שפוט

"שרית, יש לי בשורות לא טובות." כבר הכרתי את הנימה הדרמתית שהייתה כל כך אהובה על בת אחותי. היא פשוט פרחה כשהייתה צריכה לדווח על טרגדיות למיניהן. "מי מת הפעם?" שאלתי.

הקשר הקלוש שלי עם בני משפחתי נחלש עוד יותר מאז נישואיי. התקשורת היחידה הייתה בשמחות ובאסונות. נפגשנו באולמות, בתי קברות או בבתי חולים. בכל פעם (כמו כל משפחה אשכנזית טובה) נשפכו דמעות סביב. גם אם חתכו בזה הרגע לצאצא חדש במשפחה או קברו דוד בן 90. בפעם האחרונה שבת אחותי התקשרה אלי היא דיווחה על מותו של אחד הדודים. נפגשנו, קברנו, בכינו, אכלנו, צחקנו, אכלנו, החלפנו חוויות יומיומיות, אכלנו, הכרנו תוספות חדשות למשפחה (חברים של, חברות של וכו'), אכלנו, בכינו עוד קצת לזכר, מרחנו עוד קצת איקרה על קרקר, בשביל הדרך - והלכנו הביתה. עד המפגש המשפחתי הבא - בתקווה שהפעם יהיה באולם.

"אף אחד לא מת. יותר גרוע", אמרה ברצינות וקולה נשבר בהתאמה. "שגיב בבית סוהר."
"מה?!"
שגיב היה בן אחי. בחור משגע בן 22, ילד טוב עם נשמה טובה, כזה שתמיד מוכן לעזור ועושה זאת מאמצע הבטן. בדיוק כמו האבא שלו. מושבניק בלב ובנפש.

"על מה את מדברת?! מה קרה?"
"תפסו אותו על חם עם טרקטורון גנוב. הוא היה חלק מאיזו כנופיה שגנבה טרקטורונים ואופנועים באזור השרון."
שגיב?! פשוט לא יכולתי להאמין! בפעם האחרונה שפגשתי אותו הוא התחיל לעבוד כחקלאי במושב בשרון. החזיק בעצמו משק שלם. הבחור לא יכול לפגוע בזבוב - כל שכן לגנוב! פשוט לא יכולתי להאמין.
"אני לא מאמינה. אין סיכוי שהוא גנב! וחוצ'מזה - איך זה שלא שמעתי כלום על זה עד עכשיו?" נזפתי בה.
"הם שמרו את זה בסוד. התביישו להגיד. השביעו אותנו לא לספר עד שלא תהייה ברירה. המשפט היה אתמול. בגלל שלא היו לו הרשעות קודמות - הוא נשפט רק לחצי שנה."
"רק?! את לא נורמאלית! הוא ימות שם! איפה הוא?!" התחלתי להילחץ מאוד. הילד לא יחזיק מעמד שם.

היא מסרה לי את הפרטים המלאים. סיפרה שבעצם הוא לא ממש גנב אלא 'רק' תיקן טרקטורונים ששאר חברי הכנופיה, תושבי הישוב בו עבד, גנבו. זה התחיל להישמע הגיוני יותר. לשגיב היו ידי זהב, ירושה נוספת מאחי הבכור. הוא ידע לתקן כל דבר מכני. זה התחיל להישמע כאילו הסתבך עם החבורה הזו ואולץ לתקן את כלי הרכב שנגנבו. הייתי חייבת לראות אותו.

הקשר ביני לבין שגיב היה חברי. למרות שהפרידו בינינו עשרים ואחת שנים, תקשרנו כבני אותו הגיל. בפעמים המעטות שדיברנו, הוא לא היסס לשתף אותי בסיפורי הזיונים האחרונים שלו ואני מצאתי אוזן קשבת אצלו לכל הפיכס היומיומי שהצטבר בבטן. המחשבה עליו כלוא במקום ההוא צמררה אותי. הייתי חייבת לראות אותו.

הקדשתי את שארית היום לארגון ביקור של שעה במקום בו שגיב כלוא. זה לא היה קל. ניערתי אבק מכמה מספרי טלפון, עו"ד פלילי שהיה מאהב לשעבר, קצין משטרה איתו שירתי בצבא. מועד הביקור נקבע לשבוע הבא ותמורתו הובטח לעו"ד החרמן מפגש-העלאת-זיכרונות, ששנינו ידענו איפה בדיוק הוא ייגמר.

***
השבוע עבר באיטיות מורטת עצבים ויום שני, יום הביקור, הגיע. נכנסתי לאולם החצוי במחיצת רשת עבה וחיפשתי אותו. המחיצה הייתה מחולקת לתאים צרים שסיפקו מעט מאוד פרטיות. חלפתי על פני התאים, משתדלת שלא לנעוץ מבט במפגשים יוצאי הדופן שהתרחשו שם. גברים מחוספסים, חלקם מגודלים ומפחידים למראה, ישבו מצד אחד של המחיצה. ממול ישבו המבקרים. בליל של צחוק, בכי וצעקות מילא את האולם. זיהיתי את שגיב בצד המרוחק של האולם ופסעתי לעבר התא.

זוג עיניים כהות ומטרידות ליווה אותי. שלחתי מבט מהיר אל עבר המחיצה המרושתת ומבטי נפגש במבט חודר. הדמות שישבה שם הייתה גדולת מימדים. הוא היה לבוש בגופיה אפורה. כתפיו החשופות גילו קעקועים גדולים וכהים על שתי זרועותיו. ראשו הקרח הבהיק תחת הנורות ומבטו הקשה והחוקר הקפיא את צעדיי לרגע. חיוך מלא בטחון עצמי מתח את זווית פיו, מכווץ צלקת ארוכה שנמתחה מלחיו ועד לצווארו. התחושה הזו של חיה הלכודה באורותיה של מכונית מתקרבת, היה חדש לי. מאיים. בלעתי רוקי במהירות ובכוח ניתקתי עצמי מהמקום ומיהרתי לתא שלי ושל שגיב.

כשנפלו עיניי על הילד - קפאתי שוב באימה. פניו היו מכוסות חבורות כחולות, שפתו התחתונה נפוחה וחבולה. אבל יותר מכל הקפיא אותי מבטו. הוא היה כל כך אבוד. כל כך מבוהל ואבוד. הרגשתי איך לבי נקרע בתוכי ודמעות הציפו את עיני.

"אלוהים, מה הם עשו לך?" לחשתי לעברו.
"זה כלום, שרי" (כך כינה אותי תמיד), "נפלתי במקלחת" מלמל לעברי וידו מנסה לכסות, ללא הצלחה את החבורות על לחיו.
"תפסיק לקשקש לי. שכחת עם מי אתה מדבר?" נזפתי בו בקול נשבר ושלחתי אצבעותיי מבעד לפתחי הרשת כדי לגעת. אצבעותיו נגעו בשלי וראיתי איך עיניו מתמלאות בלחלוחית. הוא נשם עמוק, קובר את רגשותיו שגלשו לרגע החוצה. מבטו המפוחד נשלח לצדדים, בודק באם מישהו מהגברים שעל ידו הבחין בפרץ רגשותיו. כולם היו עסוקים בשלהם. מלבד מבט כהה אחד שעקב בסקרנות אחרי המתרחש בתאנו.

הרגשתי איך שגיב מתכווץ בכיסאו. כאבו חיזק בי כוחות שלא הכרתי. הכעס על מצבו הפיזי והנפשי של שגיב הפך אותי ללביאה - לרגע. הפניתי מבט סוער לעבר הדמות הגדולה ולא אמרתי דבר. רק זקפתי אצבע מתריעה והרמתי אותה לעברו. גבה אחת התרוממה בעודו נועץ מבט המום מעט באצבעי. הוא נמתח בכיסאו.

"השתגעת?! את רוצה לסבך אותי עוד יותר?" הלחש ההיסטרי משגיב החזיר אותי לקרקע. ניתקתי מבט מהדמות המגודלת והחזרתי אותה אל הילד המבוהל.
"שגיב - מה הם עשו לך! ספר לי!"
הוא התגמד עוד יותר אל תוך הכיסא.
"שלשום.. בלילה. אני לא יכול לספר לך..." קולו נשבר שוב ואני התמלאתי חמה. בלעתי רוקי והחזקתי עצמי בכוח. לא רציתי להבהיל יותר את שגיב. הוא שינה את כיוון השיחה והחל לספר איך הסתבך. ואני הקשבתי. חששותיי התאמתו. הטיפש הקטן הסתבך בשטות והוא משלם עליה ביוקר. הוא המשיך לספר ואני בחנתי אותו. הוא לא היה צריך לספר כדי שאבין. הוא הותקף. רוב הסיכויים שהותקף מינית. הזעם חלחל בגופי וגרם לשער עורפי לסמור.

הזמן שהוקצב למפגש הסתיים וליוויתי במבטי את דמותו השפופה של שגיב בעודו נעלם מעיני. קמתי ממקומי, מרגישה את לחיי לוהטות מכעס. איך הסוהרים יכלו לתת לדבר כזה לקרות?! איך האח המטומטם שלי נותן לזה לקרות? קריאה קצרה עצרה אותי על יד תאו של המגודל המקועקע. האורח שלו עזב והוא ישב נינוח בכיסאו, מעשן סגריה, מבטו המכווץ בוחן אותי.

"הלו. את."
הדחף היה לקפוץ עליו מעבר למחיצה ולרסק לו את הפרצוף.
"מה?" זה מה שהצלחתי לפלוט מבין שיניי הקפוצות
"חגגו על התחת של האח שלך שלשום."
"הוא לא אח שלי. הוא אחיין שלי." פשוט לא הצליח לצאת משפט אחר מתוך הלבה שרתחה לי מאחוריי העיניים.
מבטו בחן אותי מתוך העשן. "ולך בא לקרוע אותי עכשיו." חיוך קלוש עלה על השפתיים הדקות, משחק עם הצלקת שוב. מבטי נמשך אליה כמגנט. האיש הזה עורר בי אלימות שלא ידעתי שקיימת בי.
"ממם.. יש לי עסקה בשביל, בובה" אמר, זורק את בדל הסיגריה אל הרצפה ונשען על הדלפק הקטן שמולו, מתקרב אל הרשת שהפרידה בינינו. "בואי שבי" אמר.

רגליי לא הצליחו לזוז ממקומן. הרגשת החמה העלתה בי קבס. מזווית העין ראיתי את סוהר מתקרב לעברו של המגודל. המגודל שלח אליו מבט אדיש.
"עוד חמש, גבאי. ותתקפל לפינה." הסוהר היסס לרגע, שולח מבט לא ברור אל המגודל, ומבט שואל אלי.
"רק חמש, מושון." קרא לבסוף וחזר למקומו.
חילופיי הדברים הפשירו את ברכיי והצלחתי לגרור עצמי לכיסא ממול למושון.
"מה?" הצלחתי לפלוט שוב, נועצת בו מבט רצחני.
"תירגעי, בובה. אני לא הכנסתי לו. זה לא הקטע שלי. אבל אני יכול לארגן שהוא יהיה שמור עד שיצא". המילים האלה חדרו מבעד לערפל האדום ועוררו את סקרנותי.
"את מי אני צריכה להרוג בשביל השמירה הזו" שאלתי בלגלוג.
"לא מבקש ממך לעבור צד, בובה" הבובה שלו עצבן אותי.
"לעבור צד?" שאלתי.
"לעבור על החוק, יעני."
"אז מה?"
"את ואני סוגרים את החשבון בינינו. יש לי חופשה שבאה לי. אני יוצא אליה ומרים אליך קשר עם הפרטים. סגור?"

בקושי הצלחתי לעצור את פרץ צחוק ההקלה/הבדיחות שעלה להבזק המחשבה שהוא רוצה ממני רק זיון. "לא יודעת. אני צריכה לדעת מה אתה רוצה ממני כדי לסגור", אמרתי.
"אמרתי בלי לעבור צד. זה קטע רק בינינו. לא תפגעי מזה, בובה. מילה שלי."
אין לי מושג מאיפה הגיע ה"בסדר. סגור." שנזרק ממני אליו. אין לי מושג. מחשבות מוטרפות של "מה, לכל הרוחות, אני עושה?!" התחילו לרוץ לי בראש, אבל דמותו של שגיב החבוט והמושפל דחקו הכל הצידה.
"בסדר", חזרתי בהחלטיות. "והילד יהיה בסדר מעכשיו ועד שהוא יוצא. מילה שלך."
"מילה שלי. אני לוקח אותו עלי. לא יגעו בו. תני טלפון שלך."
הפתק הקטן ובו מספר הטלפון חדר מבעד לרשת אל הצד המקועקע, ואני התרוממתי מכיסאי וצפתי בתוך ערפל לכיוון היציאה.

***

שלושה שבועות עברו בהם ביקרתי את שגיב עוד פעמיים. מצבו השתפר. הוא חייך אלי בברכה, הלך זקוף, פניו בהירות יותר. "אין לי מושג מה עשית בשביל זה, אבל המצב כאן התהפך לגמרי. לא רק שעזבו אותי בשקט, פתאום מתייחסים אלי בכבוד", דיווח לי, ואני נשמתי בהקלה. העסקה עובדת.

***
שבוע נוסף חלף בטרם הנייד צלצל וקול עבה מהצד השני אמר "הלו, בובה. זה מושון. אני בחוץ לשישבת."
"הנה זה בא" חשבתי לעצמי. נו, טוב. בשביל שלוות הנפש של כולנו, נלך לזיין אותו ונגמור עם זה. "אז מה עכשיו?" שאלתי את הקול הכבד.
"יום שישי אני רוצה אותך בשעה 01 בערב בכתובת הזו" והוא הכתיב לי כתובת באחד הרחובות המרכזיים של חולון.
"דווקא יום שישי? אי אפשר לדחות את זה לשבת אולי? יש לי משפחה, אתה יודע."
"יום שישי. בעשר. וקחי בחשבון שאת לא משוחררת עד לבוקר של שבת." אצטרך לגבש סיפור כיסוי בשביל נועם. לא רציתי להסתבך עם הקעקוע הזה. הייתי חייבת לו.
"או קיי. יום שישי בעשר בדירה חמש בכתובת..." וסגרתי את הנייד

יומיים סהרוריים עברו עלי. לא ידעתי איך אשרוד אותם מבלי להשתגע. בעצם, אין סיכוי שאני שפויה אם אני הולכת להסתכן ככה. מיליון שאלות התרוצצו בראשי. מה יהיה אם יוודע לנועם ולבנות? מה יהיה איתם אם יקרה לי משהו? מה יקרה להם אם אחליט שלא ללכת והמושון ההוא יבוא לחפש אותי? מה יקרה לשגיב אם לא אעמוד במילה שלי? סדרי העדיפויות שלי התערבבו והתמקמו מחדש בכל חמש דקות. לא היה לי עם מי להתייעץ והרגשתי בודדה מאוד במערכה.

התעוררתי אל תוך יום שישי בהרגשה כבדה מאוד. לא היה לי מושג מה עומד לקרות איתי בסוף היום עם האסיר הגברתן. רציתי להתכרבל מתחת לשמיכה ולא לצאת משם לעולם. נועם ניער אותי אל תוך שבלונת הבוקר ולאחר שכולם התפזרו לדרכם, התיישבתי באנחה על יד שולחן המטבח, חמושה בכוס קפה מהביל.

לאחר שעה של בהייה בדוגמאות על המפה, החלטתי שאני חייבת לנקות את הראש. כמובן! אמיר! עורך הדין שלי עדיין חיכה ל"תודה" שלי. הטלפון טרטר במשך שעה ארוכה בסופה ענה לי קול מנומנם.

"אתה לבד?"
"כן. מי זו?"
"יופי." וסגרתי את הטלפון. אם ללכת לעונש שמחכה לי בערב, לפחות אלך עם טעם טוב בפה. תרתי משמע.

המכונית הקטנה שלי חרקה במחאה כשהאצתי בה, גם בסיבובים. פשוט דהרתי. אמיר פתח את הדלת, שערו פרוע, מבט מנומנם ומופתע על פניו, גופו מעוטר בתחתוני בוקסר מצועצעות.

"שרית!"
"פשוט שתוק" קראתי, טורקת מאחורי את הדלת. דחיפה חזקה הטיחה אותו אל הקיר והוא נצמד אליו מופתע עוד יותר. שיניי ננעצו בשפתו התחתונה, מותחות אותה.הוא נאנק ידיו תופסות בזרועותיי.
"חשבתי שתשתני לי" מלמל, משחרר את שפתו מבין שיניי. "עד מתי אני אאלץ לרסן את הסערה הזו בך?!" קיטר בחיוך.
"אני רוצה שתזיין אותי. לא את המוח שלי" קראתי וינקתי פיטמה כהה אל פי, אצבעותיי גולשות אל מתחת לתחתוני הבוקסר שלו, לופתות את ישבניו.
"שרית, להבה שלי. לאט לאט" לחש לאוזני, לוחץ אותי בין זרועותיו, מגביל תנועותיי. "התגעגעתי אליך כל כך. ספרי לי מה קורה איתך?!"
"שאלוהים יעזור לי ולחנונים הכלל עולמיים! את מי מעניין מה קורה איתי?! אני רוצה אותך. עכשיו!" קראתי מנסה להיחלץ מחיבוקו.
"ששש... לאט וביסודיות, להבה."

הרגשתי שאני מתפוצצת עוד רגע. האיש הזה הוציא אותי מדעתי. עכשיו נזכרתי למה שלחתי אותו לכל הרוחות מלכתחילה.
"אני אשחרר אותך אם תבטיחי להירגע."
מלמלתי משהו והוא שחרר אחיזתו. תוך שניות הייתי על הברכיים, מקלפת את התחתונים מאגנו. עוד לפני שהספיק להגיב, שאבתי את אברו הזקוף חלקית, יונקת אותו אל מעמקי פי.
"שרית!" קרא, ידיו אוחזות בראשי, מנתקות אותי מהאיבר שהזדקף באחת למלוא ממדיו הנהדרים. "את פשוט בלתי אפשרית!" הוא אחז בראשי, כששפתיי רחוקות מילימטרים ספורים מהקצה המבהיק עדיין מרוק. אחזתי בישבניו החשופים מושכת את אגנו אלי בכוח. שפתיי נגעו לרגע בעטרה לפני ששוב ניתק אמיר שפתיי מגופו.

קצה האיבר רטט מול שפתיי, קורא לי. שפתיי כאבו מערגה, והאיש בשלו. אוחז בראשי מרחק מילימטרים ספורים ולא נותן לי לטעום.
"את מאוד רוצה אותו, אני רואה."
"כן."
"אני מרשה לך לתת לו רק נשיקה קטנה ולא יותר."

פשקתי שפתיי בתאווה, עוצמת עיני למגע החלקלק למולן. אמיר 'הקציב' לי רק את העטרה ואני 'נישקתי'. שפתיי עטפוה בעונג לופתות אותה מבפנים, לשוני מחליקה סביבה בעדינות. ינקתי אותה לאט, מתענגת על הטעמים. קצה לשוני חג סביב החריץ הקטן בראש העטרה, קורא לטיפת הנקטר הראשונה להגיח החוצה. לשוני התחדדה וחדרה מעט אל החריץ, מחפשת אחר הטיפה הבאה. שפתי החליקו סביב העטרה, בודקות קשיותה ומרקמה. גרוני זעק לחלקו ואני ניסיתי לדחוק ראשי עוד הלאה, מנסה לקלוט את הזקפה המפתה אל פי.

"לא! אמרנו רק נשיקה!" אמר בקול קשה האיש ההוא, אי שם מעלי.
"אני שונאת אותך!"
"אני יודע. עכשיו קומי משם, חומד", אמר בנשימה קטועה, "יגיע הזמן גם לזה."
מלמלתי קללה עסיסית מבין שפתיי הכואבות מחשק, והזדקפתי, אוחזת בידו ומושכת אותו לכיוון חדר השינה. המיטה ציפתה לנו סתורה עדיין משנת הלילה, חמה מגופו.

"התפשטי ושכבי על המיטה. אני כבר חוזר. הולך לצחצח שיניים וחוזר", אמר ונעלם בחדר הרחצה. התפשטתי במהירות צוללת אל בין הסדינים החמימים, נושמת את ריחו מביניהם.
הוא הגיח החוצה ונעמד לצד המיטה. בתנועה אחת משך את הסדין מעל גופי חושף אותו, בוחן את נשימתי המואצת שהשתקפה מבין פטמות זקופות עד כאב.

"עכשיו עצמי עיניים ותני לי להרגיע אותך, מתוקה" לחש. ידעתי מה עומד לקרות. לא ידעתי אם תהייה בי הסבלנות לפינוק ארוך, איטי ומפנק על כל מילימטר של גופי - כפי שאמיר אהב לעשות. הוא נגע בלחיי בעדינות, משרטט תווי פני בכריות אצבעותיו. שפתי נפשקו ולכדו את אצבעו המגששת עליהן, יונקות אותה פנימה.

הוא שלף אותה, ממשיך בסיורו לאורך צווארי. מגעו היה רך, מכשף. עורי סמר בתגובה, ואמיר המשיך בשלו. מלטף לאט את צווארי, כתפיי, זרועותיי. העוצמה שפעמה ברחמי גרמה לי להתפתל תחת מגעו ולאנקות עונג לגלוש מפי. עצמתי עיניי בכוח, מרסנת את התשוקה. מתמכרת למגע.

הנגיעות של אמיר נמשכו כעשרים דקות, בסופן התפתלה אישה על סף אורגזמה תחת ידיו. הוא ידע שלא יוכל להאריך יותר. ידיו פשקו את ירכיי, מגלות את ערוותי החלקה ואת הדגדגן שהציץ נסער מבין שפתיה. "עכשיו תורי לנשק אותך" אמר בחיוך. "בוא כבר!" צרחתי לעברו, שולחת ידיים לעבר ראשו בכוונה לדחוק אותו אל בין ירכיי. ידיו נשלחו במהירות מצמידות את פרקי ידיי אל המזרן. "לאט לאט, מתוקה" אמר וראשו ירד לאיטו מטה.

גופי קפא לרגע, ממתין למגע שפתיו היונקות את הגבעה הקטנה והפועמת בין שפתיי התחתונות. והמגע לא הגיע. הרגשתי משב דק של אוויר שנשלח מבין שפתיו הקפוצות היישר אל חריץ ראשו הוורדרד התפוח של הדגדגן. כל גופי נרעד מהמגע האוורירי. ואז הרגשתי מגע של קצה לשון. נוגעת בקצה הדגדגן - ונסוגה. שוב נגע בי סילון אוויר דק, ולאחריו נגיעה קטנה של קצה לשון. משחק החום והאוויר הטריף אותי. "אמיר... די!"

באחת נשאב הדגדגן אל פיו החמים. הוא ינק אותו בכוח. מחליף בפתאומיות את העדינות בתאווה סוערת. התפוצצתי לאלפי רסיסים, שואגת אל אור הבוקר שחדר מבעד לחלון.

***
שלוש שעות מאוחר יותר, התלבשתי בלאות לאחר מקלחת ארוכה ומרגיעה. הרגשתי סחוטה לגמרי. בחיוך חשבתי לעצמי עד כמה אני מטומטמת ששלחתי את האיש הזה לכל הרוחות מלכתחילה.

נישקתי את קצה אפו וגלשתי אל הרחוב, רגועה ומוכנה נפשית ופיזית למצפה לי בערב.

***
הערב ירד והרוגע שבגופי החל להעלם בעוד השעה העשירית מתקרבת. הבנות הלכו לישון ואני יבשתי את הכלים האחרונים מארוחת הערב, מציצה בכל דקה בשעון הקיר. נועם התמקם מול הטלוויזיה, מזפזפ בחיפוש אחר סרט פעולה או משחק כדורגל. סיפרתי לו שאני יוצאת לבלות עם חברות. זה כבר לא קרה הרבה זמן והוא ויתר. בשעה 9 נכנסתי להתקלח. בשעה 9 וחצי הייתי מוכנה ליציאה. בשעה 10 עמדתי מול בית המגורים בכתובת שניתנה לי.

בניין המגורים היה ממוקם בשכונה לגמרי לא רעה. הכניסה הייתה מטופחת ומוגנת על ידי מערכת אינטרקום. לרגע היססה האצבע מעל לכפתור הסמוך לספרה 5 . קול לא נשמע מלבד זמזום דלת הכניסה המאושרת לפתיחה. ויתרתי על המעלית, מותחת את זמן החופש. טיפסתי אל הקומה השנייה, נעצרת מול דלת הדירה החמישית. דפקתי בשקט.

הדלת נפתחה כדי חריץ. עמדתי מול הפתח הקטן, חושבת על מה שמחכה לי בצד השני. היססתי עוד מעט ואז דחפתי את הדלת עד כדי פתיחה מוחלטת, עדיין ניצבת במקומי. הדלת הפתוחה גילתה חדר גדול, מרוהט בקפידה. מה שלא יהיה – האיש הזה חי ברמת חיים גבוהה.

הוא ישב על הספה מול הדלת. "כנסי וסגרי ת'דלת" אמר. נכנסתי וסגרתי את הדלת מאחורי, גבי נצמד אליה כמגשש אחר גלגל הצלה כלשהו. לא הרגשתי פחד אלא מעין חוסר בטחון. אי הידיעה הטרידה אותי. שרידי סערת הבוקר עם אמיר עדיין הדהדו בתוכי ותחושה מוזרה החלה לעלות. זיון עדין/סוער היה מאחוריי, זיון בלתי ידוע לפני ובאמצע - גופי שאף פעם לא ידע שבעה. תחושות גירוי קלות דקרו בעצביי אבריי. הייתי שוב מיוחמת. הלבשתי מעטפת "תגובה פסיכולוגית טבעית" לתחושות האלה שהגיוני ניסה לבלום, ללא הצלחה יתרה.

"בחדר, שם, יש בגדים על המיטה. תלבשי אותם, וקחי את הדברים שיש על יד הבגדים. ואז תחזרי לכאן. אני יחכה לך כאן."

ומה מחכה לי שם? בגדים של אחות? שמלה של ילדה? איזה לבוש הוא ה'קיק' של היצור המגודל הזה? בטח בגדים של סוהרת. כדי שירגיש כמו בבית, גיחכתי לעצמי. הוא ישב שם, ישיבתו מתוחה משהו, לגופו חלוק מגבת גדול. לא נראה שלבש משהו מתחתיו. פניתי לעבר החדר.

כשנכנסתי לחדר, נעמדתי לצד המיטה ובהיתי בחפצים שעליה בחוסר אמון. במהירות חסמתי פי כדי שהאיש הגדול מהחדר הסמוך לא ישמע את הצחוק ההיסטרי שניסה לגלוש מבין שפתיי. זרקתי את תיקי על כיסא והתחלתי לפשוט את בגדיי.

שתי דקות לאחר מכן הייתי מוכנה. למזלי, התלבושת התאימה. היא הייתה קצת צמודה, אבל לא בצורה שהפריעה במיוחד. אספתי בידי את החפץ הנוסף שהיה על המיטה, שוקלת אותו בידי. מדהים! חייכתי לעצמי.

אוחחח אני הולכת להתענג הלילה.

***
פסעתי לעבר הסלון בו ישב המגודל כרוך בחלוק מגבת. הוא נראה ענק מתמיד. נעמדתי מולו, עמידת פישוק, שולחת לעברו מבט קר ומזלזל. הוא נעמד לאט על מקומו, מבטו חולף לאורך גופי. ראיתי את נשימתו נעצרת. ואז החל להתקפל. הוא נראה כמו בלון ענק ממנו יוצא האוויר במהירות. שניות לאחר מכן היה על הרצפה, עומד על ארבע, מבט של כלבלב מוכה על פניו, עיניו מבהיקות בציפייה. לאט לאט החל לזחול לכיווני.

כשהגיע כמטר לפניי, החל לזחול על גחונו עד למגפיים הגבוהות, השחורות, שנעלתי לרגליי. שפתיו הבשרניות נצמדו אל המגף, מנשקות שביל לכל אורכו. כשהגיעו השפתיים אל קצה המגף הוא נשא עיניו במבט עלוב ומתחנן. נמתחתי, השרשראות שקישטו את מעטה עור שלבשתי, מרשרשות עם תנועותיי.

"תשפיטי אותי. אני יעשה ה-כל בשבילך."
הוא נראה כל כך עלוב. פתאום הסיטואציה איבדה מקסמה המגוחך. "אני לא יכולה לשחק את זה. מצטערת," אמרתי.
המבט הקשה חזר פתאום לעיניו. "את חייבת לי."
"אני פשוט לא יכולה."
הוא שתק לרגע, ואז אמר: "חשבתי שתרצי להעניש אותי."
"להעניש אותך?" שאלתי, "אתה עזרת לי!"
"טוב את מבינה - לא הייתי אמיתי עד הסוף, בובה. אני כ-ן תקעתי את הבן אח שלך. ותשמעי - היה לו תחת.."

האוויר שרק בזעם כשהצלפתי בו, מותירה פס אדום שהלך והתנפח על זרועו. הוא נאנק, גופו מרעיד, נשכב על הרצפה. שריקה נוספת הנחיתה את השוט על גבו. הוא התגלגל על גבו, ידיו פורמות במהירות את חלוקו. תוך שניות היה מעורטל לגמרי - גופו הגדול שרוע מולי.

נעמדתי מעליו, מניחה מגף שחורה וארוכת עקב על בטנו. הוא הרים מבט מיוסר אלי ואמר: "... הוא צעק והתחנן שנעזוב אותו." ההצלפה הבאה חרצה בבשרו, מציירת לאורך בטנו פס דק שהחל לדמם. הוא התקפל מולי בכאב מתגלגל שוב על בטנו. ואז החלו לחזור אלי התחושות המוזרות.

השוט שבידי שידר מכף היד אותות של כוח שלא הכרתי. האנרגיה הזו זחלה מזרועי פנימה - היישר אל מרכז הבטן. שרידי הגיון נלחמו בחירוף נפש בתחושת העונג החדשה שגאתה בי. הצחוק המתכתי שנפלט בפי נשמע צורם. לא שייך לי. והוא היה משחרר...

הנפתי את היד מעל ראשי, מנחיתה את חברי החדש על ישבנו. ויברציות של עונג זרמו היישר אל בין רגליי - מתפיחות את דגדגני. התחושות היו חזקות מאוד, מפחידות מצד אחד - ממכרות מצד שני.

התכופפתי אליו, אוחזת באוזן אחת שלו, מושכת אותו לכדי ישיבה. "עד הבוקר, תצטער שנולדת" לחשתי לו. והשוט הונף שוב...

***
(הערה: הסיפור נכתב כשנתיים לפני שהכרתי את עולם ה-BDSM על כל גווניו וחוקי ה-SSC. לתשומת לבכם.)