נקרופיליה

תלחשי. אל תדברי.

עוד אותה אחת. עוד אחת אחרת. עוד אחת אחריה. אבל אותו מקום. בית הקפה בפארק רעננה. שוב אותה שאלה. שוב אותו מבט נבוך. כמו הגשם, גם לעלי השלכת הראשונים צריך להמציא שם ראוי. שוב אותן שאלות. בנאליות יותר, בנאליות פחות. שוב אותה סקירה היסטורית משפחתית. כמו בערב ליל הסדר. מחפשים בנרות אחר טראומות ונסיבות מקלות. זה כבר לא השם. זה כבר לא הגיל. זה רק מה היא יכולה לחדש לך. לענג אותך בדרך שלא עינגו אותך בעבר. זה לא הניסיון או מה שהיא יודעת. זה אפילו לא מה האיש שלפניךהספיק לעשות לה. זה לא הסשנים הכי ביזאריים שהיא עברה. זה לא הקינק. כבר פגשנו כאן כמה פומביות. ניסינו את כולן. אף אחת מהן לא הייתה באמת פומבית. אף אחת מהן לא הייתה באמת גלויה. שוב אותם הסברים מלומדים. שוב אותו מראה מלומד, מלוטש, למוד קרבות ועתיר ניסיון. את בטוחה בידיים שלי.ולמה האוזניים שלך כל כך גדולות?

תלחשי. אל תדברי.

שוב אותם שמות. הראשונה הייתה דפנה. השניה הייתה כמו בשיר ההוא, שלומית או שולמית. ושוב אותם שמות. שוב אותם הגילאים. אחת צעירה פחות, אחת מבוגרת. אחת מבוגרת מאד. אחת צעירה מדי, אחת צעירה מספיק, שוב אותה אסתטיקה ורשמיות. כמו תאומות שהופרדו בלידתן. שוב אותן פנטזיות מודחקות. על כולן כבר שמעתי. לזה את קוראת קיצונית? ולזאת את קוראת על גבול המוסרי? מה זה מוסרי? שוב אותה הרגעה. כמו פאקינג נחמן שי שנכנס לספר התפסן בשדה השיפון. מה לספר לך על עצמי. למה אני ממשיך את זה בכלל. מה עוד לא ניסיתי והייתי רוצה לנסות. מה היא יכולה לחדש לך? ושוב... מה זו יכולה לחדש לך? האם אתה באמת סאדיסט? מה זה סאדיסט? כמו אותה מורה לאמנות שהראתה לי תמונה ושאלה מה זה. ואז אתה מרגיש כמו אידיוט. זה כסא. זה לא כסא. זאת תמונה של כסא. אם כך למה העיניים שלך כל כך גדולות?

אני רוצה להודות לאמי על החיוך היפה שנתנה לי ולאבא על העיניים העמוקות והירוקות-כחולות. אני יושב מולה ונראה כמעט מיליון דולר. לא אוהב מספרים שלמים. אולי בגלל שאני לא מאמין באנשים שלמים. שוב. את חושב שאני מעניין. מסקרן אותך לדעת איך אני מזיין. איך אני מסשן. אולי גם מה מידת הנעליים שלי. 46.

נעליים. הייתה לי אחת שהיה לה פטיש לנעליים. נעליים של גברים. אבל הפנטזיה שלה הייתה אחרת. משום מה היא חפצה להכיר אותי לחוג החברים הטובים שלה. מין קומונה קטנה של חברים עוד מימי הנח"ל והשומר הצעיר. בגיל ה-30 מצאתי את עצמי נדחק לדירה גדולה של זוג הייטקיסטים ירוקים אך הדירה שלהם נראית כמו דירה של רווקים במרכז ת"א. אביה התרגשה. היא שמחה לראות אותי עימה באירוע חברתי לא בדסמי בעליל. היא ידעה שהיא תצטרך לשלם על התענוג. לא כעונש. אלא על ההשפלה, על זה שהיא חשבה שאני סוג של שירותי ליווי. ההומור המתחכם של אותם ילידי מושבות גרמניות בצפון עשה לי חשק להקיא. בפומבי. התמקמתי עמוק בספת עור שחורה ומטביעה. לצידה של אביה. הקומונה של אביה ידעה בקווים כלליים על סטייתה של אביה. קווים כלליים עד כמה שהידע הסטריאוטיפי שלהם היה אקטואלי. הגנבתי מבט למערכת הקולנוע המאובזרת שלהם, פיהקתי משיעמום והמתנתי עד שאביה תדדה לנוחיות. הנוכחות שלי הפתיעה כמה מהם. הם הבינו שאביה מגיעה בלויית האדון שלה. אולי הם ציפו לגברבר בגובה מטר תשעים, קירח, מקועקע ומאיים, כמו אותם שחורים ענקיים שעומדים בפינותיה של אמסטרדם ומוכרים לכל דורש קוקאין טהור.

אביה חזרה מהנוחיות וביקשה להתיישב במקומה על הספה המטביעה לידי. הצבעתי על הרצפה שלמרגלותיי. נהנית בנוחיות? הנעליים שלי זו כל הנוחיות שתקבלי היום. בביישנות גמורה. כמו בתולה ונילית היא השתרעה על ברכיה למרגלותיי, נבוכה שבעתיים ושבעה ממבטי השתהות קלים. נתתי לה את השלט. תפעילי, שפחה נבוכה שלי. לפתע כולם צפו בנו. כמו אותם זוג בדסמים שחשבו שהגיעו למסיבת בדסמ בדאנג'ן אבל מצאו את עצמם במסיבת שחרור של חיל האוויר. היא לחצה על PLAY.המבטים הופנו מאביה שלמרגלותיי אל אביה שרצדה כעת על המסך. את זוכרת מה סיפרת לי לפני שבועיים? ולמה השיניים שלך כל כך גדולות?

מתנצלת שאיחרתי, אמרה בקול הדבורה מאיה. שבי, הוריתי לה. שבע דקות מטכ"ליות אני מחכה לכלבה הזו. הייתה לי תאונה קטנה בדרך לפה, אל תשאל, היא המשיכה ואני חייכתי חיוך של כמעט מיליון דולר ושוב הוריתי לה לשבת. ברגישות ובנחישות.

מתנצלת. אני הדבורה מאיה. אבל אתה יכול לקרוא לי מאיה.

תשלמי על השתיה. אנחנו סיימנו. את לא מתאימה. זרקתי את מפית הבד על השולחן וקמתי. השפחה מאיה. אני מתנצלת, אדוני.

נשארתי עומד. מביט בה. מהסס. התיישבתי.

אני מבולבלת, אדוני. אל תשאל מה שקרה לי.

תלחשי. אל תדברי.

כן אדוני.

אני דני. אבל את תקראי לי אדוני.

* * * * *

זה כבר לא מעניין אותך, למה היא הגיעה לבסדמ. מה היא מחפשת בבדסמ? מה היא אוהבת שעושים לה בבדסמ? עד כדי כך שהמילה עצמה ולא המשמעות היא שמחליאה אותך בכל ההיסטוריה שלך. כמו שאוהבים הפוליטיקאים לנצל את המילה "שלום". לא מעניין ולכן אתה לא שואל. מה זה בעצם משנה. את לא אמורה לשרת אותי פה לכל הרוחות? כמו מדריך תיירים שחוזר בפעם האלף על ההסבר כשברקע עוד מבצר צלבני כזה או אחר. אין לך צורך במילת בטחון. אני המילת בטחון שלך. תסמכי עליי. נו באמת, אתה סומך על עצמך? ואז אתה שוב שואל על "קווים אדומים" ועל גבולות.

אתה מוצא את עצמך מנסה בעצם לא לאתגר אותה. מי שלא תהיה. הדבורה מאיה או כל מגששת מסתורית אחרת. אתה מוצא את עצמך מנסה... לאתגר את עצמך. בהתחלה זה התחיל מאלתורים. רק כמה שבועות כאשר המזוודה הופכת לכבדה יותר אתה מתכנן סשנים למן הרגע הראשון ועד לאפטר קייר. מה זה אפטר קייר? למה האף שלך כל כך גדול? אתה מאתגר את עצמך. אתה מעניין את עצמך. אולי תרדי מעל מסך הטלוויזיה שלי, שר פעם פורטיס. אולי הוא התכוון לזה שנוכל לראות את עצמנו כבבואה קעורה על המרקע הכבוי. נוכל לראות ולעניין את עצמנו. יותר מכל סדרה אינפנטילית מיובאת שנאהב.

אתה מאתגר את עצמך. אתה מעניין את עצמך. אתה מבדר את עצמך. אתה מצחיק את עצמך. לאחר מכן אתה עוד נותן לעצמך הדרן. ימי רביעי הפכו לימים ללא תחתונים של הדבורה מאיה. מורה לחינוך גופני אי שם בפריפריה. אתה מוצא את זה מאד משעשע. במשימה אחרת אתה נותן לה לשבת לארוחת ליל הסדר עם פלאג אימתני בכוס שלה. הדבורה מאיה הייתה בהחלט ממושמעת. לעולם לא צייצה. לעולם לא חטאה. לעולם איחרה או הבריזה. לעולם לא נטשה משימה או תפקיד שלקחה על עצמה. לעולם לא עזבה או שכחה להרים טלפונים או לסמס. הדבורה מאיה הייתה השפחה המושלמת. לעולם לא התעמרה או חדלה מאקט מסוים כזה או אחר. עם הזמן... זה לא גילה המוקדם או גילך המאוחר. זה אפילו לא ניסיונה הבתולי או ניסיונך העשיר. זה לא היא שהתמסדה והפכה לחלק בלתי נפרד מזה. זה שאתה הפכת לאכזרי יותר. לקהה יותר. לקר יותר.

אתם חוגגים כבר חצי שנה אך מעולם לא הרגשת צורך למסד אותה ולקלר אותה למרות שהיא מבחינתה כבר ממוסדת. רק לא מקולרת. כמו שתמיד רצתה. האם זה באמת משנה? אתה לא זוכר אם אמרת לה או לא. רק עכשיו נופל לך האסימון. האפטר קייר כבר מזמן נעלם לו. מתי הפסקנו? אתה שולח אותה הביתה כמו זונה אחרי מציצה גרועה ואנחות מזויפות במונית. בתחנה מתחת לבית אלא מה. משימה חדשה. אתה שולח אותה לאחד מהשיעורים שלה בחינוך מיני עם הוראות. נותן לה פלאפון ששוקל 70 גרם וטומן בתוך קונדום. קונדום משומש. אתה מטלפן למספר הפרטי שלה בעשרה לשתיים עשרה. ואז אתה מצווה עליה להטמין את הפצצה בתוכה. לשרוף את הגשרים. אתה אומר לה שמתישהו אתה מתכוון לצלצל. לשם. בין שתיים עשרה לשתיים עשרה וחמישים דקות. חמישים דקות מורטות עצבים בשבילה. חמישים דקות מענגות בשבילה. אתה יושב שוב מול מסך הטלוויזיה ורק אתה מבין שהסדרה המופתית בה אתה צופה שוות ערך חצי דקה לאחר סיומה למרקע ריק מתוכן, אפרפר וכבוי. משחק עם הטלפון שלך. כל מה שאתה צריך עכשיו זה דבר אחד קטן שירגיז אותך ואתה לוחץ על המקש הירוק. לשרוף גשרים. אנרכיסט טירון שכמותך. הדבורה מאיה מבועתת. עשרים דקות אחרונות לשיעור והדבורה מאיה מזיעה כמלאת צוף. כמו אחת שעברה, כמו לפני חודשיים, אורגיית בוקאקי עם עשרים מסיימי קורס טיס. אם זה היה שיעור פתוח ולא שיעור רגיל של כיתה סגורה היה יכול להיות לה מזל. אבל אתה מכיר את השיעורים שהיא נותנת ובימי ראשון היא מלמדת בכיתה סגורה שיעור בחינוך מיני. מה ילדים בני 13-14 צריכים ללמוד ממך על מין. אתה מכבה את המסך ומסתכל על עצמך. אתה בוחר במקש הירוק. אתה מטלפן לכוס של הדבורה מאיה. ולמה השיניים שלך כל כך גדולות?

אתה אומר לה להגיע עוד הערב. בבהילות. אבל לא מבקש דיווחים. לא שואל מה קרה. לא דורש הסברים. הדבורה מאיה מתפשטת ונשארת בשלה. שפחה מושלמת. לא שואלת. לא נוטרת. לא מבקשת. אתה מצווה עליה לעמוד ולרכון על השולחן הגבוה. זה מה שאתה רוצה. לדפוק אותה בתחת על יבש ולשלוח אותה הביתה. זה הכל. ללא תירוצים. ללא הסברים. היא פה כדי להכיל אותך. כך או אחרת. היא פה כדי שתוכל לפרוק. כך או אחרת.

היא ניצבת עירומה מולך עם התחת המושלם הזה שעבר צבעים וגוונים כאלה ואחרים. אתה עומד מולה. ומולה זה אומר מאחורי התחת שלה. אתה לא זוכר מתי בפעם האחרונה הסתכלת בכלל על פניה. מתי פניה בכלל היו מול הפנים שלך. רק מטר מתחתייך אם כבר. אתה עומד מאחוריה. מול חור תחת צר ומזמין. עומד ולא עומד. אתה מסתכל על הזין שלה וזה האחרון בוגד בך בראשונה. אתה כבר אוחז בשני עכוזיה ומפשק אותן לרווחה. אתה בקושי שומע אותה מתכוננת לבאות. היא בכלל נושמת, הכלבה הצנומה? מה אתה עושה עכשיו? מדבר איתו? מדבר איתה? היא זזה קלות כאילו אומרת, "התחרטת"? אולי תחליט ותשחרר אותי הביתה. מה אתה עושה? הזין שלך פשוט לא עומד. לא מזדקף. כלום. תתלבשי. אתה שולח אותה הביתה. הדבורה מאיה אפילו לא אומרת שלום. לא מסתובבת.לא מבררת. לא שואלת. לא חוקרת. הכבשה מאיה נעלמה ואתה בכלל לא שמת לב.

אתה עומד מול מסך טלוויזיה כבוי. עירום וכבוי. עירום ודחוי. אתה מוזג לעצמך וודקה קפואה זולה. בוהה מול המסך העירום.

מה השעה? 20:55? אתה מתיישב מול המסך. ב-21:00 יש "חוק וסדר".