צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

השער נפתח

מאת חניבעל​(שולט){חשופית שתו}     11 בנוב 05 2476
רמזור אדום. בדרך הביתה. השעה כמה דקות לפני 22:00 אבל אצלי עדיין שעת צהריים מאוחרת. אני מביט בשעון. אני ממהר הביתה? לילה גשום כמו שסתיו חורפי צריך להיות. הפנסים ברמזור ועוד לא החלטתי אם הירוק הוא שלי או של מישהו אחר. אני נשען אחורה ולוחץ על המצת במכונית. משום מה זה הזכיר לי סצנה שקרתה לי באביב, כמה רמזורים לא רחוק מכאן, בשעת צהריים מאוחרת. עורב שחור נוחת לי בהמתנה לירוק על מכסה המנוע מלפנים. ואיך שאני חושב איך זה שהמכסה מנוע לא חם מידי לרגליו, הוא מביט בי לשני רגעים לפני שהוא מתעופף בתזמון מושלם עם הופעת הרמזור הירוק. אותי זה מיד משליך לסרט של היצ'קוק. לסצנה המסיימת את הסרט, כאשר המשפחה החבולה יוצאת מהבית שהפך ליעד מבוצר מפני כל אותם שחפים ועורבים, כדוגמת זה שהכרתי כמה רגעים לפני. המשפחה מדדה על בהונותיה אל המכונית, שכן כל הפרת דממה הכי קטנה תעיר את שליחי השטן השחורים. המצת קופץ החוצה ואני מדליק לי סיגריה תוך כדי חיוג לשפחה המחכה לי בבית ופניה שמאלה ברמזור.

"הלו?"
"ששש... חפשי מעטפה שהכנתי לך."
"מה? רגע..."
"איפשהו בשולחן מחשב. בצעי את ההוראות."
ניתקתי.

היה לי חלום כזה לפני זמן מה. אבל בחלום שלי העורב מביא איתו את חבריו. כמו בסצנה אחרת מאותו סרט שבו גיבורת הסרט משחקת עם הילדים בחצר בית הספר ומתנדנדת בנדנדה כשעורבים ושחפים מכסים לאט-לאט את כל מגרש המשחקים. עורב שני נוחת לי על מכסה המנוע.

כמה דקות אחרי השעה 22:00 השפחה מוצאת במדף התחתון של הדיסקים מעטפה סגולה.

"לבצע אחרי השעה 22:00.
ראשית יש לקרוא את כל הדף ורק לאחר מכן לבצע."

"1. סדר וניקיון
סדרי את הבית. להציע את המיטה. מטבח נקי. הספה והסלון נקיים מחפצים. מאפרות מרוקנות. בגדים בארון. כלים שטופים. לטאטא את הבית. פח אשפה מרוקן. נעליים מונחות במקום. חדר אמבטיה מסודר ונקי."

"2. ארגון הדירה
לפזר נרות בכל חלקי הבית אך לא להדליק. לא להניח נרות על הטלוויזיה. שולחן שחור מימין לטלוויזיה ועליו ארגז הכלים שלי. שולחן לבן לפניו ועליו מסודרים לפי הסדר כלי המשחית. ארגז גדול ((TRANCK במרכז הסלון ועליו להניח שמיכה עבה."

"3. ובנימה אישית
להתקלח ולגלח כל פינה בגוף. תהיה בדיקה מקיפה. להתבשם. לחפוף שיער. להעביר פלאפון לרטט. לקלר את צווארך. תריסים וחלונות לסגור. להחזיק שוט מועדף בתוך הפה. להכין נרות וקטורת לבנדר וורדים. למגנט דף זה על דלת הכניסה."

"4. טאצ'ים אחרונים
למלא מים בקומקום. לשטוף את הקערה של לונה ולהניח במקומה. להדליק את הנרות רק לאחר 23:15 אך לא להדליק את נרות הטפטוף. להרתיח מים ב-23:17. לעלות על הארגז, ערומה, כאשר התחת מופנה לכיוון הדלת הפתוחה לכדי סדק צר. מצב 3."

"5. דבר אחרון."

אני פותח את החלון ומכניס אוויר חורפי וקר למכונית ומאפר במאפרה באוטו. אני שוקע בהרהורים כשאני עולה על כביש 5 לכיוון אריאל. היה לי על זה דיון ארוך לאורך השנה האחרונה עם השפחה. השימוש במילים והחשיבות שלהן. החשיבות של המילה הנשמעת בשבילה לעומת חשיבות המילה הנכתבת בשבילי.

"תזוז, תנוע, תצעק, בקולי קולות, תתפרע, תצא מהאדישות שלך, תרגיש, תחיה... שונאת את המחלה שלך."
"מיזנתרופ זאת לא מחלה. זאת אידיאולוגיה. ואגב, לא הבנתי מה הקשר."
"אוף איתך. למה אתה חייב להיות תמיד שקול, ממוקד, מחושב, מפוקס. תהיה ספונטאני. אל תחשוב, תעשה."

הסשנים שזכיתי לראות, בין אם במרתפים שמתיימרים להיות אפלים אי שם ביפו או באירועים פרטיים הזכירו לי מנחי טוקשואו'ז שמתאמצים לקרוא את השורות ממסך הטלוויזיה שליד המצלמה, ומשתדלים שלא לצאת מהקווים ולאלתר מעבר לתסריט. מציצים בחצי עין למפיק ומחייכים את החיוך של סטלה מאסקימו לימון כדי שיממן עוד עונה.

אני עובר נתיב וממשיך להרהר. אני נוסע הביתה? שלושה עורבים נחתו הרגע. מנידים את הראש כתנשמות סקרניות.

"איפה התשוקה שלך? איפה הלהט שלך? תחשוף את היצרים שלך. הכי אפלים. אני כאן כדי להקשיב, כדי לדעת, כדי להבין אותך טוב יותר", חוזרת במין רוטינה קבועה בת זוגי. קנית ספה שאת רוצה לעשות עליה "הרצה" או מה?

זוגתי השפחה מרגישה את הדלת מאחוריה נפתחת לסדק יותר גדול ורחב. משב רוח קר נכנס פנימה ומקשיח את פטמותיה. נשימותיה כבדות. נדמה לה ששמעה צעדים בחוץ. היא מתפללת שאין לשכנה הפסקת חשמל. רק לא עכשיו. לא אוכל להזמין אותה לחתונה.

... כדי להבין אותי טוב יותר? 'ולמה יש לי שיניים כל כך גדולות?' כדי שאוכל לטרוף אותך, כמובן.

בשלב הזה השפחה קבלה סטירה. אני אוהב לתת סטירות. זה הכי פרטי שיש. הסטירה המצלצלת העיפה אותה ואת הקפה החם שיועד לי אל הרצפה. רק כשאתה מבוגר אתה מבין שמה שכואב הוא לא המכה. אתה כואב את ההפתעה. את ה-למה? את ה-לא הכינו אותי מראש. את הפאוזה המשתנה. את המבט המאיים והאומר-כל. את העיניים היוקדות. רק שהמילה "מצלצלת" אינה מתאימה במיוחד במקרה הזה. אם הייתי מוצא מילה ורבלית שיכולה להתאים לסטירה שהשפחה המתאוששת זה עתה קבלה, עוד הייתם יורדים למקלטים.

עורב רביעי הרגע נחת והצטרף לאחיו הרעבים. אני יורד מהכביש המהיר לצומת קאסם ונזכר ב"ראיון עבודה" שעשיתי לפני כשבוע. כמו שבכל משפחה תמצא את הכבשה השחורה, כך בכל קהילה תמצא את הזאב. את הזאב שלי, שהשאיר חותם קצת קשה על לא מעט חדשות בקהילה, הבאתי לשיחה קצרה שעניינה מימוש פנטזיה מיוחדת כמתנה לשפחתי. לא שאני זוכר כרגע איך בדיוק התנהלה השיחה והראיון, אבל אני כן זוכר שעל התשובה האחרונה שלו לאחת משאלותיי עניתי: "מצוין".

אני מושך בשערה וגורר אותה אל עבר השירותים. דוחף את הראש לתוך האסלה, מוודא שהמים בשירותים מרטיבים את השער ואז סוגר מעל ראשה את מכסה האסלה. השפחה שלי מתחילה להתייפח. אבל זאת לא התייפחות רגילה. זאת התייפחות שנובעת מפחד. ואיך אני אוהב את הסאונד הזה. הסאונד של הפחד השקט.

"אני מדבר. עכשיו את זו שמקשיבה." אם יש משהו שיכול להבעית, זה אדם עצבני שלוחש. "את אוהבת את זה. אני מתחיל להריח שאת אוהבת את זה" אומר, ושולח אצבע אל בין שתי רגליה. אי אפשר לטעות גם אם הייתי תתרן. הכלבה התחילה להרטיב.

כזיכרון מתוק למה שהתרחש אז ניצבת דוממת השפחה, עדיין על הארגז, עדיין במצב 3, משותקת. כמצווה. הדלת נפתחת לרווחה. עכשיו אי אפשר לטעות. מישהו עומד שם. הבעתה. האימה. הפחד. ההתרגשות. הרטיבות.

הדלת נסגרת מאחור. מי שזה לא יהיה, כרגע הוא בתוך הדירה. הבריח נסגר. "חניבעל?" היא לוחשת. היא יודעת שאסור לה לדבר ואסור לה ללחוש. אבל היא חייבת לוודא. מדובר במבחן שלה, בביטחון שלה, בהרגשה שלה, בחיים שלה. היא משננת שוב ושוב את השורה האחרונה שקראה על אותו נייר אדום שמצאה בתוך המעטפה במגירת הדיסקים כשעה וחצי קודם לכן.

"5. דבר אחרון..."

אני מוריד את המים ששוטפים את פניה. היא מתחילה לגנוח ולבכות. אני עוזב לרגע את שערה מרים את הראש לעבר התקרה. מנסה לחשוב איך אני נראה מהזווית ההפוכה. 'ולמה יש לך אוזניים כל כך גדולות?' אני מביט דרך דלת האמבטיה הפתוחה אל מעבר לדלת הכניסה שנשארה פתוחה לגינה הלא מטופחת שבחוץ ורואה חמישה עורבים מקננים ומנקרים בלחישה באדמה הרטובה.

תמיד הצחיקו אותי מסשנים למיניהם שמתחילים לדקלם משפטים בטון של ילדי כיתה ד' בטקס יום הזיכרון, שקוראים את השורות שלהם מתוך פתק צהוב במרכזו של בריסטול שחור, במונוטוניות שהייתה מרדימה סוכן מכירות של אבקות כביסה. 'תזחלי, על ארבע, תמצצי, תוציאי את זה החוצה, את סומכת עליי?,זוכרת את מילת הביטחון שלך?' רגע, שכחתי אולי עוד איזושהי מנטרה שנשמעת כמעט כמו סלוגן בחירות?

"את יודעת מה הבעיה שלך?" אני שואל בלחישה בעורפה כאשר ראשה עדיין קבור בתוך האסלה. רטוב עד לגולגולת.

תשעה עורבים.

"הבעיה שלך שהסשנים שלך בטוחים". 'ולמה העיניים שלך כל כך גדולות?'

יד קשה בכפפת מנתחים מלטפת את עכוזה של השפחה המשותקת. משננת לעצמה שוב ושוב את המשפט האחרון שקראה במכתב. לעמוד בזה או לא לעמוד בזה. זה הוא או שזה לא הוא. אני בסכנה או שלא. זה מבחן או שזה אמיתי.

"הסשנים שלך בטוחים". אני חוזר על עצמי כי אולי שם למטה לא שומעים כל כך טוב. "אנחנו זוג. זה אחרת. את בוטחת בי. את מאמינה בי ושמה בי את מבטחך. את לא דואגת. את יודעת שבשום מקרה... לא יאונה לך כל רע."

היד בכפפת המנתחים מטפסת לה במעלה עצם הזנב ואל הגב התחתון. הדמות מאחוריה משום מה ממשיכה לשתוק. היא כמעט לא יכולה להתאפק. היא לא בנויה לזה. להסתובב או לא להסתובב. מה שלא יהיה היא יודעת שדבר אחד היא לא יכולה לעשות. אסור לה לעשות ולא יעזור לה אם תעשה. 5. דבר אחרון. הפעם אין מילת בטחון.

"בגלל שאני אוהב אותך ודואג לך", בחוץ אני כבר יכול לשמוע משק כנפיים של שלושה עשר עורבים, "קשה לי יותר ויותר לסשן אותך. את יודעת שאני אכאיב לך, אבל אני לא באמת אכאיב לך. את יודעת שאני אפגע בך, אבל אני לא באמת אפגע בך". 'ולמה יש לך פה כל כך גדול?' "את יודעת שאני אעניש אותך, אבל לא באמת אעניש אותך. את יודעת שאני אשפיל אותך, אבל לא באמת אשפיל אותך."

עשרים ואחד עורבים. שקטים כבצפירת יום זיכרון.

היד ממשיכה להעביר רטט בגופה ובגפה. היא נדרכת. זה קרוב. היא עוצמת את עיניה. הוא לא באמת יפגע בי. נכון? הפעם אין מילת בטחון. הפעם אין מילת בטחון. הפעם אין מילת בטחון. הפעם אין מילת בטחון. הפעם אין מילת בטחון. הפעם אין מילת בטחון. או לא נכון? הפעם אין מילת בטחון. הפעם אין מילת בטחון. הפעם אין מילת בטחון. הפעם אין מילת בטחון. הפעם אין מילת בטחון.

"ולכן אני עושה את מה שאני עושה." 'ולמה השיניים שלך כל כך גדולות?!' "לכן אני אעשה את מה שאני אעשה."

אני נושק לצווארה ומוציא את הראש שלה מאסלה. הראש שלה אולי יצא מהאסלה אבל הנשמה, ההרגשה, התחושה והקיום שלה כבר לעולם יישארו בפנים.

אני מגיע לפתח הבית. נועל את המכונית במפתחות ולא בלחצן האזעקה שבשלט. כדי לשמור על השקט. נביחות כלבים מרוחקות ליוו את יציאתי מהמכונית לכיוון הבית. אלה הרעשים היחידים שיכולים להפריע במקום הארור המרוחק הזה. כמו בית קברות של אנשים חיים.

כשאני ניגש למדרגות הגישה של הדירת קרקע אני שוב רואה את העורבים. אך הפעם אני לא יכול לספור אותם. כמה עשרות אם לא מאות. משתלטים על כל פינה בחצר הקטנה מחוץ לדלת. שקט. אני מקשיב. לאט-לאט. העורבים מבחינים בי אך ממשיכים לשתוק. מנידים בראשם כתנשמות שבעות. מדדה לעבר הדלת. צעד אחר צעד. לאט ובזהירות. כדי לא להעיר אותם. העורבים, עוד מימי קדם, מסמלים בספרות את תחילת יום הדין. אני מנסה להקשיב לרחשי הבית. מה קורה שם. איך אני אמצא אותה. איך הוא השאיר אותה. אך לא מצליח. אני ניגש לדלת.

נותן שוב מבט אחרון לרקיע המתקדר כמכין את האדמה לעוד לילה גשום. ושוב מנסה לדמות איך אני נראה מהזווית ההפוכה. אני נושם עמוק ונכנס הביתה.
הדלת נסגרת.
השער נפתח.

דסדמונה{שטן}
פשוט מדהים
אין לי מילים.
12/11/05 11:30
venus in our blood​(שולטת)
וואו
אחת היצירות הכי חזקות שקראתי כאן אי פעם. תודה.
12/11/05 12:14
אלמונית​(נשלטת)
תגובה
האור שבחושך.מדהים
12/11/05 17:31
Leica​(נשלטת)
עוצר נשימה
מחזקים את הנאמר. האריות.
14/11/05 00:36
פסיבית
וואו
פשוט: WOW
16/11/05 16:55
המלכה קרן​(שולטת)
.
כתוב מעולה
17/11/05 02:53
קלייר​(נשלטת){Simone D.B}
מיוחד מאוד
וחכם.
20/11/05 09:46
Queeny​(מתחלפת){being}
יפה,
חזק ומהפנט. מסקרן, מעורר מחשבה. Q.
20/11/05 18:19
ג'ורג'יה
מסכימה עם
קלייר ומוסיפה מצמרר.
21/11/05 17:52
דריאון​(מתחלף)
בלי מילת בטחון
אבל בוספו של דבר עצר ואהב , מצדיק את אמונה בו . שער ליבה נפתח אליו.
26/11/05 20:31