על פיות, קסמים ומה שביניהם

באותו חורף נסעתי אל המחוזות החמים של הארץ הגדולה.
בביתי היה קר, הצינה במיטה הרחיקה אותי מהקרבה אליה, ולא נדרש זמן רב או סיבה מיוחדת כדי לקום ולנסוע.
סוג של בריחה? נכון.
אבל אתה לא יכול לברוח מעצמך, אתה נוסע איתך ואת זה אתה אף פעם לא לוקח בחשבון.

"למה אתה עצוב?" שאלה תוך שהיא מתיישבת בקלילות על החול החם, לצידי.
החוף היה כמעט שומם, הייתה זו סוף העונה והשמש יקדה ללא רחם, מעט האנשים שהתגוררו בכפר העדיפו לבלות במקום מוצל בשעות הקשות של אמצע היום.
לא אני.
החול החם היה המפלט שלי. אתנחתא מהסביבה.
"אני לא עצוב", עניתי בקול צרוד של בוקר מהול בחמש עשרה שנות עישון.
אוניית סוחר, ששטה לאיטה באופק תפסה את עיניי במהלך כל אותן שעות צהריים ולכן אפילו לא טרחתי לסובב את מבטי לעברה.
"אתה יכול לשקר לעצמך. לי - לא", ענתה בקול שלפתע היה נשמע לי מוזר.

סובבתי את מבטי אליה.
היא הייתה ילדה בת שמונה. אולי.
תחושת ההפתעה המוחלטת, זו שמציפה אותך במקרים כאלו כמו אינפוזיה, גרמה לי לחייך לעברה.

"איך קוראים לך?" שאלתי. כי זו הייתה נראית לי השאלה הראשונה ששואלים.
"אני אהיה חברה שלך בתנאי אחד."
"טוב", עניתי. כמו ילד טוב.
"אני רוצה שתהיה כן. אפילו אם זה רק כאן", אמרה תוך כדי שהיא מפנה אצבע אל החול.
אף אחד לא מצפה לדבר כזה.
"את בת כמה?" יצאה שאלה עילגת.
"תשע וחצי אם זה בכלל חשוב. קוראים לי ג'וטי ואני אבוא לבקר אותך מחר על החוף, כאן. תביא איתך את אגוז הקוקוס שמצאת אתמול", אמרה במתיקות של ילדים מהולה בנימה רצינית.
קמה והלכה.

עכשיו, תעצרו לרגע, תניחו את האסוציאציות והקונוטציות בצד ותחשבו על הסיטואציה.
אני נמצא בדיוק היכן שאתם מדמיינים לעצמכם, מתעלם לחלוטין מרגעי הסחי המעטים במהלך היממה, קורא ספר מחקרי על השואה ("אנשים רגילים" - מומלץ!), אוכל קצת אורז עם סלט כי ממש חם והתיאבון משום מה תמיד נשאר בשדה התעופה כשמגיעים לשם, שותה הרבה מים עם טעם לוואי מוזר, מנהל שיחות עמוקות עם החברים לדרך, שיחות שבבוקר המחרת, אם זוכרים אותן, לא נראות כל כך מתוחכמות, באופן כללי נח. נרגע. מתייצב על עצמי. חושב. מהרהר. ומעשן ללא הפסקה. בדיוק כמו שאתם הייתם עושים.
ופתאום מגיעה ילדה בת תשע וחצי, משום מקום, וללא כל התראה יורה לך שאלה לתוך החדר הימני של הלב.
מה אתם הייתם חושבים? איך הייתם ממשיכים את היום שלכם? לאן הדמיון שלכם היה לוקח אתכם?
אני בחרתי שאכטה והדחקה.

גררתי את עצמי אל המסעדה שלנו, נמרחתי על הספה שקרני השמש פרסו אותה לאורך, הזמנתי תה שחור עם חלב בצד. אני אוהב לשפוך את החלב לתה כשהוא מבושל לחלוטין ואנשים בדרך כלל נוטים שלא לייחס חשיבות לכהות התה.
שאולי וג'רום הגיעו יחד איתי אל הספה. שלנו.

"אורז וסלט ירקות עם טונה. זה פנטסטי. כל יום, בריאות" אמר ג'רום ופלט מלוא ריאות עשן לעבר הסוכך.
"לא סתם בריאות, זה בריאות נפשית לאכול בריא. ממש c'est bon por le moral" החזיק- החרה אחריו שאולי, תוך שהוא שר בקול את השורה היחידה שהוא מכיר מהשיר, לקול צחוקם המלגלג של הילדים הקטנים, שגם כך היו צוחקים בכל פעם שראו אותו, מאחר שפירוש שמו בשפתם היה - אורז לבן.

כשקמנו מהספה, השמש כבר הייתה כמעט בקו אחד עם המים ולכן הזדרזנו, סוג של אנומליה, להתקלח. מים קרים.
אכלנו, שתינו, צחקנו, עישנו, דיברנו, התווכחנו, פגשנו אנשים ישנים וחדשים ואיתם עישנו עוד קצת, וכל אותו הזמן לא חשבתי על ג'וטי, ולו פעם אחת.
כל מה שחשבתי עליו היה אגוז הקוקוס, המונח ליד המיטה, שמצאתי ביום הקודם ליד הבקתה שלי.
עצם המחשבה עליו הטרידה את מנוחתי. איך זה שאגוז אחד, בלתי חשוב בעליל, מצליח לרכז את כל מחשבותיי?
הלכתי לישון.

בבוקר ירדתי אל החוף, אחרי התה והטוסטים, עם הספר שלי והגוף הדואב שלי.
רק התיישבתי על החול, וג'וטי מתיישבת לידי.
"אני מוכרח לומר לך שזו פעם שנייה שאת מגיעה משום מקום. פאאחח מתיישבת לידי. אני אפילו לא רואה או מבחין בך לפני שאת כבר כאן".
"אתה לא תבין, וגם אם כן תבין, אתה לא תאמין וגם כך זה לא משנה. אני כאן וזה מה שחשוב."
"את בטוחה שאת לא יותר מתשע וחצי?"
"26 בנובמבר 1996" ענתה בשעמום.
"נו, אז אתה כבר יודע למה אתה עצוב?" שאלה בקול מלא התלהבות. ששינה טון מהתשובה האחרונה שלה.

"את רוצה לשמוע עלי. על הדברים הנסתרים שלי, העמוקים, השחורים ואין לי בעיה לשתף אותך בהם, להיפך אני אפילו אשמח (ניסיתי לתרגם לאנגלית את "מכל מלמדיי השכלתי", אבל לא הצלחתי. נראה לי שהיא לא הבינה), אבל אני רוצה להבין למה את לא מוכנה לדבר על הפרט הכי טריוויאלי..." התרסתי לעומתה בטון חצי מתנשא.
"לא מעניין להתעסק בטפל. מה זה משנה בת כמה אני, אתה זקן, בן שלושים ואחת, ועדיין חושב על עצמך כצעיר, או חושב במונחים כלליים כמו אדם יותר צעיר מגילך" ענתה לי בנימה יותר מתנשאת. כזו שגורמת לך לחייך בסיפוק כאילו מצאת דבר שאתה יודע שהוא מיוחד.
"אני נכנע" אמרתי.
"את ניצחת, אני הפסדתי, אני שלך. שוט" התמסרתי לה.
"זו לא חוכמה לנצח ברטוריקה. אתה יודע, אני בטוחה. ולנו יש עוד שלוה שבועות לבלות יחד, ובגלל שאני רוצה שלא תתהה בשאלות טריוויאליות, כמו שאתה קורא להן, ובעצם אתה יודע שאין דבר כזה טריוויאלי כי הכל יחסי בחיים, אני צריכה להפיס דעתך על כך שאני יכולה לנהל איתך שיחות כבדות."
"לכי על זה" אמרתי לה.
לא יודע למה, חשבתי שהיא תעשה גלגלון או משהו מצחיק אחר.
"אתה יודע שאם תמשיך כמו שאתה, אתה בקלות תוכל לגמור כמו sly, ואין לך את הכסף או התהילה שלו ולכן תחשוב לבד איפה תהיה."
" sly, מה- sly and the family stone?" שאלתי בתדהמה.
"כן. אותו הגבר," ענתה בחיוך ששמור רק למנצחים אמיתיים.
"ג'וטי הצעירה, את לא תפסיקי להפתיע אותי, נכון?" מלמלתי.
"בוא נאמר שלא תתייחס לשיחות שלנו, או לדברים שלי באופן טריוויאלי" צחקה אלי.

פאוזה.
sly הוא זמר שחור שהנהיג להקה מאוד מצליחה בשנות ה70 וה 80 בארצות הברית. בשנת 86' הוא נכנס לחדר במלון בלוס אנג'לס ומאז לא ראו אותו יוצא. למיטב הידיעה הוא עדיין חי שם.
באותם ימים ג'רום ואני הקשבנו לו כל הזמן.

"אני עצוב, כי אני אוהב. אני מאוהב עד כלות. אני לפעמים שוכח לנשום מרוב אהבה. היא הבחורה הכי יפה שראיתי בחיים שלי, היא כל כך יפה שבלילות הראשונים שלנו יחד לא יכולתי להירדם והייתי מסתכל עליה ישנה.
היא הדבר הכי מדהים שפגשתי, יותר ממך. היה לי כל כך כיף איתה, ובכל זאת פתאום נהיה קר בנינו ואני באתי עד לכאן כדי להבין שאני רוצה להיות שם. איתה."
"אתה חושב שאתם מתאימים?"
"נראה לי שכן. כלומר, היא ממש שונה ממני אבל מאוד דומה לי. האני הפנימי שלי, זה שאני רוצה להיות אבל אני לא, הוא אצלה החיצוניות."
"היא טובה? רכה?"
"מאוד. אבל נראה לי שיש בה צד אפל שכזה. יש מערבולת שם למטה שאני רק יודע שהיא קיימת אבל לא באמת רואה אותה."
"ואיך אתה יודע שזו לא אחיזת עיניים?"
"מה? הטוב שלה?" שאלתי ומייד עניתי: "היא פייה. לא סתם, הפייה הראשית".
"מי אמר?" שאלה ג'וטי ופערה זוג עיניים כחולות בגודל הים שמולנו.
"היא אמרה לי. בפעם הראשונה שראיתי אותה."
"פיות לא מצהירות על פיותן. אף פעם."
"מה הכוונה?" שאלתי. "יש חוקי סודיות אצלן? אסור להן להיחשף בפני בני תמותה?" הקשיתי בהלצה. "בכל אופן היא מקסימה, ואני האמנתי לה", המשכתי.
"כל הפיות מקסימות, זה חלק מהפיות שלהן, פיטר פן לא היה צריך שטינקר בל תצהיר על עצמה וכולם יודעים שהיא פיה וההורים של כולנו מספרים לנו על פיית השיניים שבכלל לא קיימת. מי בכלל רוצה להיות פייה של שיניים?! אבל ישנם גם הרבה אנשים מקסימים וזה עדיין לא הופך אותם לפיות. תסתכל על החברים שלך."

ג'רום עמד מול הילדים ושר להם בצרפתית ושאולי רקד את הריקוד המתפרק שלו, זה שנראה כמו איליין מסיינפלד, וכל הילדים הקבצנים עמדו מולם בחצי גורן מתפוצצים מצחוק. ושניהם ביחד נראו תלושים הצורה הכי מצחיקה מהמציאות הרותחת והעייפה שעל החוף. הם באמת היו מצחיקים. ומקסימים.

"הבאתי את האגוז שלי", התחלתי בשינוי הנושא.
"שלי, אתה מתכוון לומר", שיסעה את דבריי.
"וגם נייר שיוף", הוספתי בקול שקט.
"מה שלך?" תור העיניים שלי להיפער.
"האגוז הזה הוא שלי. אני הבאתי לך אותו."
"מה...? איך...? על מה את מדברת?" שאלתי בחצי גמגום.
"אתה רואה שיש לו חצי צורה מושלמת, וחור בדיוק באמצע התחתית", אמרה בבעלות על האגוז.
"תסבירי" ציוויתי.
"הנחתי לך אותו בלילה לפני שמצאת אותו בתחתית המדרגות" חייכה לעומתי.
"ג'וטי האני, זה קצת מפחיד..."
"אל תדאג. כאן הכי הרבה שיקרה לך זה שתתחמם יותר מדי מהשמש או שייפול עליך אגוז קוקוס על הראש ואז גם אני לא אוכל לעזור לך."
"למה לא תוכלי?" שאלתי.
"הרבה דם. איכס. אני לא אוהבת דם."
"אהה, עכשיו דיברת פעם ראשונה כמו ילדה" צהלתי עליה.
"נו בטח כמו ילדה. אני בת תשע וחצי רק."
"נראה לי שאני אצא משוגע מהנסיעה הזו. אני אחזור משוגע הביתה, וכולם יגידו - נו, בטח זה מה שקורה למי שנוסע לשם. לוקחים סמים."
"אם אתה חושב שמבין יותר זה משוגע, אז כן."

המשפט הזה תפס אותי.
ולפני שהתחלתי לחשוב עליו, כלומר לצלול, ג'וטי התרוממה ואמרה: "אני צריכה ללכת לקחת את אח שלי, הוא תיכף יקבל סחרחורת הדביל הקטן."
ונעלמה. נעלמה כמו כל פעם שהיא מופיעה לצידי בפתאומיות נעלמת.
במרחק ראיתי ילד קטן רץ במעגלים על החוף וכל הגוף שלו צוחק.
ואז גם הוא נעלם.

המשכתי לשבת עוד שעה ארוכה על החול החם, מתעלם מרעב, צמא או השמש שהחלה שורפת את גבי.
יושב, בוהה וחושב.

"תגיד, מה אתה יושב כאן כל היום לבד? בוא לטורניר שש-בש, אני אפתח לך את התחת, יא ילדה קטנה עם קוקיות. נמאס לי לשמוע את ג'רום עם המבטא הצרפתי שלו מדבר עם כל הבנות במסעדה. הן כל כך מטומטמות, נופלות אחרי המבטא שלו, לא שהוא לא מקסים אבל הוא רק פותח את הפה והן מפילות לסת." שאולי כבר ישב לידי.
"למה אתה מדבר במשפטים כאלו ארוכים?" שאלתי אותו בשקט.
"השמש, דןדן, השמש אוכלת אותך. אתה כל היום יושב כאן לבד."
"על מה אתה מדבר? דיברתי עם איזו ילדה." המבט שלו היה מופתע.
"דןדן, קח את המים שלך ותפסיק לעשן בשמש. זה כנראה לא בדיוק בריא לך", צחק עלי שאולי.
"דןדן חטף חום" צהל שאולי לעבר ג'רום המתקרב, וסימן עם חמש אצבעות מרפרפות לעבר רקתו, "הוא הוזה שיחות עם בחורות".

לא יכול להיות, חשבתי.