אומץ

משב רוח נעים נשב עת התהלך במורד הרחוב. הם קבעו להיפגש בבית הקפה שבפינה. הוא הציץ בשעונו. הוא לא אוהב לאחר. "עדיף לחכות מאשר שיחכו לך" תמיד אמר, ובאמת, מתוך איזושהי תכונה שכמעט והגדיר אותה, טירוף שלו, לא רק שלא איחר, אלא אף הקדים ב-40 דקות. הוא החל מסתובב ברחובות חסר מנוחה, מביט בחלונות הראווה, לא יודע איך להעביר את הזמן, מריץ במוחו את הטקסט של השיחה: מה הוא יגיד, איך היא תגיב. תמיד הוא מעביר את התמלילים במחשבתו ובסוף לא מצליח ולו בקצת לנהל את השיחה כפי שדמיין אותה.

השעה אותה קבעה כמעט והגיעה. הוא החליט להיכנס ולהמתין שם. התיישב בבית הקפה בפינה מבודדת ושקטה כדי שיוכל להירגע קצת. הלחץ בתוכו היה עצום. ברגע של יוזמה החליט להפתיע אותה ולהזמין מראש לשניהם. כשהמלצרית ניגשה אליו אמר בקול בוטח: "פעמיים שוקו, עם הקצפת בצד". פעמים רבות דיברו ביניהם על החיבה הגדולה למשקה, ומכיוון שהכיר את טיבו של השוקו בבית הקפה המדובר, לא נותר בו ספק.

המלצרית שבה עם מגש ובו שני ספלים גדולים מלאים עד קצה. היא הניחה את המגש על השולחן העגול והמעוצב. נראה היה לה מוזר שאדם בודד מזמין שני ספלים. בעוד היא מתכופפת ומרימה את הספל הראשון, הביטה בו ושאלה: "אחד בשבילך ואחד בשביל...?"
"בשבילי!". בעוד הם מסתובבים לראות מאין בקע הקול, שמע פתאום את צפצוף שעונו. בדיוק 21:00 הבהב השעון. המלצרית הניחה את הספל השני על השולחן, אספה אליה את המגש ומיהרה לדרכה.

"את דייקנית" חייך לעברה.
"ואתה מקדים" הביטה לעברו.
"אסור לתת לעלמה לחכות" השיב.

מבט אחד ארוך הספיק לו. הלבוש קלע בדיוק לטעמו. כולה צעקה עור שחור. המעיל, החולצה הקצרצרה, החצאית. הוא השתהה מעט עם מבטו כאשר הגיע למגפיה. עור שחור בגובה הברך. חלק. פשוט. מרהיב. הוא יכול היה להריח את העור ממרחק ישיבתו. בדמיונו כבר פנטז על הטיפול המיוחד שהיה מעניק להן.

"אתה תיתן לי עוד הרבה לחכות?" שאלה בקול סמכותי. "ככה אתה מתייחס ל...עלמות?" לקח לו שבריר שנייה לקפוץ מהכיסא. מייד התייצב לצידה, הוריד את מעילה, ומשך את הכיסא. "אתה קולט מהר", אמרה. היא התיישבה והוא חזר למקומו. מייד לאחר שהתיישב בעצמו, הושיטה את ידה לעבר התיק הקטן שהיה תלוי על משענת הכסא, הוציאה סיגריה ומצית, הדליקה את הסיגריה ובשאיפה כוחנית משכה את העשן.

"אני לא מעשן. למען האמת... אני אפילו מאד סולד מהעשן והריח" אמר, בחצי רמיזה.
"יהיו הרבה דברים אליהם תיאלץ להתרגל" השיבה.

הוא שתק. היא לקחה שאיפה נוספת, נשענת לאחור, שיערה הארוך מתגולל על גבה. חוסר הניסיון שלו בלט לאור הביטחון הרב שהפגינה. זה הפחיד אותו. הוא רגיל להיות מעודכן ולדעת הכל. להיות עם מקסימום הקלפים גלויים לפניו. היא לגמה מהשוקו. הוא לגם אחריה. תוהה כל העת אם הוא הולך לעשות מעשה שיתחרט עליו... האם יוכל להתמסר?

מבטו שקע בעיני הדבש שלה. הלב שלו הלם בחוזקה והפנטזיות רצו בראש כמו סרט. לאחר שתיקת מה, החל לגמגם מעט.
"אהה... מה... מה...?"
"שתוק" קטעה אותו. חיוך של הנאה עלה על פני שניהם בבת אחת.
"אתה אוהב שאומרים לך לשתוק? אתה אוהב שאומרים לך מה לעשות?"
"בדרך כלל לא" אמר בעודו ממשיך לחייך. אבל כעת משום מה חש סיפוק אדיר מפקודתה של היושבת מולו.

הוא המשיך בשתיקתו מביט בה לוגמת מן המשקה. לפתע חש משהו נוגע בו קלות. הוא שלח את ידו באינסטינקט לעבר רגלו לבדוק מה בדיוק מתרחש שם. "אל תזוז" גערה בו. הוא ציית ללא עוררין. בעודו יושב, עיניו מתחילות לשוטט שוב. לפתע הבחין שיד אחת שלה אינה מונחת על השולחן. עיניו המטיילות צדו את ידה, בין השולחן לירך, אוחזות בקצהו של מה שנראה לו כשוט רכיבה. היא בטח הסתירה אותו לאורך המגף, אמר לעצמו, מנתח דברים כדרכו בקודש. הוא תמיד שמע על האביזר אך מעולם לא הכיר אותו ממש. עורו סמר כעור ברווז כאשר העבירה את שוט הרכיבה במעלה ובמורד רגלו. הוא הרגיש איך אט-אט איברו מתקשח.

"ו..." קטעה את השתיקה בקולה, "אתה תעשה כל מה שאומר לך?"
הוא הרהר בשאלה. הוא כל כך רוצה לומר כן, אך הוא כל-כך חושש. חושש שהכן הוא בעצם לא. חושש לומר כן ולשנות את דעתו. חושש לאכזב אותה. חושש לאכזב את עצמו.
"אני... אני חושב שכן... אני מקווה שכן", השיב לה בקול חלוש ורועד. לפתע חש בלחץ באזור חלציו. הוא עצר את נשימתו.
"או שכן או שלא" אמרה, בעודה מנענעת את ראשה מצד לצד ואחר שואפת שוב ממקל הניקוטין הארוך שלה.
"כן" ענה לה והפתיע אפילו את עצמו.
"יפה" קבעה בקולה הסמכותי, בעודה נושפת עליו את שאריות העשן שלא נותרו דבוקות לריאותיה.

היא הרימה את שוט הרכיבה אל מעל השולחן. איזה מזל שהשולחן נמצא במקום מבודד אמר בליבו. הוא לא היה מסוגל לשאת את המחשבה שמישהו מוכר לו יהיה באזור ולפתע יבחין במתרחש. הקטע הפומבי מעולם לא קסם לו. הוא תמיד ראה את הכל בתור משהו מאד אינטימי ואישי. לעיניי שניים בלבד.

היא טבלה את קצה שוט הרכיבה בצלוחית הקצפת שלה וקירבה אותו לעברו. "לקק" ציוותה עליו. הוא הרכין את ראשו בעודה מנמיכה את קצה השוט אל עבר השולחן, מאלצת אותו לכופף צווארו כמשתחווה לפניה. "לקק!" גערה שוב. אט-אט הוציא את לשונו, מכופף קדימה החל ללקק את קצה השוט בעוד היא דוחפת את קצהו עמוק יותר אל תוך פיו. "יפה" אמרה. "את מבחן החתול עברת. עכשיו – למבחן הכלבלב" חייכה, בעודה טופחת בפניו עם השוט. "ידיים מאחוריי הגב!" מייד מילא את דרישתה. עם השוט הצביעה לעבר צלוחית הקצפת שלו. "לקק" פקדה שוב, בעוד היא מקרבת את הצלוחית לעברו בעזרת השוט. שוב הנמיך עצמו לעבר השולחן והחל מלקק כשידיו שלובות מאחוריי גבו.

כשסיים, התיישר שוב. שוב פגש מבטו ישירות בעיניה הבוהקות.
"מה אומרים?" הטיחה בו את שאלתה.
"תודה?" השיב לה כשואל.
שוב סטרה לו עם השוט, הפעם חזק יותר.
"תודה מה?" הביטה בו במבט עמוק.
"תודה, גברתי", ענה מסופק.
"יפה" חייכה אליו. "חשבון" קראה לעבר המלצרית.

היא קמה, אספה את דבריה והחלה לפסוע לעבר היציאה. הוא שילם את החשבון, לא שוכח להשאיר טיפ נדיב למלצרית ופצח בהליכה מהירה בעקבותיה.
"איפה האוטו שלך?"
"שם גברתי" ענה והצביע לעבר המשך הרחוב.
"יפה". אמרה והחלה צועדת לעברו, נוקשת בעקבי המגף שלה על הרצפה.

הוא מיהר להקדים אותה ולפתוח לה את דלת הרכב. היא התיישבה. הוא סגר את הדלת ונכנס מהצד של הנהג. בעודם חוגרים את עצמם אמרה לו: "אתה מבין שאתה רק נוהג, אתה לא הנהג".
"כן גברתי" השיב.
"יפה" אמרה שוב והחלה לכוונו.

כשהורתה לו "ימינה" פנה ימינה. כשהורתה "שמאלה", פנה שמאלה, וכך גם "עצור", "ישר". לאחר נסיעה קצרה, הגיעו לבית. מכיוון שהוא אינו מכיר את העיר היטב, לא ידע היכן הוא נמצא. למען האמת, כלל לא היה אכפת לו. כשהגיעו למפתן הוציאה מתיקה צרור מפתחות ופתחה את הדלת. "חכה כאן. על ארבע", פקדה. הוא כבר לא היסס, ומייד ביצע. כששבה היה בידה שוט קצר, קולר ורצועה.

"אתה רוצה להיכנס הביתה, כלב?"
"כן...כן, גברתי."
"אז בוא נשמע אותך מתחנן ומייבב."
מייד החל להשמיע קולות של גור כלבלבים מסכן ועלוב.
כעבור זמן מה של יללות ויבבות, ענדה לצווארו קולר. מייד חיברה בוו את הרצועה.
"אתה רשאי להיכנס, כלב," אמרה.
בעודו נכנס לפתע חש בהצלפת שוט על ישבנו.
"אתה חושב שכלבים נכנסים אלי הביתה עם בגדים?" שאלה בפליאה.
"לא... לא, גברתי," ענה בקול חלש.
"יפה", השיבה.
מייד פשט את בגדיו וחזר למקומו הראוי.
"עכשיו אני רשאי להיכנס גברתי?" שאל ביראה.
שוב חש בצריבה על אחוריו.
"אתה חושב שאפשר להיכנס הביתה בנעליים מלוכלכות?"
"לא, גברתי," השיב.
"יפה". אמרה שוב בעודה מושיטה קדימה רגל ימנית עטופת מגף עור.
"תנקה," ציוותה.
"כן, גברתי," השיב לה, ומייד החל במשימה עליה פנטז עוד בראשית הערב.

בעודו מלקק ומנקה בלשונו לאורך ולרוחב מגפיה, הרגיש מידי פעם בפעם את השוט על ישבנו. פעם לוטף, פעם צובט, פעם עוקץ. כאילו השוט הוא מנהל העבודה הוא הפועל המקבל משוב חיובי או שלילי על מעשיו.

"מספיק" פקדה לפתע והחלה מהלכת, מושכת אותו איתה על ארבע אל עבר חדר המיטות. תוך כדי הליכה, פקדה עליו פקודות שונות בסגנון "עצור" "שב" ו-"ארצה", מלוות בנקישות מגפיה על הרצפות, בהשפלות מילוליות שונות ובהצלפות השוט על ישבנו. אט-אט חש את ישבנו הולך ומתחמם ומאדים.

לאחר זמן מה של אילוף פקדה עליו להתייצב על הברכיים. "עכשיו נראה עד כמה יכולות הלשון שלך טובות, כלב עלוב שכמותך." אט התקרבה אליו, מושכת אליה את הקולר. כאשר היה צמוד לרגליה, היה כבר מסוגל להריח את המקדש הבוער שלה. היא הצמידה את ראשו בחוזקה אל בין רגליה. "לקק" פקדה עליו שוב.

הוא החל מלקק את איבר מינה מעבר לתחתוני החוטיני השחורים שלבשה, בעוד היא מצמידה אותו קרוב יותר ויותר אליה עד חוסר נשימה כמעט.
"הורד את התחתונים" פקדה עליו.
מייד שלח את ידו לעברה בניסיון להפשיל את תחתוניה.
"לא כך, סמרטוט!" אמרה בעודה סוטרת בפניו. "לכלבים כמוך אין ידיים!" גערה בו בעודה סוטרת לו שוב ושוב.
"סליחה, גברתי," התנצל בפניה ומייד הפנה שוב את פניו אל בין רגליה והחל מוריד את מלבושה התחתון בעזרת פיו ושיניו.
"ועכשיו... לקק כלב שלי!" פקדה עליו שוב.

מייד חזר שוב למלאכתו, רק שהפעם דבר לא הפריד בינו לבין החום הלוהט של גברתו-מלכתו. תחת החצאית הזאת הרגיש כמו בגן עדן. לא רצה לצאת משם לעולם. הוא המשיך וליקק בעודה דוחפת שוב את ראשו חזק אליה בתנועות חדות של האגן כאילו היא מזיינת לו את הפה. מידי פעם סיננה מפיה עוד מילים ותיאורים: כמה שהוא קטן לעומתה... כמה שהוא מושפל... מהו ייעודו בחיים ומהו מעמדו החדש. מידי פעם מצליפה בישבנו שוב, ומידי פעם דוחפת את ראשו בידה.

בשלב מסוים, הפסיקה את מעשיו ודחפה אותו לאחור. היא הביטה בו. הוא כבר לא העיז להביט בה. חיוך רחב עלה על פניה בעוד היא רואה את פני הכלבלב הקטן שלה מתבוססים במיציה המלכותיים.

"על הברכיים!" ציוותה עליו. "כאן! צמוד למיטה!"
הוא לא שאל... הוא כבר מזמן הפסיק לשאול.
הוא ניצב על ברכיו, מוצמד למיטה.
"שלא תעיז לזוז! שמעת!"
"כרצונך גברתי," השיב.
"יפה".
שוב שמע את נקישות מגפיה ההולכות ומתרחקות. לא חלף זמן רב והחל לשמוע את אותן
הנקישות, הפעם הולכות וקרבות.
"עכשיו, כלבלב עלוב שלי", אמרה בקולה הסמכותי, "נבתק את בתוליך".

תחילה לא הבין למה התכוונה. אמנם זוהי ההתנסות הראשונה שלו בדבר מסוג זה, אבל בתול הוא לא. אינני מן המנוסים ביותר, התוודה בפני עצמו בליבו, אבל... בתול? לא חלפו אלא שניות אחדות עד שהבין למה כוונתה. הא נעמדה מולו עם ארבע רצועות עור בידיה וסטראפ-און שחור סביב למותניה. ללא שהות החלה קושרת אותו אל המיטה. תחילה יד ימין, אחר יד שמאל. היא הסתובבה ועמדה מאחוריו, עקביה נוקשים בחוזקה, קושרת למיטה רגל שמאל, רגל ימין. לאחר שסיימה צעדה מעט אחורה והביטה במעשה ידיה, מרוצה. הוא היה עקוד כמו אייל על מזבח אהבתה. בעודה מביטה בו, הושיטה את ידה אל בין רגליה ממלאת את אצבעותיה בנוזליה האלוהיים. היא החלה למרוח ולשפשף את ידה באיבר הגדול שהיה תלוי על מותניה. כך חזרה ועשתה מספר פעמים עד שהיה לח ורטוב. והוא שומר במשך כל הזמן על דום שתיקה. מנסה להבין את הנעשה מאחוריו.

לפתע, קרבה אליו והחלה מחדירה את איברה לתוכו בתנועות אגן קצובות. אט-אט הוא חש איך פיתחו האחורי מתמלא יותר ויותר בעוד היא מעבירה את ציפורניה פעם בעדינות, פעם בגסות על גבו, על ישבנו, מכה בו מידי פעם, ומסננת לו שוב ושוב, כמו מנסה לשטוף את מוחו, מי הוא... ומה הוא תפקידו... מה הוא מקומו. הוא החל להיאנח. לא היה ברור לו אם היו אלו אנחות של כאב או אנחות של הנאה, אך,זה כבר לא היה משנה. הוא הצליח להתמסר, הוא היה שלה.

שניהם המריאו למחוזות עונג רחוקים וגבוהים, מתרפקים זו על זה.
"אז זה היה הסוד הנורא שלך?" שאלה בתמימות מעושה.
והוא ענה "כן, וגם לך לא היה חסר..."
"מזל שגילינו את זה לפני החתונה."
"כן, באמת מזל."
"תגיד, איך בכלל הגעת לתחום?"
"אינטרנט, אלא מה? בדיוק בגלל זה יש לי מחשב אישי. באמת חשבת שהמחשב שלי הוא לצרכי עבודה? לא יכולתי לקחת את הסיכון שחברה שלי תראה את האתרים שאני גולש אליהם. התחלתי לכתוב בלוג על מה שעובר עליי והיא הגיבה, ובזכותה אזרתי אומץ לספר לך, ומזל שכך. אני צריך לספר לה."
"מה? איפה באינטרנט? איזה אתר?"
"כל מיני אתרים.. למעשה אני חבר ב'כלוב' זה אתר שיש בו כל מיני אנשים שבתחום."
"רגע! גם אני בכלוב. מה הניק שלך?"
"'Shame'."
"ויי אני לא מאמינה!"
"מה? מה?"
"אז אתה זה שלא מוכן להיחשף כי אתה עומד להתחתן..."
"רגע את זו 'Extaza'?"
"כן!"

שניהם הביטו האחד בעיני השנייה, ושניהם חייכו. היא הראשונה ששברה את השתיקה.
"אז איזו תמונה נשים על ההזמנה לחתונה?"
הוא צחק והצביע על שומר המסך שלו.

***
ההזמנה לחתונה:)
(ותודה לסופרמן שתרם את התמונה.)