סליחות (2)
מאת barbie(אחרת)
31 באוקטובר 2005
היה קצת קריר באותו ערב, וראשה הלם בפראות, כנגד כל אותן מחשבות שהציפו אותה. שמלה קלילה, פשוטה, תיק בד, סנדלים, שיער פזור, שמיכה קלה. מתיישבת על החוף ומביטה בגלים. פותחת לעצמה בקבוק יין. להקהות את המחשבות, את הכאב. מסירה את הסנדלים, ובהונותיה משחקים בקצף הגלים. מנסה לרוקן את ראשה ממחשבותיה. ממתינה לו.
הוא מתבונן בה מרחוק. ראה אותה עוד כשהגיעה. זיהה את פיזור הנפש על הבעת פניה. אבודה כל כך. בכל ניסיונותיי להעניק לה את חירותה, ביקשה לאבד את עצמה בתוכו, בכוחו. זה היה הכי קל בעולם. עוצמתו, נוכחותו בלבד היו מלאות כוח והשראה. אך הוא רצה להעניק לה את החופש שנשמתה כה זעקה אליו, החופש והיכולת לסלוח לעצמה. לפעמים, בהבזק של מבט היה רואה לרגע, לשבריר שנייה, טיפת שלווה בתוך מבטה המצועף, רק כשהייתה שרויה בתוך סאבספייס עמוק. ילדה אבודה, חשב לעצמו.
ניגש אליה, מתיישב לצידה, מחויך, ''הרשיתי לך לשתות ?''
היא כמעט נשנקה.
''לא, מאסטר, סליחה.''
''אני חושב שאת צריכה לבקש סליחה מהבקבוק'' הביט בה משועשע והיא הבינה את כוונתו, ''לא, אני לא יכולה.''
''מה את לא יכולה בדיוק?''
''אהה... ההם... א... אני...'' החלה לגמגם.
''שבי על הבקבוק. ''
היא הביטה בו. הוא לא יעשה לה את זה, לא כך. או שכן?
''אני ממתין.''
מסירה את תחתוניה ומתחילה להתיישב על הבקבוק. לוחץ. כואב. בידיה מנסה להסתיר, בשולי שמלתה.
''עמוק יותר '' הוא דורש.
היא מנסה להחדיר את הבקבוק אל תוכה ונתקפת בחילה. מביטה בו במבט מלא זעם. הוא פורץ בצחוק, ''את כועסת, שיפחה?''
''לא... פשוט לא נעים לי.''
''שאלתי אם נעים לך?''
''לא.''
''יופי , אז תמשיכי להחדיר אותו. ועכשיו, תבקשי ממנו סליחה.''
''מה?!''
''חשבתי שאני ברור.''
''על מה בדיוק אני אמורה לבקש מהבקבוק סליחה?! '' הרגישה כה עלובה, כה מגוחכת, כה מטופשת.
''על מה שניראה לך.''
''על זה שאני יושבת עליו, אולי ?''
''על מה שניראה לך לנכון.''
פיית-הבקבוק תקועה שם בתוכה, היא שונאת ומתעבת את התחושה הזו, וכעת ההשפלה הנוראית שהוא מעביר אותה. יופי. זה משהו בלתי נשכח בעיניו?!
''אני ממתין וחושבני שגם הבקבוק ממתין.''
הוא ניראה משועשע למדי.
''סליחה, בקבוק, שאני יושבת עליך ומטמאת אותך.''
המאסטר הביט בה.
''תחדירי אותו עמוק יותר,'' אמר בקול מתכתי וקר, ''הכי עמוק שאת יכולה''.
היא החלה להחדיר וזה כאב, כל כך כאב. חלק מהיין נשפך פנימה, אל תוכה, קר וכואב ולוחץ. רוצה לבכות ומתאפקת.
''תגמרי! ''
''לא מסוגלת,'' קולה רועד.
''אמרתי, תגמרי!''
והוא משחק עם הבקבוק בתוכה. היא עוצמת את עיניה ונושמת את ניחוח גופו, מנסה להתעלם מהתחושה הלוחצת, הקרה, הכואבת במעמקי גופה.
''תגמרי!" היא גומרת וגומרת. הוא שולף באבחה כואבת את הבקבוק מתוכה ומחבק אותה חזק, ''מה אומרים?" שואל ברוך.
''תודה, מאסטר.''
חבוקים מול הים...שותקים.
''יש לי שאלה, מאסטר.''
''אני מקשיב.''
''זה נחשב בעיניך משהו בלתי נשכח?''
''לא, זה ספק עונש ספק פרס. במקרה שלך, יקירתי, זה עונש.''
''אז מהו החלק הבלתי נשכח?''
''נכון שהיית מהורהרת מאוד קודם לכן?''
''נכון.''
''זה משהו בלתי נשכח. וזו ההתחלה, במסע הפרטי ש ל ך, יקירתי.''
הוא מתבונן בה מרחוק. ראה אותה עוד כשהגיעה. זיהה את פיזור הנפש על הבעת פניה. אבודה כל כך. בכל ניסיונותיי להעניק לה את חירותה, ביקשה לאבד את עצמה בתוכו, בכוחו. זה היה הכי קל בעולם. עוצמתו, נוכחותו בלבד היו מלאות כוח והשראה. אך הוא רצה להעניק לה את החופש שנשמתה כה זעקה אליו, החופש והיכולת לסלוח לעצמה. לפעמים, בהבזק של מבט היה רואה לרגע, לשבריר שנייה, טיפת שלווה בתוך מבטה המצועף, רק כשהייתה שרויה בתוך סאבספייס עמוק. ילדה אבודה, חשב לעצמו.
ניגש אליה, מתיישב לצידה, מחויך, ''הרשיתי לך לשתות ?''
היא כמעט נשנקה.
''לא, מאסטר, סליחה.''
''אני חושב שאת צריכה לבקש סליחה מהבקבוק'' הביט בה משועשע והיא הבינה את כוונתו, ''לא, אני לא יכולה.''
''מה את לא יכולה בדיוק?''
''אהה... ההם... א... אני...'' החלה לגמגם.
''שבי על הבקבוק. ''
היא הביטה בו. הוא לא יעשה לה את זה, לא כך. או שכן?
''אני ממתין.''
מסירה את תחתוניה ומתחילה להתיישב על הבקבוק. לוחץ. כואב. בידיה מנסה להסתיר, בשולי שמלתה.
''עמוק יותר '' הוא דורש.
היא מנסה להחדיר את הבקבוק אל תוכה ונתקפת בחילה. מביטה בו במבט מלא זעם. הוא פורץ בצחוק, ''את כועסת, שיפחה?''
''לא... פשוט לא נעים לי.''
''שאלתי אם נעים לך?''
''לא.''
''יופי , אז תמשיכי להחדיר אותו. ועכשיו, תבקשי ממנו סליחה.''
''מה?!''
''חשבתי שאני ברור.''
''על מה בדיוק אני אמורה לבקש מהבקבוק סליחה?! '' הרגישה כה עלובה, כה מגוחכת, כה מטופשת.
''על מה שניראה לך.''
''על זה שאני יושבת עליו, אולי ?''
''על מה שניראה לך לנכון.''
פיית-הבקבוק תקועה שם בתוכה, היא שונאת ומתעבת את התחושה הזו, וכעת ההשפלה הנוראית שהוא מעביר אותה. יופי. זה משהו בלתי נשכח בעיניו?!
''אני ממתין וחושבני שגם הבקבוק ממתין.''
הוא ניראה משועשע למדי.
''סליחה, בקבוק, שאני יושבת עליך ומטמאת אותך.''
המאסטר הביט בה.
''תחדירי אותו עמוק יותר,'' אמר בקול מתכתי וקר, ''הכי עמוק שאת יכולה''.
היא החלה להחדיר וזה כאב, כל כך כאב. חלק מהיין נשפך פנימה, אל תוכה, קר וכואב ולוחץ. רוצה לבכות ומתאפקת.
''תגמרי! ''
''לא מסוגלת,'' קולה רועד.
''אמרתי, תגמרי!''
והוא משחק עם הבקבוק בתוכה. היא עוצמת את עיניה ונושמת את ניחוח גופו, מנסה להתעלם מהתחושה הלוחצת, הקרה, הכואבת במעמקי גופה.
''תגמרי!" היא גומרת וגומרת. הוא שולף באבחה כואבת את הבקבוק מתוכה ומחבק אותה חזק, ''מה אומרים?" שואל ברוך.
''תודה, מאסטר.''
חבוקים מול הים...שותקים.
''יש לי שאלה, מאסטר.''
''אני מקשיב.''
''זה נחשב בעיניך משהו בלתי נשכח?''
''לא, זה ספק עונש ספק פרס. במקרה שלך, יקירתי, זה עונש.''
''אז מהו החלק הבלתי נשכח?''
''נכון שהיית מהורהרת מאוד קודם לכן?''
''נכון.''
''זה משהו בלתי נשכח. וזו ההתחלה, במסע הפרטי ש ל ך, יקירתי.''
