא לא זקקה לאישור שידעה שתקבל. היא רצתה לוודא מהי תגובתו. הוא ניראה שבע רצון.
היא שנאה את אדונה באותו רגע.
שנאה אותו מתוך כל טיפת כאב שהייתה בה, ועד לשד עצמותיה.
היא נשכה את שפתיה והתקרבה בזחילה אל הגבירה. מסירה לאט את חצאית העור הקצרה, השחורה שלה. מלטפת בעדינות את ירכיה. את כפות רגליה. את ברכיה, קרסוליה. עולה לאט ובעדינות במעלה ברכיה לשונה מרפרפת מאחורי הברך, נוגעת לא נוגעת בירך.
הגבירה משכה את ראשה אליה בעדינות, הפעם וקירבה אותה אל ערוותה החלקה.
''הנה, המקדש שלי פרוש בפנייך", לחשה לה וליטפה את ראשה.
בפעם האחרונה, הביטה באדונה. הפעם זה לא היה מבט חטוף ומהיר. היא שנאה אותו. לחלוטין.
באותו ערב עינגה את הגבירה, ממש כפי שנדרשה לעשות.
מוחה, לבה, ראשה היו מנותקים לחלוטין מגופה.
הגבירה גמרה בזעקות עונג שאינן משתמעות לשתי פנים, ואף חיבקה אותה בסוף.
''היית נפלאה, שיפחונת" אמרה הגבירה והירוק בעיניה הפך נוצץ מאושר.

בלילה הבהבה הודעה: ''התקבלת, יקירתי.''

היא הרהרה בו רבות באותו לילה. כל המקלחות שעשתה לא הצליחו לשטוף ממנה את התחושה האיומה של אונס רגשי ומנטאלי.
זמן רב, רב מאוד, עתיד לחלוף בטרם יגלידו צלקות הנפש... אם בכלל.

עם בוא הזריחה היא שלחה לו הודעה אחת, אחרונה:
''תודה, אבל לא תודה.
אני אולי הצלחתי בתנאי הקבלה שלך,
אך אתה נכשלת בשלי".

אור הזריחה קידם את פניה כבכל בוקר.
היא גררה את גופה אל המקלחת.
יום חדש במציאות חייה החדשים החל.
הקלישאה הישנה ההיא: ''זהו היום הראשון של שארית חייך'' הדהדה במוחה כל הדרך ליום החדש שזה עתה הפציע.