הארון כבר נמצא עמוק באדמה. לפחות מטר אחד בפנים בתוך חדר אחד מקורה אבל ללא רצפה, שנמצא ביישוב די מבודד בדרום, שאפילו לא שייך לאדון שלה אלא למישהו אחר.
לפתע היא מרגישה ערימת חול כבדה שנוחתת על מכסה הארון שמעליה.מעט חול נוחת על פניה מבין המרווחים הצרים של קורות העץ. עוד ערימת חול אחת אחריה. היא מתנשפת ומתנשמת. משתעלת עם כל נחיתת חול עליה. זה לא בסדר. זה לא בסדר. למה אני פה? למה אני צריכה את זה? אני רוצה ללכת. אני רוצה ללכת. תשחרר אותי. זהו. הבנתי. הספיק לי.

ללמוד להסתכל מעבר לצוואר. כאילו הקעקוע שלמטה כתוב אי שם למטה. התחושה שכולם יודעים. כולם רואים. בגדי המלכה החדשים. חשופה וערומה כלבושה. היא מגרדת את הקעקוע כאילו זה משהו שהיא יכולה להוריד. אבל למה התעוט. למה התעוט.

פוני חדשה נמצאת מתחתיי למרגלות הספה.ב אופקי. קערת הפופקורן על גבה השטוח והזין שלי קבור בתוך הפה שלה. פלג שחור קבור לה בחור בתחת ורעמת שיער כשל זנב פוני משתלתל מאחור. שני ענבלים קטנים מעוטרים תלויים על פטמותיה. כמו על בהמות.

פעם אחת. תזכיר לי איך. תזכיר לי שאפשר גם. תתנתק, חתיכת חרא סאדיסטי שכמוך. תתנתק מכל אלמנט בסדמי שאתה חייב להשתמש בו לסשנים ולזיונים.

אתה לוחץ על המקש הירוק. לשרוף גשרים. אנרכיסט טירון שכמותך. הדבורה מאיה מבועתת. עשרים דקות אחרונות לשיעור והדבורה מאיה מזיעה כמלאת צוף. כמו אחת שעברה, כמו לפני חודשיים, אורגיית בוקאקי עם עשרים מסיימי קורס טיס. אם זה היה שיעור פתוח ולא שיעור רגיל של כיתה סגורה היה יכול להיות לה מזל. אבל אתה מכיר את השיעורים שהיא נותנת ובימי ראשון היא מלמדת בכיתה סגורה שיעור בחינוך מיני

להתעלם מזה שאתה יודע איפה היא אוהבת שנוגעים בה ואיפה היא ממש אבל ממש לא. אתה לא חייב תירוצים. תהפוך לאובייקט. תנטרל. תמסור. תעביר ותשלוט. תתחיל מההתחלה. תתייחס אליה כמו אל מגששת טרייה. לחזור עם אותם ניואנסים נדושים אבל מחייבים. לא להפוך אותה לאובייקט. להחזיר אותה לאובייקט שהיא הייתה תמיד. וכך תישאר. גם במסווה של אמא ורעייה ומאהבת ואשת סוד ושותפה לחיים.פשוט להחזיר אותה לאובייקט שהיא.

היום גם מפריזים בערכו של הסטוץ וגם לא מעריכים אותו מספיק. אבל זה סטוץ אחר. זה סטוץ בין מאסטר מנוסה לבין שפחה בשנות השלושים המוקדמות לחייה, אישה שידעה לשמור את עצמה ולשמר את עצמה באותה נשימה.

תורידי את הטבעות. תורידי את השרשרת. תורידי את העגילים. תורידי גם את האיפור. תורידי את תלאות היום. תורידי דעה קדומה וסנטימנטים. תורידי ממך היסטוריה ועבר. תורידי ממך כינויים ושמות חיבה והיכנסי עירומה לחדר.
נאה שפחה. עכשיו גם תורידי את הבגדים.

ההוראות היו ברורות. אי שם בדרום הארץ. לא בזמן מחזור. לא להביא ציוד. לא תיק, לא פלאפון, לא ארנק מלבד אותם 70 שקלים דמי נסיעה. ללא תכשיטים. אפילו לא טבעת. ללא לבוש מיותר כמו צעיפים או סרטים. ללא בגדים להחלפה. ללא ציוד או מזוודה. ללא איפור.זו לא פגישה. ללא מסמכים אישיים. ללא אוכל. ללא שתייה. ללא מכונית.
לא להגיד לאף אחד שאת מגיעה. לא להגיד לאף אחד לאן ולכמה זמן. להגיע בגפך. ולהביא תשלום של 2000 שקלים.

נעצתי באישה הנדחפת עיניים מתות ושידרתי לה את מקומה. האישה השפילה מבט חטוף והסתובבה, נבוכה וכעוסה על שהרגע קרעתי לה את הכרטיס לשורה הראשונה. הרגשתי את תחתוניה של בחורת החצאית הכפרית נדחפים לי ליד.גלגלתי את תחתוניה לכדי כדור בד קטן.

עוד מעט הוא יבוא. הוא לא שכח אותי. לא יתכן שהוא שכח אותי. זה בלתי אפשרי. "יותר מדי אהבה תהרוג אותך", הוא פעם אמר לי, ואז הוסיף: "וגם עונג". כשמשחקים את המשחקים של חניבעל, אי אפשר אף פעם באמת לדעת.

רמזור אדום. בדרך הביתה. לילה גשום כמו שסתיו חורפי צריך להיות. עורב שחור נוחת לי על מכסה המנוע הקדמי, מביט בי במשך שני רגעים, ואז מתעופף בתזמון מושלם עם הופעת הרמזור הירוק.