האדם החדש

ההוראות היו ברורות. להגיע לנאות סמדר. אי שם בדרום הארץ. לא בזמן מחזור. לא להביא ציוד. לא תיק. לא פלאפון. לא ארנק, מלבד אותם 70 שקלים לצורך הנסיעה. ללא תכשיטים. אפילו לא טבעת. ללא לבוש מיותר כמו צעיפים או סרטים. ללא בגדים להחלפה.ללא ציוד או מזוודה לאילת. זה לא מזוודה לאילת. אולי אשאיר את זה במזכירות המושב. ללא איפור. זו לא פגישה. ללא מסמכים אישיים. ללא רישיון נהיגה או דרכון או ת.ז. אני לא שב"חית. יסלחו לי. ללא אוכל. ללא שתייה. הוא לא התכוון גם בדרך לשם? ללא דמי נסיעה לחזור.
וכמובן, לא לשכוח את התעריף. 2000 שקל. לא שקל יותר. אחחח, אבא אם היית יודע מה עשתה הבת שלך עם שכר הדירה של מרץ.
בבאר שבע החלפתי אוטובוסים ועליתי על 392. צדק הממזר. 70 על השקל. שואלת את הנהג מתי בערך מגיעים ומתיישבת על הספסל האחורי. כמה זוגות מעטרים את האוטובוס בדרך לאילת המזדקנת, תיירת אחת, משפחה עגומה ואיש עסקים שנראה שאיבד כיוון.
ממש כמו אותה קלטת ארורה מהסרט "הצלצול". לא משהו שמדברים עליו. בטח לא משהו שמפרסמים. משהו שעובר מפה לאוזן, וגם לא לכל אחד ואחת. לא מישהו מוכר. לא מישהו רשום. לא מישהו שידוע בקהילה. התשלום הגבוה מוכיח את עצמו. יש כאלה שחוזרים משם, אף אחד לא מכיר אותם, שמספרים שזה שווה את ההשקעה. פאקינג 2000 שקל של השקעה.
לא לספר לאף אחד שאת נוסעת אליו. התירוץ הזניח והמתקבל זה כמובן שבועיים חופשה באילת. או בסיני. מה יש לעשות שבועיים באילת? מה יש לעשות שבועיים בסיני? רגע... סיני זה משהו אחר.

מה אמרת? שבועיים?
ששש....מסיבה מסיבה, אבל אל תצעקי.
אנחנו במועדון, מי כבר שומע אותנו?
תמיד מישהו שומע.
מה יש לו לעשות איתי שבועיים?
אז את הולכת על זה?
עוד לא החלטתי.
אז לא משנה.
את היית?
......
נו....?
לא. אבל מכירה מישהי שהייתה. הייתה ואמרה שזה שינה לה משהו בפנים. יצאה אדם אחר. האדם החדש.
האדם החדש?
כן. אם הבנתי נכון ויכול להיות שאני מתבלבלת, זוהי התיאוריה של קיובריק.
קיובריק? זה מפסיכו?
לא, פסיכו זה היצ'קוק. קיובריק זה מאודיסיאה. סטריינג'לאב, מטאל גאקט.
מה קשור אידיסיאה לזה?
אודיסיאה. קשור לתאוריית האדם החדש. תבקשי ממנו הסברים, מה את מבקשת ממני.
למה את לא הולכת?
עוד לא מצאתי זמן.
אני יכולה לפגוש את זו שהייתה שם?
לא.
למה לא?
כי לא ראיתי אותה. דיברתי איתה.
מה ? בכלוב?
לא.
בפורומים יותר סגורים. קומונה מסויימת.
איך אני לא יודעת עליה?
אם תדעי זו כבר לא תהיה קומונה.

עצירה. מתעוררת בבהלה. אולי הגעתי לאילת ועכשיו אצטרך לחזור את מחצית הדרך חזרה. אך לא. עצירת ביניים על כביש הערבה. מרגישה שחלפו כבר שעות. שעת צהריים מאוחרת. אני יורדת מהאוטובוס כדי לחלוץ איברים. ממילא יפרקו לי אותם עוד כמה שעות. משנוררת סיגריה מהתיירת ומתענגת על כל שאיפה ושאיפה. מוצאת חצי דקה לזלזל בהוראות ההזויות משהו של מה שמו. ללא סיגריות. ללא מצית. ללא גפרורים. ללא שתי אבני צור. בדיוק חצי דקה וחוזרת לאוטובוס ולהתרגשות שלי. לבהלה שלי? מרגישה כמו כל רכבת הרים כשהיא עולה למעלה. רואים את הגובה. רואים את האנשים הופכים לקטנים יותר ויותר. אני שונאת רכבות הרים. יודעים מה היא עושה ולמה היא מסוגלת. שונאת אותה יותר ויותר בכל פעם שאני עולה על הדבר הארור הזה. אבל ממשיכה לעלות. והיא עולה. גובהת יותר ויותר. נשימתי נעתקת. אני מתיישבת באוטובוס. עוד שנייה ועוד שנייה הרכבת מתחילה לרדת ב-20 שניות את מה שלקח לה לעלות שתי דקות. אז מה זה? כשרואים את הירידה התלולה מתקרבת יותר ויותר. התרגשות או בהלה? או פחד?
והרכבת ממשיכה לעלות. גם האוטובוס. שואלת את הנהג מתי אני יורדת בנאות סמדר ומתחילה לספור את הדקות. עוד 40 דקות מייגעות עד התחנה. הפעם אסור לי להירדם. הפעם זה יתיש אותי עד שהאוטובוס המזורגג הזה יעצור. חוזרת לשבת אבל הפעם ליד הנהג. מה שבטוח בטוח.

עבור: חניבעל
נושא: עזרה
היי חניבעל. אני יודעת שאתה מבין בזה. מכיר את תאוריית האדם החדש?

עבור: מדושנת
נושא: תגובה ל:עזרה
בוקר טוב מדושנת. מתכוונת של קיובריק?

עם כל הנסיעות האלה היום הזה הולך להיגמר עוד לפני שהוא מתחיל בשבילי. השעה כבר 16:00, אולי הייתי צריכה לצאת מוקדם יותר מהבית. הנהג מסובב את ראשו לכדי רבע סיבוב, אולי רק כדי להציץ בזווית העין שאני עדיין שם או שלא נרדמתי שוב.

התחנה הבאה.
אני מזדקפת. מציצה לחלון כמו מפגרת כדי לקבל אישור מהנוף הצחיח והבראשיתי הזה.
תודה נהג.
קמה בקושי מהכסא. גוררת את עצמי משום מה לדלת האחורית של האוטובוס. זה לא שיתנפלו עליו דווקא בתחנה הזו איזה 30 חיילים ולא יהיה לי מקום לצאת. אולי עניין של הרגל. מציצה על המראה התלויה ומסדרת את עצמי. גם בלי שום סשן הנסיעה הזו התישה אותי. התחת שלי כואב מבלי לקבל הצלפה הגונה אחת.
אני יורדת מהאוטובוס ועוברת את הכביש. הנהג מחכה קמעה, אולי בגלל שחשב שהתחרפנתי ואולי אשנה את דעתי. אבל הגעתי עד הנה ואם כבר, אמשיך. מתחילה ללכת על כביש הגישה לנאות סמדר. סיכוי קלוש למצוא כאן תחבורה. טרמפ? משהו? אפילו על מריצה הייתי עולה עכשיו. לפחות אני ללא ציוד. ידעתי שהייתי צריכה להביא את האוטו של ניר.

עבור: חניבעל
נושא: תגובה ל:עזרה
בוקר אור חני.כן, קיובריק. יש לך מושג?

עבור: מדושנת
נושא: תגובה ל:עזרה
כמובן שיש מושג. מושג וחצי. מה פתאום. מה לך ולקיובריק? למה את צריכה לדעת?

עכשיו איפה זה לעזאזל משק מס' 2. משק מס' 2? מה זה אומר? שהוא מהוותיקים פה? רק זה מה שחסר לי, אדון בן 80, תרח זקן עם חצי רגל בפנים שלא זיין הרבה, או היה רוצה להשלים בדרכו שלו סדרת חינוך בסיסית שלימד באנגליה. כמו יישוב רפאים. אין עוברים ושבים. אני שומעת טרקטור או משהו כזה מרחוק. זה אומר שיש כאן חיים. לאט לאט אני מוצאת את כיווני ומבינה את ההיגיון במספור המשקים פה ומתחילה ללכת על כביש חצי סלול חצי עפר לעבר תחילתו. או סופו.

עבור: חניבעל
נושא: תגובה ל:עזרה
אני צריכה להגיע היום לאן שהוא. אולי הייתי צריכה לצאת מוקדם יותר אבל זה לא משנה. לא יכולה לספר לך הרבה. רק יעזור לי לדעת במשפט אחד או שתיים מה זו לעזאזל תאוריית הפאקינג האדם החדש הזה?

עבור: מדושנת
נושא: תגובה ל:עזרה
אין בעיה בכלל. אז ככה...

משק 36. משק 34. וואו משק 32, סחטיין על העיצוב. הייתי צריכה להביא עליונית או משהו. טיפשה כמו נעל. לא להביא כלום לא להביא כלום. רק בזה הוכחתי שאני סמרטוט. ממש אבל ממש קר לי. ממול במשק 29 אני מבחינה מרחוק באשה מבוגרת, שמנה מאוד, שתולה כביסה בעירום מלא. במקום כזה בהחלט אין מי שיצפה בך, אני מהרהרת, רק כלבה כמוני, ומחזירה את המבט לצד הימני של הבתים.
משק 22. משק 20. סוסים. מגניב. משק 18. משק 16.דווקא עכשיו. דווקא במקום כזה מוצאת את הזמן ואת הקור להרהר על זה. עברתי על כל החוקים הבסיסיים של ה-BDSM. אני נפגשת במקום מרוחק, מרוחק מאוד, עם אדם שאיני מכירה ואף אחד שאני מכירה לא ראה אותו ולא שמע עליו. אני באה אליו ואפילו לא דיברתי איתו בטלפון. כתובת קצרצרה באינטרנט, נאות סמדר משק 2 וזהו? כמובן... ורשימה ארוכה של הוראות וכללים. נפלתי על הראש. לא אמרתי לאף אחד שאני באה לפה. מילא לא להורים, אבל גם לא לחברים הטובים. לא לאדון שלי מהבית. לא לשותף לדירה שלי ניר. לפחות הייתי משאירה פתק. משהו?
הוא יכול גם לאנוס אותי שנים על גבי שנים כמו ההיא מאוסטריה ואז לשרוף אותי ולפזר אותי איפשהו ואף אחד לא ידע איפה אני. בטח יצאתי מדעתי. הייתי צריכה לדרוש לדבר איתו. לפחות טלפונית. להיפגש במקום ניטרלי אולי אפילו בחברת עוד מישהו. כמה פגישות על קפה. לא יודעת. משק 8. משק 6. לפחות הייתי צריכה להגיד למישהו. שינסה ליצור איתי קשר. בכל זאת להביא איתי פלאפון. קליטה חייבת להיות פה אחרת איך חיים פה אנשים. משק מס' 2. את הקרה החליפה צמרמורת.
אני צועדת בזהירות על שביל הגישה המפותל בדרך למפתן הדלת. בית נאה בהחלט. מאחוריו שדה קוצים שאולי מגיע אפילו עד באר שבע. אבל בית נאה. בית שיד אישה לא נגעה בו. ועוד לא הייתי בפנים. בית של ציידים. תודה באמת.אז הנה הגענו. אנחנו כבר פה. אני, אנוכי ושארית משפיותי שנשארה איתי עד פה. לדפוק בדלת? לא לדפוק בדלת? הוא אמור לדעת לבד? דווקא לזה אין הוראות. למה אין הוראות לזה שממש קר פה! עומדת חרישית מול הדלת. בוהה ורועדת. לא יודעת אם רועדת מהקור או מהפחד. ואז הדלת לאט לאט נפתחת.

...לא שזה צריך לעניין אותך, מדושנת, אבל סקירה קצרה ברשותך. הפגם האנושי זה נושא שמאד ריתק את קיובריק, שעם כל סרט שלו הוא רק התעמק בו יותר ויותר. הוא ביים טרילוגיה שאותה ייחד לנושא הפגם האנושי. תחילה בסרט ד"ר סטריינג'לאב. חלק שני של אותה טרילוגיה היה אודיסיאה בחלל 2001. ואז אנטוני ברג'ס כתב ספר ואת הספר הוא ביים לחלק השלישי של הטרילוגיה: התפוז המכאני. שם העמיק לחקור את נושא הפגם האנושי מול הפגם המכאני. הוא טוען שהאדם עבר עם הזמן סוג של תהליך מכאני. הן במחשבות, בתרבות, במוסר, במצפון, נקודת השקפה, פרספקטיבות שונות, דעות קדומות, דת, אמונה ועוד הרבה מאפיינים רבים. קיובריק טוען שרק אדם שיהיה נקי מהתהליך המכאני, רק אדם כזה יהיה האדם החדש.

הדלת נפתחה. מולי עומד אדם הנראה כמו ספרן. תמיר, מרכיב משקפיים. מזכיר את פטריק סוויזי משהו.
אני שולפת מהכיס האחורי של הג'ינס את הדבר היחיד שהיה בו, 2000 שקל במזומן. מגישה לו. עדיין לא מאמינה שאני עושה את זה. שאני קונה את כל זה.

הניחי פה

הוא מצביע על מגש בגובה המותניים שתלוי מגג הסוכה ליד מפתן הדלת.
הוא לוקח ובלי לספור תוחב לכיס חולצתו. אני כבר מרגישה כמו סחורה. מעבר לעניין שהוא לא העיז לקחת את הכסף מידי אלא מגורם מתווך, מגש עתיק במקרה הזה, זה העניין של הכסף. מן סוג של העברת בעלות. אני שומעת זעקות מתוך הבית. הוא לא לבד.
הוא בוחן אותי. עיניו המתות נכנסות בי פנימה.

את לא מוכנה. להתראות.

הוא זורק מאה שקל על המגש ונכנס פנימה. הוא טורק את הדלת.
אני בשוק. רציתי לבכות. בשביל זה הגעתי? רציתי לצעוק. לדפוק לו בדלת עד שתשבר. להזעיק את המשטרה. לצעוק אונס. להפליל אותו. לא יודעת מה. לפחות תחזיר את הכסף. מרגישה שנדפקתי ולא תרתי משמע. לידי, אני שמה לב, יש חבית יין ישנה וחלולה. בתוכה בגדים. הרבה בגדים.
הדלת נפתחת שוב כעבור חצי דקה.
הוא יוצא החוצה ומביט בי. מביט בי ערומה. ערומה כביום היוולדי. וקר לי. קר. אני משפילה את מבטי.

מישהו יודע שאת פה?

לא אדוני.

הגעת בגפך?

כן אדוני.

עשית משהו כזה בעבר?

לא אדוני.

מה שמעת עלי?

משהו על האדם החדש. לא יודעת.

אני עדיין משפילה את מבטי.הוא שוקע לתוך עיניי. חודר לנשמה האפלה שלי.ממשיך להישיר מבט לתוך עיני. אני לא חושבת שהוא אפילו מצמץ.

האדם החדש זה שטויות. אין לנו די כוח כדי לשנות תפיסות עולם אבולוציוניות. אבל אנחנו יכולים לנסות.

אני מהנהנת.

תגידי להתראות לחיים הקודמים שלך.

הוא מחכה שאכנס כדי שיהיה האחרון שיסגור את הדלת. אני עוצמת את עיניי, נושמת עמוק ונכנסת פנימה.