בית קלוד-מארי

ג'קי זוכרת היטב את היום בו נכנסה לבית קלוד-מארי. היא זוכרת את כל הבנות עומדות בשורה עם מכנסונים כחולים וחולצה לבנה, שיערן אסוף בקפידה, עומדות זקופות ומסודרות בשני טורים מול מדאם מארי. לא די בכך שהן ניצבו בלא ניע, נדמה היה לה כאילו לכולן הייתה אותה הבעת פנים ואותו מבט בעיניים, והיא לא הבינה איך ייתכן שכמעט מאתיים בנות נראות כאילו קורצו מאותו החומר.

פרנסיס המפקחת עשתה לה שיחת נהלים קצרה בה הובהרו השעות של ההשכמה, הארוחות, המקלחת וכיבוי האורות, וההשלכות באם לא תעמוד בהן. היא הסבירה לה גם את המטלות היומיות והתורנויות שעליה לבצע ונתנה לה שני דפים. "כאן מפורטות כל ההתנהגויות הנדרשות ממך וזמני ביקורת וענישה. את תדעי אותו בע"פ גם מתוך שינה עוד היום בלילה. תמצאי שם גם את הסעיף שמפרט את עונשך במידה ותשגי אפילו במילה אחת". הדף השני שנתנה לה היה דף מעקב אחרי טעויות ואיחורים. אחרי זה היא נשלחה לחדר עם המטפלת ז'קלין שדרשה ממנה לפשוט ולמסור לה את בגדיה ולהחליף לתלבושת האחידה. היא קצת התביישה להתפשט מולה אבל האווירה הנוקשה זרעה בה פחד שגרם לה להשמע לה. הוקצבו לה עשר דקות לסדר חפציה בארון הקטן שמעל המיטה ולהגיע לארוחת הערב.

ידיה של ג'קי רעדו כשסידרה את הדברים בתוך הארון, כבר קודם נודע לה שמחר, לקראת סוף השבוע, תיערך בדיקת הסדר והניקיון השבועית שבה, מלבד בדיקת אבק ורצפות ישנה בדיקת סימטריה של החפצים. אך לא היה לה הרבה מה לסדר, רוב דבריה נלקחו ממנה עוד לפני שהגיעה בטענה שאסור לה להשתמש בהם כאן.

כשיצאה מהחדר פנתה ג'קי לשמאל והלכה לאורך השורה הארוכה של החדרים, רוצה להציץ לתוכם, לראות אם כולם נראים אפורים כמו שלה, אבל ממהרת להגיע בזמן. כשהגיעה לסוף המסדרון גילתה שאין לה לאן להמשיך ובמבט מבוהל הסתובבה ורצה לקצה השני שלו, שם היה גרם מדרגות. היא לא ידעה אם לעלות או לרדת וניסתה להקשיב אם יש קולות מאיזשהו כיוון, אך הייתה דממה. מאוחר יותר היא תגלה שלא רק בארוחות הבנות מחרישות, אלא בכל הכינוסים בהן גם הצוות נוכח. היא רצה במעלה המדרגות, נכנסה לעוד מסדרון, רצה גם בתוכו אך לא מצאה את חדר האוכל. היא לא הייתה רעבה כלל, אך ידעה שכל טעות, ועוד בשלב כה התחלתי, עלולה לעלות לה ביוקר.

"מה את עושה פה?" קול חד קטע את בלבולה באחת. היא הרימה את עיניה וראתה למולה את מדאם מארי וליבה הלם בה בעוז. ג'קי החלה לגמגם ולנסות להסביר שלא מצאה את חדר האוכל. "הסבירו לך איפה הוא כשהגעת?" שאלה מאדם מארי בתוכחה. "כן," ניסתה ג'קי להסביר "אבל לא ידעתי איך להגיע מהחדר שלי... טעיתי בדרך".
"על טעויות משלמים" אמרה מדאם מארי, תפסה בסנטרה של ג'קי ומשכה אותו כלפי מעלה. ג'קי הביטה בה במבט מפוחד. "הפעם זה ייסלח אבל דעי לך שאיחורים גוררים ענישה גופנית".

היום שלמחרת היה קשה. יום חמישי נחשב ליום הנורא ביותר בשבוע. לאחר ארוחת הבוקר מכינים את החדר למסדר המפקחת. בשעה שמונה ארבעים וחמש מתחילות פרנסיס המפקחת ומדאם מארי לעבור בחדרים ולבדוק את רמת הצחצוח, את רמת הסימטריות והאם מישהי ניסתה להכניס איזה חפץ אישי ללא אישור. אך החלק הקשה ביותר הוא אחרי ארוחת הערב. זהו מסדר העונשים בו כל הבנות עומדות בחצי ריבוע מול מדאם מארי ופרנסיס המפקחת. פרנסיס מקריאה שם, מפרטת את העבירה או השגיאה שביצעת, ואת פסק הדין. העונש נקבע לפי חומרת המעשה והכוונה המיוחסת אליו, ובדרך כלל ניתן במקום. אך לעיתים קרובות מוכרז גם עונש שילווה אותך למשך השבוע כמו השקמה מוקדמת לניקוי הלשכה של מדאם מארי או כיבוי אורות מוקדם. לאחר שפרנסיס מקריאה את העונש, מי שקראו בשמה ניגשת בראש מורכן אל קורת הברזל, נשענת עם גבה לבנות, ומפשילה את מכנסיה. מדאם מארי מצליפה בישבנה מספר הצלפות כפי שקריאה פרנסיס.

ג'קי למדה לקום בזמן, לדייק בזמני הארוחות והניקיונות, ולשמור על רמה גבוהה של סדר וניקיון. היא לא העיזה לשגות אפילו פעם אחת. הבנות לעומתה היו כבר למודות ניסיון, וידעו בדיוק מתי להעיז ולעבור על חוקי המקום. כשלא היה אף אחד מהצוות בסביבה הן היו צוחקות פתאום בקול, מוציאות מכל המחבואים חפצים אסורים לשימוש ואפילו מעשנות. כמובן שהן היו נתפסות, אבל רק לעיתים רחוקות. לרוב החושים שלהן היו מחודדים והן ידעו להישמר מהמטפלות והמפקחות. הבנות היו אכזריות אליה בהתחלה, וניסו להכשיל אותה. הציות שלה עצבן אותן והן רק חיכו לרגע שבו תיענש גם היא ותוצלף בפני כולן. ג'קי פחדה להתבלבל, היא ידעה שהן מנסות לגרום לכך שתיענש, אבל הצוות היה מיומן בתפיסה מהירה של שקרים וניסיונות להכשיל בנות חדשות. הבנות נענשו כשנתפסו משקרות לה, ואחרי זה התאכזרו אליה יותר. אבל ג'קי לא נענשה למרות ההכשלות והבלבולים. היא הייתה ילדה טובה דווקא בגלל שאף אחת לא דיברה איתה ולא היו לה הזדמנויות ממשיות להתמרד. ועדיף היה לה לנסות ולהימנע כמה שיותר מחיכוכים שליליים עם הצוות.

חודש שלם חלף וג'קי לא נענשה אפילו פעם אחת. הייתה בה מן גאווה כזאת ופליאה על כך שהיא לא נתפסה באף משגה, ושלמרות הבדידות היא מצליחה להסתדר. אבל אז הגיע מסדר העונשים שבסופו נקרא שמה לראשונה. "ג'קי" קראה המפקחת, וליבה של ג'קי נעצר, "הגיעי לכאן בסוף המסדר".

מצד אחד ג'קי נרגעה על כך שלא קיבלה עונש. מצד שני היא הייתה מאד חרדה לדעת למה קוראים לה בסוף המסדר. המפקחת הקריאה שוב את רשימת הבנות שיענשו עוד במשך השבוע, המסדר הסתיים וכולן נשלחו לחדרים. ג'קי הגיעה לכיוון פרנסיס ומדאם מארי בראש מורכן. "פרנסיס, תשאירי אותנו לבד" הורתה מדאם למפקחת, וזאת נשמעה לה והתנדפה.

"את הולכת עכשיו להתארגן כמו כולן לשינה, אבל את לא תלכי לישון היום בעשר. בעשר וחמישה בדיוק את תעמדי ליד המשרד שלי. זה ברור?" אמרה כשהיא תופסת אותה מהאוזן ומושכת כלפי מעלה.
"כן, מדאם מארי " הנהנה ועיניה לא מעיזות להרים אליה מבט.
"תסתכלי אלי כשאני מדברת איתך."
ג'קי הרימה את עיניה בפחד כלפיה ועוד רעד של פחד צמרר את גבה כשהכה בה מבטה הקר של מדאם.
"זה ברור?!" אמרה בקול קר וחודר.
"כן, מדאם, זה ברור" סיננה ג'קי ברעד מבין שפתיה.
"אני לא שומעת אותך!" סטרה לה
"כן מדאם מארי. זה ברור." היא ניסתה לצעוק, אבל בקושי יצא לה קול.
"יפה מאד. ילדה טובה. עכשיו עופי לעשות את המטלות שלך, ושלא תחשבי שכל הפאקים שהיו לך לא נרשמו. לא נענשת עליהם עד כה כי כך בחרתי."

ג'קי הלכה לחדרה. היו לה הרבה שיעורים להכין, ועכשיו היא הבינה שאין יותר חוכמות וכנראה שעלו על כל הטעויות שלה. "יהיה עליך מעקב קפדני ונוקשה ביותר" סיננה לה אחת הבנות. "את תלמדי בדרך הקשה עכשיו" רמזה לה אחרת. "מעכשיו את ה'פייבוריט' של מדאם מארי" אמרה הראשונה. "היא הולכת לאלף אותך. טעות אחת הכי קטנה שלך, והגוף שלך בסכנת הכחדה." כשניסתה ג'קי להכין שיעורים, כל שאר הילדות הציקו לה. כבר היה ברור לכולם שעכשיו היא ה"פייבוריט" הנבחרת של מדאם מארי. השמועות אומרות שככה זה היה תמיד. היא הייתה בוחרת לה ילדה אחת ומאלפת אותה באופן אישי. מצד אחד כולן פחדו מזה מאד, מצד שני הייתה בהן מידה רבה של סקרנות כי אף אחד לא באמת ידע מה קורה בשעות האלה שחברתן נעלמת.

בעשר בדיוק, כשכולן היו במצב מאוזן במיטה מחכות למשגיחה התורנית שתפקח על הסדר ותכבה את האור, כבר נשמעו צעדיה הקצובים של ז'קלין במסדרון, בודקת אם יש מישהי שהעיזה לא להיות במצב מאוזן במיטה או להוציא הגה מיותר, ומכבה את האורות. ג'קי פתחה את דלת החדר כדי לצאת ונתקלה בז'קלין שלא ידעה על הוראתה של מדאם. ז'קלין תפסה אותה מהשיער והצמידה אותה לקיר וכל הבנות התחילו לצחקק ביניהן.

"מה נראה לך שאת עושה?"
"אנ... אני... צריכה להיות אצל מדאם מארי, ב... ב... עשר וחמישה" אמרה וצחוקן התגבר.
"הס!" צרחה ז'קלין לבנות שהשתתקו במהרה, ופנתה לג'קי.
"זה מה שאמרו לך?" שאלה והמשיכה להצמיד אותה לקיר. ג'קי הנהנה.
"אז עופי."

היא זרקה אותה מחוץ לחדר וג'קי עפה על הרצפה. היא נחבלה בברך אך הרימה את עצמה מהר כדי להגיע בזמן כמו שאמרו לה, מאחורה שומעת את ז'קלין צורחת על כל הבנות לרדת מהמיטות ומעמידה אותן בשורה כדי להצליף בהן על הרעש שהן עשו. היא כבר יודעת שמחר הן הולכות להתנכל לה יותר. על עבירה שכזאת, רעש אחרי כיבוי אורות, לא מסתפקים בעונש מידי אלא זה מהמשגים שנרשמים ומקבלים עליהם עונשים כבדים בסוף השבוע.
ג'קי רצה במעלה המדרגות ומגיעה לדלת הכבדה של לשכתה של מדאם מארי.

עשר וחמישה. בדיוק כמו שאמרו לה. עומדת מימין לדלת, עם ראש מושפל. הדלת נפתחת, מדאם מארי עומדת בפתח ואומרת "כנסי". היא נכנסת, מסתכלת על הרצפה, הדלת נטרקת, וננעלת. פתאום שקט. שקט ארוך, פחד, מתח. לא יודעת מה הולך לקרות לה. מכה בראש מעיפה אותה למטה "עופי לרצפה". היא כורעת, מבטה עדיין מושפל. "כשאת כאן, את תמיד תהיי מתחתיי, קרובה לרצפה. זה ברור לך?"
"כן מדאם מארי."
"את יודעת למה את כאן?" היא שואלת וג'קי לא מצליחה להשתלט על הרעד, חצי מנענעת ראשה לשלילה, וחצי רועדת בכל גופה. "אני לא שומעת אותך" אמרה מדאם ודחפה עם רגלה את סנטרה של ג'קי כלפי מעלה ועיניה הקרות פגשו את עיניה המפוחדות. "לא מדאם." ג'קי מנסה להגות ברור.
"את לא יודעת למה את כאן?"
"לא.. לא יודעת. ל...לא" גמגמה.
"אוקיי. אז עכשיו תביני" אמרה ומשכה אותה מהשיער כלפי מעלה. ג'קי נעמדה על רגליה ונדחפה לכיוון שולחן הברזל של מדאם שעדיין אוחזת בשערה ומצמידה את גופה לשולחן. היא עומדת מאחוריה והתנועה הידועה שג'קי כבר הספיקה להכיר כל כך טוב מניסיונן של אחרות - משיכת מכנסיים חדה למטה. המכות התחילו.

"אז את לא יודעת למה את כאן?"
"לא, מדאם מארי."
בום. מכה ראשונה.
"למה את במוסד שלי?"
"כי אין לי איפה להיות, מדאם מארי."
"יפה מאד." היא מלטפת לה את הישבן. "אין לך ולא יהיה לך מקום אחר להיות בו. ולכן, ילדה, כשאת כאן את תעשי כל מה שאומרים לך" הלמה בה. "וכשאת כאן, ילדה, את שייכת לי" אמרה מדאם, מדגישה את המילה האחרונה ומכה אותה שוב. "את שייכת לי ותמלאי את כל רצונותיי, לא יהיה לך רצון משל עצמך. את עושה כל מה שאומרים לך."

היא מדברת לאט, ומכה אותה בקצב הדיבור. פתאום שולחת יד וקורעת מג'קי את חולצתה. ג'קי המומה, היא לא היתה מוכנה לדבר כזה. ידה של מדאם נשלחת לחזה שלה ותופסת אותו, מושכת חזק את הפטמה וג'קי לא מצליחה להחניק את אנקתה. "שקט" מדאם מאיימת ומנחיתה עוד מכה.

"את לא מוציאה ציוץ מהפה. זה ברור לך?"
"כן" ממלמלת ג'קי. והפטמה נמשכת חזק יותר.
"כן, מה?"
"כן, מדאם מארי" ג'קי צועקת וכמעט בוכה.
"זה היה ברור מה שאמרתי קודם?"
"כן, מדאם מארי."

"גם הגוף שלך שייך לי. כל רצונותייך שייכים לי. ואני אעשה בך מה שאני רוצה." שוב היא מושכת בשערה ומעיפה אותה "לרצפה!" היא פוקדת. "על ארבע." ג'קי מסתכלת אליה רגע במבט שואל ולא מספיקה לעמוד בדרישתה. "תעיפי ממני את המבט שלך" היא אומרת בטון קר ודורכת על ראשה ומצמידה אותו לרצפה. "זה המקום שלך." דממה. "זה ברור?" היא ממשיכה באותו קור, באותה הדגשה של המילים. באותו שקט מאיים. ג'קי מוציאה איזשהו אות שמנסה לאשר.

"אני לא שומעת אותך" היא ממשיכה בטון המאיים ודורכת את ראשה חזק יותר לרצפה. ג'קי מתחילה להיאנק והיא משחררת. "כנראה שקשה לך להבין," היא אומרת. "אמרתי לך להיות על ארבע". עכשיו ג'קי לא מעיזה להסס, ונעמדת על ארבע, מסתכלת אליה בחשש. "ראש לרצפה" היא מורידה את ראשה. "את תביני בסוף, חפץ קטן. תצמידי את השפתיים שלך לנעליים שלי." ג'קי מבצעת. "תתחילי ללקק" היא מוציאה את לשונה מעט, מלקקת לה נעל אחת, מרגישה את האבק על הלשון, בולעת אותו. "תבריקי את הנעל, כלבה. את תעשי מה שאומרים לך. כל מה שאומרים לך. בגלל זה את כאן.." ג'קי מוציאה את כל לשונה ועוברת על הנעל של מדאם הלוך ושוב מבריקה ובולעת את הלכלוך. "יפה מאד. נעל שנייה" היא אומרת תוך כדי שהיא מעיפה את ראשה עם הרגל. ראשה של ג'קי נוחת על הנעל השנייה, והיא חוזרת על הפעולה, כמו שלימדו אותה, כמו ילדה טובה.

שוב מדאם תופסת אותה מהשיער. ושוב היא נעמדת, ברגליים רועדות, מול המדאם, אדון האימה שלה, במבט מושפל. מדאם נצמדת אליה והיא מועדת אחורה, נתקעת בקיר. מדאם מרימה את סנטרה ומתקרבת באיום לפניה. "עכשיו ברור לך מהו מקומך?"
היא מהנהנת וחוטפת סטירה. "לא שמעתי".
"כן מדאם מארי". עוד סטירה.
"כנראה שזה לא היה מספיק ברור לך עד עכשיו. אבל עכשיו הכל הולך להשתנות. בחרתי בך, את תהיי החפץ הקטן שלי" אמרה מדאם ופתחה את חגורת מכנסיה. "בשעות היום את תהיי ילדה טובה, ובלילה את תהיי החפץ שמשרת את צרכיי הפרטיים." מדאם מארי קירבה את ראשה של ג'קי לכיוון מפשעתה, הפשילה קצת את מכנסיה וקירבה את הראש לכוס שלה. "כדי להיות החפץ שלי שבחרתי מכל הבנות את תספקי את כל צרכיי." ג'קי הרגישה את החום של איבר מינה של מדאם. למצוץ היא אמנם ידעה מהבית, אבל כאן היא חשבה שיש מפלט. "על הפאשלות שאת עושה בשעות היום את לא תעיזי לחזור כשאת כאן." ראשה של ג'קי נדחף בכוח אל תוך הכוס הרטוב שנע על פניה. "יופי, ילדה טובה. תמצצי. אל תפשלי כמו שעשית כל החודש האחרון." מדאם הניעה את איבר מינה על לשונה של ג'קי שחיככה במרץ, יודעת שאם היא תהיה טובה היא תצליח לצאת מזה מהר. שוב דחפה מדאם את ג'קי אל הרצפה, התיישבה על פניה והמשיכה לנוע על פרצופה של ג'קי, מורחת עליה את כל הרטיבות של איבר מינה המגורה עד מאד מכך שילדונת חסרת אונים מוצצת לה. נעה וגנחה עד שגמרה.

מדאם התרוממה ומשכה את ג'קי אליה. "עכשיו עופי לשטוף את הפרצוף שלך ולכי לישון".
ג'קי הנהנה ומדאם מארי משכה אותה לכיוון הדלת ביד אחת, פותחת את הדלת בידה השניה, ומשליכה אותה, יחד עם הבגדים החוצה. הדלת נטרקת, וג'קי מתלבשת בזריזות ומשתדלת לגרור את עצמה מהר במורד המדרגות, נכנסת לחדרה בשקט, שומעת את הבנות מתעוררות ולא מוציאות מילה. הן כבר פוחדות ממנה יותר.