סליחות (1)

'' חוטאת קטנה שלי, עם צאת יום הכיפורים,אנחנו נעשה משהו מיוחד, משהו שלא תשכחי לעולם'' אמר המאסטר בידעו כי שיפחתו וויתרה מזמן על הרגלים כמו צום ביום הכיפורים. ''קריעת השופר '' היא כינתה זאת, ''לשבת לאנשים על המצפון, וכל אלו שלא עושים חשבונפש כל השנה, עושים עכשיו ''. הוא לא הסכים עמה, ושמר את הלכות המסורת על אף היותו חילוני, כמו יהודים רבים. היא ראתה בכך התחסדות וצביעות אך שמרה (ברוב המקרים) את דעותיה לעצמה.

''בקיצור, יהיה לי משעמם ואני אצטרך רק לדמיין ולפנטז על סשנים לוהטים'', ענתה לו ספק בחוצפה ספק ברישול.
''היזהרי בלשונך, שיפחה.''
מזדקפת כולה ומשפילה מבט, ''סליחה מאסטר ''
''אה, ודרך אגב, יקירתי, אני אוסר עלייך לאונן. אני מקווה שזה נהיר לך.''
''ברור כשמש.''
'יפה. גמר חתימה טובה, אהובה קטנה שלי. מי יודע ? אולי יסלחו לך שם למעלה על חטאייך,'' הוא צחק.
''גמר חתימה טובה גם לך, מאסטר.''

***
חוצפן! חטאים? להיות נאמנה לעצמי זה לחטוא? ההתחסדויות הקטנות והבלתי נסבלות שלו. הוא, עם כל התאוות המוזרות שלו, הוא, שבחיי היומיום, מתנהל כאיש עסקים מניפולטיבי וממולח שלא מהסס לדרוך על גוויות, איפה האינטגריטי שלו? היא כעסה עליו. מאוד.

בעודה שוקעת לה אל מי האמבט החמימים תהתה מדוע עלה בה זעם כה רב כלפיו. הרי ידעה היטב מיהו ומהו. הייתה מודעת היטב לחסרונותיו, כשם שהייתה מודעת אל מעלותיו, וידעה, שמעבר לכל יש בו טוב לב בסיסי, שלא קיים בכולם, ויכולת להיות חבר אמיתי ואנושי. היא הוקירה את הרוך שבו כשם שהוקירה את התובענות. מה עורר את זעמה כלפיו?

שעות הערב המוקדמות. תריסי ביתה מוגפים מעט, מתבוננת בעוברים ושבים, לבושים כולם לבן, בדרך אל בית הכנסת. ילדים על אופניים, ואנשים שחוטאים אולי 364 יום בשנה כדי לצום יום אחד (דווקא מאוד בריא, מבחינה תזונתית), ולחשוב שכיפרו על חטאיהם... ואני החוטאת ! חשבה לעצמה בזעם כבוש. מסתובבת חזרה אל חדרה ומדליקה את המחשב. נכנסת אל אחד הצ'אטים. המון שורות אדומות מהבהבות בשורות זימה. מסתכלת על המסך הדולק ולא עושה דבר. רק קוראת. אין בכוונתה להשיב או לשוחח עם ישראל הנפלא שצם בחג. מכבה את המחשב וגולשת אל תוך מחשבותיה. מדוע אני החוטאת ? היא יודעת שבנימת קולו המשועשעת היה צל של רצינות. המאסטר שלה, האיש שהיא כה מוקירה ומכבדת באמת חושב כך? מדוע? האם התמסרותה, כניעותה אליו גרמו לו, בסופו של דבר, לראות בה, עוד חוטאת קטנה?מופקרת של תחושות ומאווים? האם לא הבין כי כל מה שהעניקה - היה למענו? לא... הוא ידע טוב מכך.

מקישה בעצבנות באצבעותיה על השולחן. והמחשבות נוגסות בראשה. ''סשן מנטאלי בשלט רחוק '' חושבת לעצמה, שוב בכעס, מנסה להרחיקו ממחשבותיה. מהרהרת ביום הכיפורים הזה. מדינה תאבת דם, מלחמות שתבעו את קורבנותיהן, שחיתות בכל מקום. למי היא סלחה בכלל, אי פעם? להוריה, שילדו אח בכור שנפטר בעריסתו, כשנתיים לפני הולדתה והיא הייתה התחליף הלא מוצלח לתינוק המת? לחבר הראשון שלה, שאליו התמסרה בהיותה חיילת והוא ספק אהב ספק בעל אותה על שולחן לשכתו? לחברותיה, שמעולם לא חשה קרובה מספיק כדי להיחשף מולן, או אולי, בעצם, מול כל אחד אחר? לעצמה, בעיקר?

ידעה היטב לעטוף את עצמה במעטה של ציניות ששמרה והגנה עליה, כביכול, מן העולם, אך הותירה אותה כה ריקה מול עצמה? נוברת, נוברת, ואין בה את היכולת לסלוח לעצמה.

רוצה להשליך מעליה את מעמסות העבר. כל שנה מחדש מבטיחה לעצמה שנה נקייה, וכל שנה מחדש לומדת איך היא לא למדה עדיין לסלוח, לעצמה. כל טעות, כל כאב, כל פגיעה, כל שגיאה, נחקקים בה. נחרטים בתוכה.

פעם חשבה כי הדרך לסלוח, לאחרים ולעצמה, הוא לצמצם את מקומה בעולם. ניסתה לתפוס כמה שפחות מקום, נפח. שתיקותיה היו ארוכות יותר, מילותיה קצרות, מאבדת ממשקל גופה, מנסה כמה שפחות לתפוס מקום בעולם. מהר מאוד הבינה שהזעם האגור בתוכה ורגשות האשמה בהם היא טובעת לפרקים, לא ייפתרו כך. השקיעה עצמה בלימודים. אחר בעבודה. וורקהולית. וגם זה התאזן בה. תקופות שונות, אך תמיד הסימפטום זהה, ונותרה ללא מענה. גם כשהרגישה שאחרים סולחים לה, על טעויותיה, על היותה בלתי מושלמת בעליל, היא לא הצליחה לסלוח לעצמה.

***
ערב.
יום הכיפורים הכבד, המעיק הזה הסתיים לו סופסוף.
המתינה בציפייה לטלפון מהמאסטר שלה.

''חכי לי על חוף הים.''