חג שמח

''תתכונני", הוא אומר בחיוך, אגב ליטוף שערה וצווארה בעודה מקציפה את גופו בשמן רך באמבט, ''אני רוצה אותך איתי בחג.'' היא מתבוננת בו, לשנייה נעצרת נשימתה. לא, היא לא אוהבת הפתעות פומביות שכאלו, על אף שמחמיא לה, כה מחמיא לה שאדונה, אהוב-לבה רוצה לבלות איתה יחד את החג.
''אני חוששת שאמי תכעס מאוד אם לא אחמיא לה על הגפילטע פיש הנפלא והמרק עם הקרפלעך...'' הוא מביט בה משועשע. תמיד כאשר היא נלחצת היא מתחילה במלל הזה. הוא מניח אצבע על שפתיה ומחייך. שתיקה קלה.
''נראה לי שלא סיימת עדיין...'' והוא מנער מכתפיו החסונות טיפות של קצף ריחני, צבעוני, שקוף-סגלגל.

היא כורעת מולו על שפת האמבט ומושחת את גופו בשמן אמבט, מעסה את הגוף האהוב , שוטפת בסבון נוזלי ובקצף ומים, מעריצה כל חלק בגופו, שוטפת במים, נושכת בחוזקה את שפתיה, כה מתאפקת שלא לנשק אותו. הוא פורץ בצחוק מתגלגל ומושך אותה, על בגדיה ושערה האסוף כפקעת, היישר אל תוך האמבט, למרות מחאותיה וצווחותיה, רגליו מקיפות וחובקות את גופה, ידיו פורמות את בגדיה, את שערה האסוף, מלטף, צובט, נושך קלות, מנשק.

''את תהיי ילדה טובה?''
'' כן, מאסטר.''
''תבואי איתי לארוחת החג. ואל דאגה יקירתי, את הערב הראשון של חג נבלה עם הגפילטע פיש של אמך, לא נעליב אותה,'' הוא צוחק. ''אבל, בערב השני של החג את שלי, כולך שלי ורק שלי, ואני רוצה אותך ילדה טובה, כמו שחינכתי אותך.'' הוא מנשק אותה ברוך ומחבק. מאמץ אותה אליו. זה היה יכול להיות כמעט ונילי, היא מהרהרת לעצמה. רק היא יודעת כמה כאב עברה איתו. אילו סדרות חינוך העביר אותה. החל מחינוך מנטאלי ודרך עונשים פיזיים שהותירו צלקות בלתי נשכחות על אזורים מוצנעים וחבויים בגופה.

הוריה ידעו שיש לה ''חבר''. הם ידעו שהוא שתלטן ורכושני, ולעיתים תובעני. לעיתים הרימו גבה, אך ידעו שאסור לומר לה כלום, לבתם המרדנית, וכשהודיעה שהיא מגיעה לערב ראש השנה עם החבר, שמחו מאוד. התגעגעו אליה, אל בת-הזקונים הסוררת, המפונקת, המרדנית והאהובה שלהם.

בשעת ערב מדויקת כהרגלו, קפדן שכמותו, הגיע לאסוף אותה מפתח ביתה.
''מה זה אמור להיות?!'' שאל.
היא היתממה, ''למה אתה מתכוון?'' היא ידעה שהשמלה האדומה הצמודה וההדוקה בעלת המחשוף העמוק לא תמצא חן בעיניו, בעיקר לא כשהם הולכים אל הוריה. זו הייתה התגרות קלה בו.
''מה זה הלבוש הזנותי הזה? לאן נראה לך שאת הולכת?! תחליפי ומייד!''
''אנחנו הולכים אל הוריי", צחקה, "אל תהיה כזה כבד.''

יצר המרדנות שוב התעורר לחיים, אותו יצר שהוא עמל כשנה וחצי כדי לרסן. הוא ידע שמשפחתה היוותה טריגר, אבל החליט לא לוותר לה.
''את רוצה שאצטרף אלייך או לא? יש לך דקה להחליט!''
תוך שניות היא נעלמה לחדרה, וכעבור דקות ספורות חזרה, לבושה (בבגדים שהכינה מבעוד מועד, בהכירה את המאסטר שלה).
''עכשיו אתה מרוצה? אולי לעשות גם קוקיות עם סרטים ורודים? או צמות קטנות?''
''אני מציע שתשתקי", הוא חייך אליה בשובבות, סוקר את השמלה הלבנה הארוכה, הדקיקה, בעלת הכתפיות הצרות והשסע הקל, שמלת פשתן אשר הלמה אותה כל כך.

הוריה שמחו מאוד לראותם. היא הגישה להוריה את זר הפרחים הגדול ואת המתנה העטופה והוא בחן אותה. ניכר בה , כי למרות מרדנותה, התגעגעה אל הוריה. כהרגלו, היה אדיב ונעים וארוחת החג עברה בנינוחות.

''אני גאה בך. היית ילדה טובה'', אמר וחיבק אותה, שם, ברכב, בלילה,כשעלה הלילה וזהרו הכוכבים.
''בואי.''
''לאן?''

הם נסעו אל חוף הים. הוא ידע כמה הים משרה עליה שלווה. מתנות ומחוות וניליות מעין אלו העניק לה לעיתים רחוקות בלבד. כמו הקולר שקנה לה בשנה שעברה שלא היה ונילי, אך הפתיע וריגש אותה עד לכדי דמעות.

חבוקה ומעורסלת בתוכו, בחיקו, כמהה ומשתוקקת להיות שם לנצח, נושמת את ניחוח גופו, מקשיבה לקצב נשימותיו ומתבוננת בים.
מושלם.
''הייתי יכולה לחיות או למות כך'' הרהרה.

''על מה את חושבת?" שאל לפתע ברוך, בשקט.
''על כמה הייתי רוצה לשרתך כעת.''
''שקרנית לא מוצלחת שלי'' צחק. ''למה כשטוב לך, את לא יודעת פשוט ליהנות מהטוב?!''

היא כרעה על ברכיה מולו. ''מאסטר שלי, הענקת לי כל כך הרבה. אני כמהה ומשתוקקת כולי להתמסר אליך, לתת.''
''את תתני כשאני אבקש'' פסק. ואסף אותה אליו, לחיבוק עמוק ושקט.

***
ערב החג השני הגיע.
המאסטר הכין לה ''רשימת מכולת'':
חצאית מיני הדוקה, קצרצרה, לבנה.
חזיית תחרה לבנה.
סט של ביריות, חוטיני וגרביונים לבנים.
נעלי עקב גבוהות.
צנצנת דבש.
תפוחי עץ חתוכים יפה.
בקבוק יין לבן. בקבוק יין אדום.
להיות שקטה ודוממת.
לא לפצות פה.
להגיע בשעה עשר שלושים וחמש בערב.

שולחת לו sms : ''מאסטר, אני כאן".
פותח את הדלת , מסירה במהירות את הסריג הלבן הדק, שומעת המולה קלה, צחוק. נושק לה על לחייה, ספק נשיקה, ספק נקישה. קר לה.
''היכנסי ושבי על הרצפה.''
רוצה לשאול היכן להניח את הדברים, אך מתיישבת, ואשה נאה, בשמלת מיני שחורה אלגנטית, לוקחת ממנה את הדברים.
משפילה מבט.
קולטת את הנוכחים בחדר. את חלקם מכירה, את חלקם לא.
חלקם חבריו של המאסטר וידידות משכבר הימים. חלקם זרים לה.
כולם לבושים.
כולם... מלבדה.
מבחן האש.

במרכז, שולחן מפואר, הדור ועמוס בכל טוב. מוסיקה מתנגנת ברקע. צחוק ואלכוהול, גברים ונשים בגילאים שונים. כעשרים, אולי עשרים וחמישה איש. וכולם ל ב ו ש י ם.
מתבוננים בה, משועשעים.
שולחת הבזק של מבט אל המאסטר שלה. רואה אותו נינוח ומחויך על אחת הספות, משוחח עם מכרים, כוס יין בידו. לא מביט בה.
חשה מושפלת.
כה עלובה וקטנה ומושפלת.
נזכרת בפומביות שהוא אוהב.
נזכרת במבחני האש.

איש אחד, לא מבוגר, לא צעיר, לא מכוער ולא נאה במיוחד, ניגש אליה. ''בואי."
שולחת מבט אל המאסטר.
להסכים? לסרב ?
הדחף הראשוני שלה – לסרב!
ואז, בום, נזכרת. להיות שקטה ודוממת כל הערב.
אבל,
האם זה אומר שמותר לה להתנגד?
נושכת את שפתיה.
המאסטר לא רואה אותה בכלל.
לא מביט.

''בואי כבר, שפחונת'', חוזר האיש. היא לא מכירה אותו. נעמדת על רגליה, מבוישת. מסמיקה כולה. ראשה מושפל ולכן איננה יכולה לראות את המאסטר שלה מביט בה כעת.
צלב.
נקשרת.
פניה אל הצלב. ידיה נאזקות מעלה. מפשק את רגליה ואוזק גם אותן. כיסוי עיניים נקשר סביב עיניה. ההמולה מתחילה לשכוך. הלחץ בתוכה בוער.
הפחד.
המתח.
החרדות.
האימה.
והיא לא תשתמש במילת הביטחון שלה.
צוותה להיות דוממת.
הצלפות.

שוט מרובה זנבות , כל כך הרבה הצלפות בישבנה, בירכיה. גבר נוסף מצטרף, קולו מהדהד בתוך ראשה. ''פשקי רגליים, חזק." מפשקת. מרגישה שגופה מתמוסס מאליו. קיין. נושכת את שפתיה עד זוב דם.
דם... בעוד ההצלפות בירכיה ובישבנה נמשכות, מישהו, משהו מחזיק בזרועה, משהו מותח חזק את הזרוע, וכאב עמום חודר אל הזרוע, כאב מהסוג המוכר יותר, דם...
כיסוי העיניים הוסר מעיניה אך פניה אל הצלב, אין ביכולתה לראות דבר.
הצלפות הקיין נפסקות. נושמת לרווחה.

זרוע שנייה. הגומי נלחץ אל זרועה ודקירה, הדם זולג וזולג.
''פשקי את הירכיים הכי חזק שאת יכולה!'' קול מוכר? בלתי מוכר?
חושיה מעורפלים מדי,
מצייתת
מפשקת חזק, כמעט ונופלת
נקשרת.
נקשרת במותניה אל הצלב וההצלפות ממשיכות.
אלקטרודות מתחברות אל ירכיה ואל מפשעתה, הגרביונים נקרעים באבחה אחת חדה.
תחושה מהממת.
כאב... זרמים....

''לקקי.'' אצבע נוטפת דם מוגשת אליה. '''תטעמי את דמך, נסיכה,'' מחייך המאסטר שלה. מלקקת את אצבעו הטבולה בדמה ובדבש. מחבק אותה, לוחש באוזנה: ''חג שמח, מתוקה שלי.''