סיפור על אישה מוזרה בצרפת
מאת טנגו אחר(שולט)
22 בנובמבר 2005
גם את האישה הזו הכרתי בצ'אט בצרפת. כשהכרתי אותה היא הייתה בת 46 והיא התגוררה בעיר ליון, שעתיים מפריס ברכבת המהירה. קראו לה מרים וכששמעתי את קולה, מייד בדקה הראשונה חשקתי בה. היה בקולה משהו מתרפק, כנוע, ארוטי. משהו ילדותי, כאלו מישהי שאינה שייכת לעולם הזה. יותר מאוחר הבנתי שאכן כך היה, היא לא הייתה ממש מהעולם הזה.
היא הייתה יהודיה ממוצא רומני, נשואה, גם בעלה היה יהודי רומני. וכמו יהודים רבים, היה סוחר טקסטיל. היו לו כמה חנויות בליון. בזמן שהכרתי אותה היא הייתה נשואה כ- 25 שנה והיו לה שתי בנות בוגרות. כ-15 שנים קודם לכן הופיעו אצלה בעיות נפשיות קשות ומאז היא הייתה בטיפול תרופתי שהפך אותה כמעט לצמח. אישה אפאטית, כנועה, חסרת אנרגיות של חיים. עם בעלה לא היו כל גילויי חיבה או תשוקה, גם מין לא היה. פעם בשלושה ימים לערך הוא היה דורש ממנה למצוץ לו והיא הייתה מצייתת בתחושת גועל.
כמה חדשים לפני שהכרתי אותה, הפסיד בעלה כספים רבים והפך לפושט רגל. כתוצאה מכך לא יכול היה להמשיך לממן את הפסיכיאטרית היקרה של אשתו והיא נאלצה להפסיק את הטיפול אצלה. במקום זאת היא החלה טיפול באמצעות הרפואה הציבורית שהייתה בחינם. מסתבר שהשינוי היה לטובה. הפסיכיאטרית החדשה, הפסיקה מייד את הטיפול התרופתי, שלדבריה לא היה בו צורך. ללא התרופות המדכאות, היא חזרה לחיים והפכה שוב לאישה נורמאלית ובליבה כעסים נוראים כנגד בעלה, שהפך אותה לצמח והוציא אותה ממעגל החיים במשך חמש עשרה שנה. לדבריה, מצבה הקשה במשך אותה תקופה לא היה מיקרי ובעצם מה שקרה הוא שבעלה שילם לפסיכיאטרית כדי לסמם אותה וכדי להשתלט על החנויות אותם ניהל שהיו של משפחתה.
יתכן שהיה זה עניין של גיל ואולי תהליכים הורמונאליים בגופה, או אולי כתוצאה מכך שמצאה מחדש את האנרגיות הויטאליות שלה, מרים הפכה לחיית סקס אובססיבית. במשך כל שעות היום נסבו כל מחשבותיה על סקס. כל גבר שהייתה רואה ברחוב היה מייד מרטיב את ירכיה. למרפא הפלא לא ידעה לאונן ולא הייתה לה מעולם אורגזמה. במשך חדשים היא חיפשה נואשות סקס בצ'אט, אבל לשווא. עד שהכירה אותי...
במשך שבועיים שלושה שוחחנו בטלפון. השיחות היו פתוחות ואינטימיות יותר ויותר. יחסינו הלכו והתהדקו. מרים הייתה אינטליגנטית מאוד אך היה בה משהו תמים, כאלו הייתה נערה בתולית בגיל תיכון, למרות שבנושאים אחרים שלא היו קשורים לסקס, הייתה בעלת כושר ניתוח ואבחנה של אישה בוגרת שקולה.
בסופו של דבר נסעתי לליון לפגוש אותה. קבענו להיפגש בלובי של המלון בו התאכסנתי. על פי התכנון הייתי אמור להגיע כחצי שעה לפניה והיא הייתה אמורה להתקשר אליי , כאשר תגיע , מהלובי לחדרי , אלא שהרכבת מפריס לליון יצאה באיחור . במהלך הנסיעה הייתי עצבני נורא וחשבתי על מרים, אבודה בלובי מחפשת מישהו שאינו קיים.
פרט חשוב שלא ציינתי: מרים הזהירה אותי שיש לה פנים מוזרים מעט, כיוון שמחצית דיוקנה הימנית משותקת (כנראה כתוצאה ממחלתה או מהתרופות שלקחה) ולכן, כך אמרה, חיוכה עקום וקפוא.
הגעתי למלון באיחור רב. לחוץ ומתנשף במהירות, התקרבתי לדוכן הקבלה ואכן ראיתי שם אישה מוזרה, דקת גזרה, לעיניה משקפי קרן עבות ומיושנות, לגופה בגדים מרושלים ואפורים שיצאו מהאופנה מזה שנים. שערה ללא ברק ולצידה מזוודה ענקית. האישה בקבלה מלמלה את שמי ושאלה שוב ושוב אם יש במלון מישהו בשם זה. התקרבתי אליה והרגשתי מבוכה נוראית. לא רציתי שבקבלה, יקשרו ביני ובין האישה המוזרה הזו. לחשתי לעברה, "זה בסדר, זה אני". האישה הביטה בי בתימהון בחיוכה העקום חסר ההבעה. "חכי לי בלובי, תיכף אתפנה", לחשתי לעברה. מיהרתי להירשם למלון קיבלתי את המפתחות לחדרי ואז מצאתי אותה בלובי. ישובה על אחת הכורסאות כגוזל עזוב, ממלמלת באצבעותיה ומבטה אבוד. בואי לחשתי לה ולא יספתי. מרים קמה מייד, נטלה את מזוודתה ופסעה אחרי למעלית. כל אותה העת לא אמרנו דבר. הייתה בינינו מחיצה גבוהה של זרות וכל הסיטואציה הייתה מאוד לא נוחה.
נכנסנו לחדר, עדיין ללא מילה. הוריתי לה להניח את המזוודה על הרצפה. לא ידעתי כיצד להמשיך מכאן, כיצד לשבור את הקרח ולכן אמרתי לה - עימדי ליד הקיר עם הגב אלי. מרים מילאה את הוראותיי בצייתנות. עתה הרימי ידייך. מרים צייתה. ניגשתי אליה מאחור והתחלתי ללטף אותה מתחת לחצאית עד שהגעתי לערוותה. כל אותה העת הייתה מרים מתוחה ועצבנית ולא אמרה דבר. משנגעתי בכוס שלה הרגשתי שהיא מתלהטת באחת ונרטבת. המשכתי ללטף אותה ללא מילים ומרים התחילה להיאנח. הצמדתי את גופי לגופה ונתתי לה להרגיש את קשיות אברי מאחור.
כל הסיטואציה הייתה מטורפת לחלוטין, מרים התפתלה וצעקה כחתולה נואשת. מעולם לא פגשתי אישה שצעקה כך. פניה וחיוכה העקום היו משונים, אך למרות זאת, היה בה יופי מסוים, והבעתה המוזרה הפכה אותה למשהו לא ריאלי, מחוץ למציאות. כאלו לא הייתה אדם אמיתי, אלא בובת מין משונה ללא אישיות משלה, ללא רצונות. למרות גילה היה לה גוף מהמם, גזרה צרה ונערית אך שדיים גדולים יחסית ועור של ילדה, כמעט ללא קמטים.
המשכנו לשתוק, ליטפתי אותה כשתנועותיי הופכות לאלימות יותר ויותר, ואז הוריתי לה להתפשט. מרים צייתה ומבלי להסב את מבטה מהקיר הורידה את חצאיתה ואת חולצתה ואחר את החזייה והתחתונים. עכשיו אני רוצה להתבונן בך, הסתובבי אלי. ללא אומר הסתובבה מרים אלי ואני התבוננתי בה בתאווה.
"לכי למיטה", ציוותי. מרים נשכבה על המיטה על גבה ופתחה את רגליה לרווחה. הסתערתי עליה כחיית טרף ומרים חיבקה אותי נואשות .גופה היה חם ולוהט. היו לה אנרגיות כה חזקות. כל אותה העת היא נהמה וצווחה כחזיר העומד לפני שחיטה. חששתי שמישהו ישמע אותה ויחשוב שאני מנסה לרצוח אישה בחדרי.
הזיון עם מרים היה הזיון הכי פיסי, הכי מזוכך, הכי נטו מין שהיה לי בחיי. מרים הייתה כה חמה , כה מליאת תשוקה נואשת, ללא מעצורים ללא מסיכות. רק מין ומין ומין, וכמה שיותר מין. ליקקתי אותה, חדרתי לערוותה לפיה, נשכתי אותה בכוח ומרים זעקה בכאב, "עוד עוד". דומה היה שכל חייה חיכתה לרגע זה. ני הרגשתי שאני מתנה אהבים עם ילדה, עם בובת מין מעולם אחר, עם כוס ללא פנים. איני יודע, הכל היה כה מוזר.
ברגע מסוים, כשאני בתוכה נגעתי בנקודת הג'י שלה. מרים צווחה וצווחה. התהפכתי על גבי ומרים התיישבה עליי ונעה שוב ושוב במהירות, מתענגת על התחושה העוצמתית שהייתה כה חדשה לה ואז התפוצצה לפתע בזעקות איומות נואשות, זורמת עם האורגזמה הראשונה שהייתה לה בחיים.
דומה שהאורגזמה נמשכה עוד ועוד. מרם המשיכה לצעוק ואז נרגעה מעט והחלה לבכות. חיבקתי אותה וליטפתי את שיערה. מרים המשיכה להתייפח והתכרבלה בין כתפי.
במשך כל אותו בוקר וגם אחר הצהריים המשכנו להזדיין. מרים רצתה לנסות הכל, מין רגיל, אוראלי וגם אנאלי. באותו יום גמרתי כחמש שש פעמים. רציתי יותר אך יש לגברים מגבלות פיסיות , תמיד קינאתי בנשים על יכולתן לחוות אורגזמות בלי סוף, ועם מרים רציתי עוד ועוד וכל פעם יכולתי להתחיל מחדש. מרים, אני חושב, גמרה אולי חמש עשרה פעם.
בשעות הערב הייתי צריך לעבוד ולהרצות בפני קהל. מרים ביקשה לשמוע אותי בהרצאה. הסכמתי בתנאי שתגיע בכוחות עצמה כדי שאיש לא יוכל לקשר בינה לביני. נסענו כל אחד במונית אחרת.
בהרצאה עצמה ישבה מרים באחת השורות האחרונות שותקת, והביטה בי כל העת במבט כנוע. התקשיתי להתרכז. חזרנו למלון מרים הקדימה אותי ומשנכנסתי לחדר היא פשוט עמדה ליד המיטה. "תתפשטי", ציוויתי. מרים התפשטה. "על ארבע", הוריתי לה. מרים צייתה וירדה לתנוחה של כלבה כשהיא מושיטה לעברי את עגבותיה ואת ערוותה הרטובה. התפשטתי במהירות וללא לטוף או משחק מקדים חדרתי אליה מייד.
כל אותו הלילה המשכנו להתענג עד למחרת בצהריים. כל אותו הזמן כמעט ולא דיברנו. מרים לפעמים דיברה, כמעט במונולוג, וסיפרה לי על חייה העצובים ועל החיים במחיצתו של בעלה שהרס את חייה ואשר אותו היא שנאה כל כך. עם בנותיה היו לה , מסתבר, יחסים אוהבים וחמים, והן אמרו לה כל העת שהיא חייבת להתגרש מאביהן ולמצוא לה גבר, אהבה חדשה.
במזוודה הכבדה שהביאה עימה היו קלסרים עבי כרס עם מסמכים רפואיים רבים, מרים הראתה לי אותם וניתחה ביובש ובעומק אנאליטי מדהים את ההיסטוריה הרפואית שלה. הסיבה שמרים סחבה עימה מזוודה כה כבידה הייתה שבבוקר בו קבעה להיפגש עימי, היא גם עזבה את בעלה ואת ביתה. לא היה ברור לה לאן מועדות פניה ומה עליה לעשות. כל שידעה הוא שהיא עומדת בפתחה של דרך חדשה של חופש. למרות מצבה הנואש, היא לא ביקשה מאומה, לא רמזה אפילו שאקח אותה עימי או שאתן לה דרך או כוון, לאן עליה ללכת.
מרים ידעה וגם אני ידעתי שהתשובות אינן בידי, שהחיפוש הוא שלה ושלה בלבד, אני הייתי רק המכשיר, הסוכן שפתח לה את הדלת החוצה אל החופש ופנימה אל רזי המין. כאילו הייתי מטפל מיני, סרוגייט. מרים הודתה לי שוב ושוב. איזה מזל שמצאתי דווקא אותך, כה עדין, כה מתחשב, איש כל כך טוב. אני נתתי לה את המפתח והליבידו שלה שהיה רדום שנים כה רבות, נענה בחדווה והצית אש גדולה גדולה של תשוקה שמיאנה להיכבות.
מאוחר בערב חזרתי לפריס. לא היה לה טלפון, לא היה לה בעצם בית או כתובת. כל כמה ימים היא הייתה מתקשרת אליי מטלפון ציבורי. הבית שלה עתה, היה מעון לנשים מוכות, כך היא אמרה. האם היה זה נכון? או שהכל היה בדמיונה ובעצם היא לא עזבה כלל את הבית?
אחרי כמה שבועות היא התקשרה אלי יום אחד, וסיפרה לי שעברה לעיירת חוף בריביירה הצרפתית, הרחק מליון, הרחק מבעלה ומחייה הקודמים. שם, לדבריה, מצאה עבודה במחסן של חנות כלבו גדולה. לא ידעתי אם להאמין לה, מרים הייתה כה חלשה, כה חסרת הגנה, ללא סיכויים. עם ההיסטוריה הרפואית שלה, ללא מקצוע (תמיד הייתה עקרת בית) ועם פניה המעוותים ובגילה, האם באמת מישהו היה נותן עבודה לאישה כזו? האם הייתה מסוגלת להתמודד לבד עם החיים?
מרים ספרה לי שכמה פעמים היו לה זיונים עם גברים אחרים, אותם תמיד פגשה בבר. אנשים זרים שלא הכירה ואשר בדרך כלל, לא התייחסו אליה, לא שוחחו עימה ואשר היו נוהגים לקחת אותה לעיתים לחדרם, כשהם חצי שיכורים ואחר כך להתהפך על גבם ולשכוח מקיומה. למרות זאת היא אהבה מפגשים אלה, והצטערה שהם התממשו לעיתים נדירות כל כך. אם זה היה תלוי בה, כך אמרה, היא הייתה שמחה להזדיין עם גברים כאלה כל יום וגם כמה פעמים ביום. אורגזמות כמו חזקות כפי שהיו לה איתי לא חוותה שוב, כך אמרה אך היא המשיכה לחלום חלומות של אהבה.
עם הזמן הפך קולה לצרוד יותר. הגוון הילדותי שהיה לו נעלם בהדרגה, מרים הפכה לאשה שחיה בעולם הזה והמציאות הלכה והשתלטה על חייה שהיו עגומים ודלים. אף על פי כן, דומה שהייתה מאושרת בדרכה. אל בעלה לא הייתה מוכנה לחזור יותר ורק לבנותיה היא התגעגעה.
אם הייתה יכולה, כך אמרה לי כמה פעמים, הייתה הופכת לזונה, לנערת ליווי, מישהי ששוכבת עם כמה שיותר גברים. לא כל כך מתאוות המין אלא בעיקר מתוך תחושה של נקמה בבעלה. מרים רצתה שבעלה ידע שהיא כזו. שבקהילה היהודית של ליון, בבית הכנסת, שכולם ידעו שהפכה לזונה שמזדיינת עם כל מי שרק רוצה. כך היא אמרה. זו הייתה הפנטסיה שלה עתה. לשכב עם כמה שיותר, לבייש את בעלה. אך המציאות הייתה אחרת , עם פניה המעוותות התקשתה מרים למצוא גברים שירצו לזיין אותה. וגם הנקמה בבעלה הייתה בעולמות הפנטסיה יותר מאשר במציאות.
עם הזמן איבדנו קשר, לא היה לי טלפון אליו יכולתי להתקשר ומרים הפסיקה לטלפן אלי.
כשאני חושב עליה, אני עצוב. אני מעריץ את כוח החיות ואת הרצון שלה להתחבר מחדש לחיים אחרי חמש עשרה שנים בהן הייתה נעדרת, אבל האם היא יכלה להצליח? ואולי בכלל כל הספורים שסיפרה לי היו דמיוניים וכל אותה העת היא נשארה בביתה עם בנותיה ובעלה?
לא הייתה לי דרך לברר אם מה שסיפרה לי היה נכון, גם לא רציתי. היו אלה החיים של מרים לא שלי. אנו רק נפגשנו לרגע קט ואחר כך המשיך כל אחד לדרכו. מרים הייתה כרגע בעולם אחר שבו לא הייתה לי גישה. אני רק הייתי הגשר שאפשר לה לעבור לאותו עולם (אם אכן סיפוריה היו נכונים). הטלפונים אליהם הייתי מחייג כאשר היא נתנה לי מספר בעת שהייתה מתקשרת אלי היו בכל אופן עם קוד של איזור הריביירה ולא של ליון. אז ייתכן אולי שהיא סיפרה אמת.
אני חושב שעשיתי מעשה טוב. אני בכל אופן הרגשתי טוב, האנרגיות שקיבלתי ממנה או שהרגשתי שאני משדר לעצמי בגללה היו אנרגיות חיוביות. כך אני מרגיש. גם הסקס היה כה מרוכז ומהנה בטירוף, ולמרות הזרות והאנונימיות הרגשתי שהיינו ממש מחוברים ובנימים הכי עמוקים של הנפש, אם כי כל אותה העת הייתה בי התחושה המוזרה, שכאילו איני נמצא עם אדם אמיתי אלא עם מסיכה, שאת מה שמתחתיה לא אוכל לגלות לעולם.
ואם הייתה מחליטה לבוא לפריס כדי להיות עימי? מאהבת ושפחה מינית? מה היה קורה? אולי באמצעותה הייתי מגשים פנטסיה מסויימת שתמיד הייתה לי - להיות ולא להיות עם אישה שאינה קיימת ממש, שקמה לתחייה רק בעת שהיא מזדיינת, כאשר היא, אנחנו, נמצאים באיזה קפסולה מחוץ למסגרת של חלל וזמן . מישהי שמעולם לא ניתנת לפענוח, אך התחושה שהיא מעבירה בכל זאת היא, שיש לה נשמה יפה. ומיוחדת...
איני יודע, איני חושב שזה היה מצליח. במקודם או במאוחר הייתי מתקשה להתעלם מהפרצוף המוזר והמעוות שלה ממסלול חייה המשונה. מן הסתם, עם הזמן, היא הייתה הופכת לאדם אמיתי, מסובך, מעצבן, ילדותי וכבד. האם הייתי מסוגל למצוא אמפטיה אמיתית לאישה המסכנה הזו? ואולי פשוט הייתי מתעייף ונמלט ממנה באנוכיות? מה זה משנה בעצם? מרים אולי מצאה את דרכה ואולי לא וגם אני ממשיך לחפש וממשיך לחפש ...
כשכתבתי שורות אלה נזכרתי במרים ובזיון המטורף שלנו, הרגשתי מגורה, עמד לי. אך עתה כשהמחשבות עליה ועל גורלה ועל השבריריות של החיים בכלל, מציפות אותי, איני מרגיש שוב להט מיני אלא תחושה של תוגה עגמומית עצב ומלנכוליה.
אני מקווה, מרים, שמצאת את האהבה שכה חיפשת ושהחיים מחייכים אלייך עתה במקום בו את נמצאת.
היא הייתה יהודיה ממוצא רומני, נשואה, גם בעלה היה יהודי רומני. וכמו יהודים רבים, היה סוחר טקסטיל. היו לו כמה חנויות בליון. בזמן שהכרתי אותה היא הייתה נשואה כ- 25 שנה והיו לה שתי בנות בוגרות. כ-15 שנים קודם לכן הופיעו אצלה בעיות נפשיות קשות ומאז היא הייתה בטיפול תרופתי שהפך אותה כמעט לצמח. אישה אפאטית, כנועה, חסרת אנרגיות של חיים. עם בעלה לא היו כל גילויי חיבה או תשוקה, גם מין לא היה. פעם בשלושה ימים לערך הוא היה דורש ממנה למצוץ לו והיא הייתה מצייתת בתחושת גועל.
כמה חדשים לפני שהכרתי אותה, הפסיד בעלה כספים רבים והפך לפושט רגל. כתוצאה מכך לא יכול היה להמשיך לממן את הפסיכיאטרית היקרה של אשתו והיא נאלצה להפסיק את הטיפול אצלה. במקום זאת היא החלה טיפול באמצעות הרפואה הציבורית שהייתה בחינם. מסתבר שהשינוי היה לטובה. הפסיכיאטרית החדשה, הפסיקה מייד את הטיפול התרופתי, שלדבריה לא היה בו צורך. ללא התרופות המדכאות, היא חזרה לחיים והפכה שוב לאישה נורמאלית ובליבה כעסים נוראים כנגד בעלה, שהפך אותה לצמח והוציא אותה ממעגל החיים במשך חמש עשרה שנה. לדבריה, מצבה הקשה במשך אותה תקופה לא היה מיקרי ובעצם מה שקרה הוא שבעלה שילם לפסיכיאטרית כדי לסמם אותה וכדי להשתלט על החנויות אותם ניהל שהיו של משפחתה.
יתכן שהיה זה עניין של גיל ואולי תהליכים הורמונאליים בגופה, או אולי כתוצאה מכך שמצאה מחדש את האנרגיות הויטאליות שלה, מרים הפכה לחיית סקס אובססיבית. במשך כל שעות היום נסבו כל מחשבותיה על סקס. כל גבר שהייתה רואה ברחוב היה מייד מרטיב את ירכיה. למרפא הפלא לא ידעה לאונן ולא הייתה לה מעולם אורגזמה. במשך חדשים היא חיפשה נואשות סקס בצ'אט, אבל לשווא. עד שהכירה אותי...
במשך שבועיים שלושה שוחחנו בטלפון. השיחות היו פתוחות ואינטימיות יותר ויותר. יחסינו הלכו והתהדקו. מרים הייתה אינטליגנטית מאוד אך היה בה משהו תמים, כאלו הייתה נערה בתולית בגיל תיכון, למרות שבנושאים אחרים שלא היו קשורים לסקס, הייתה בעלת כושר ניתוח ואבחנה של אישה בוגרת שקולה.
בסופו של דבר נסעתי לליון לפגוש אותה. קבענו להיפגש בלובי של המלון בו התאכסנתי. על פי התכנון הייתי אמור להגיע כחצי שעה לפניה והיא הייתה אמורה להתקשר אליי , כאשר תגיע , מהלובי לחדרי , אלא שהרכבת מפריס לליון יצאה באיחור . במהלך הנסיעה הייתי עצבני נורא וחשבתי על מרים, אבודה בלובי מחפשת מישהו שאינו קיים.
פרט חשוב שלא ציינתי: מרים הזהירה אותי שיש לה פנים מוזרים מעט, כיוון שמחצית דיוקנה הימנית משותקת (כנראה כתוצאה ממחלתה או מהתרופות שלקחה) ולכן, כך אמרה, חיוכה עקום וקפוא.
הגעתי למלון באיחור רב. לחוץ ומתנשף במהירות, התקרבתי לדוכן הקבלה ואכן ראיתי שם אישה מוזרה, דקת גזרה, לעיניה משקפי קרן עבות ומיושנות, לגופה בגדים מרושלים ואפורים שיצאו מהאופנה מזה שנים. שערה ללא ברק ולצידה מזוודה ענקית. האישה בקבלה מלמלה את שמי ושאלה שוב ושוב אם יש במלון מישהו בשם זה. התקרבתי אליה והרגשתי מבוכה נוראית. לא רציתי שבקבלה, יקשרו ביני ובין האישה המוזרה הזו. לחשתי לעברה, "זה בסדר, זה אני". האישה הביטה בי בתימהון בחיוכה העקום חסר ההבעה. "חכי לי בלובי, תיכף אתפנה", לחשתי לעברה. מיהרתי להירשם למלון קיבלתי את המפתחות לחדרי ואז מצאתי אותה בלובי. ישובה על אחת הכורסאות כגוזל עזוב, ממלמלת באצבעותיה ומבטה אבוד. בואי לחשתי לה ולא יספתי. מרים קמה מייד, נטלה את מזוודתה ופסעה אחרי למעלית. כל אותה העת לא אמרנו דבר. הייתה בינינו מחיצה גבוהה של זרות וכל הסיטואציה הייתה מאוד לא נוחה.
נכנסנו לחדר, עדיין ללא מילה. הוריתי לה להניח את המזוודה על הרצפה. לא ידעתי כיצד להמשיך מכאן, כיצד לשבור את הקרח ולכן אמרתי לה - עימדי ליד הקיר עם הגב אלי. מרים מילאה את הוראותיי בצייתנות. עתה הרימי ידייך. מרים צייתה. ניגשתי אליה מאחור והתחלתי ללטף אותה מתחת לחצאית עד שהגעתי לערוותה. כל אותה העת הייתה מרים מתוחה ועצבנית ולא אמרה דבר. משנגעתי בכוס שלה הרגשתי שהיא מתלהטת באחת ונרטבת. המשכתי ללטף אותה ללא מילים ומרים התחילה להיאנח. הצמדתי את גופי לגופה ונתתי לה להרגיש את קשיות אברי מאחור.
כל הסיטואציה הייתה מטורפת לחלוטין, מרים התפתלה וצעקה כחתולה נואשת. מעולם לא פגשתי אישה שצעקה כך. פניה וחיוכה העקום היו משונים, אך למרות זאת, היה בה יופי מסוים, והבעתה המוזרה הפכה אותה למשהו לא ריאלי, מחוץ למציאות. כאלו לא הייתה אדם אמיתי, אלא בובת מין משונה ללא אישיות משלה, ללא רצונות. למרות גילה היה לה גוף מהמם, גזרה צרה ונערית אך שדיים גדולים יחסית ועור של ילדה, כמעט ללא קמטים.
המשכנו לשתוק, ליטפתי אותה כשתנועותיי הופכות לאלימות יותר ויותר, ואז הוריתי לה להתפשט. מרים צייתה ומבלי להסב את מבטה מהקיר הורידה את חצאיתה ואת חולצתה ואחר את החזייה והתחתונים. עכשיו אני רוצה להתבונן בך, הסתובבי אלי. ללא אומר הסתובבה מרים אלי ואני התבוננתי בה בתאווה.
"לכי למיטה", ציוותי. מרים נשכבה על המיטה על גבה ופתחה את רגליה לרווחה. הסתערתי עליה כחיית טרף ומרים חיבקה אותי נואשות .גופה היה חם ולוהט. היו לה אנרגיות כה חזקות. כל אותה העת היא נהמה וצווחה כחזיר העומד לפני שחיטה. חששתי שמישהו ישמע אותה ויחשוב שאני מנסה לרצוח אישה בחדרי.
הזיון עם מרים היה הזיון הכי פיסי, הכי מזוכך, הכי נטו מין שהיה לי בחיי. מרים הייתה כה חמה , כה מליאת תשוקה נואשת, ללא מעצורים ללא מסיכות. רק מין ומין ומין, וכמה שיותר מין. ליקקתי אותה, חדרתי לערוותה לפיה, נשכתי אותה בכוח ומרים זעקה בכאב, "עוד עוד". דומה היה שכל חייה חיכתה לרגע זה. ני הרגשתי שאני מתנה אהבים עם ילדה, עם בובת מין מעולם אחר, עם כוס ללא פנים. איני יודע, הכל היה כה מוזר.
ברגע מסוים, כשאני בתוכה נגעתי בנקודת הג'י שלה. מרים צווחה וצווחה. התהפכתי על גבי ומרים התיישבה עליי ונעה שוב ושוב במהירות, מתענגת על התחושה העוצמתית שהייתה כה חדשה לה ואז התפוצצה לפתע בזעקות איומות נואשות, זורמת עם האורגזמה הראשונה שהייתה לה בחיים.
דומה שהאורגזמה נמשכה עוד ועוד. מרם המשיכה לצעוק ואז נרגעה מעט והחלה לבכות. חיבקתי אותה וליטפתי את שיערה. מרים המשיכה להתייפח והתכרבלה בין כתפי.
במשך כל אותו בוקר וגם אחר הצהריים המשכנו להזדיין. מרים רצתה לנסות הכל, מין רגיל, אוראלי וגם אנאלי. באותו יום גמרתי כחמש שש פעמים. רציתי יותר אך יש לגברים מגבלות פיסיות , תמיד קינאתי בנשים על יכולתן לחוות אורגזמות בלי סוף, ועם מרים רציתי עוד ועוד וכל פעם יכולתי להתחיל מחדש. מרים, אני חושב, גמרה אולי חמש עשרה פעם.
בשעות הערב הייתי צריך לעבוד ולהרצות בפני קהל. מרים ביקשה לשמוע אותי בהרצאה. הסכמתי בתנאי שתגיע בכוחות עצמה כדי שאיש לא יוכל לקשר בינה לביני. נסענו כל אחד במונית אחרת.
בהרצאה עצמה ישבה מרים באחת השורות האחרונות שותקת, והביטה בי כל העת במבט כנוע. התקשיתי להתרכז. חזרנו למלון מרים הקדימה אותי ומשנכנסתי לחדר היא פשוט עמדה ליד המיטה. "תתפשטי", ציוויתי. מרים התפשטה. "על ארבע", הוריתי לה. מרים צייתה וירדה לתנוחה של כלבה כשהיא מושיטה לעברי את עגבותיה ואת ערוותה הרטובה. התפשטתי במהירות וללא לטוף או משחק מקדים חדרתי אליה מייד.
כל אותו הלילה המשכנו להתענג עד למחרת בצהריים. כל אותו הזמן כמעט ולא דיברנו. מרים לפעמים דיברה, כמעט במונולוג, וסיפרה לי על חייה העצובים ועל החיים במחיצתו של בעלה שהרס את חייה ואשר אותו היא שנאה כל כך. עם בנותיה היו לה , מסתבר, יחסים אוהבים וחמים, והן אמרו לה כל העת שהיא חייבת להתגרש מאביהן ולמצוא לה גבר, אהבה חדשה.
במזוודה הכבדה שהביאה עימה היו קלסרים עבי כרס עם מסמכים רפואיים רבים, מרים הראתה לי אותם וניתחה ביובש ובעומק אנאליטי מדהים את ההיסטוריה הרפואית שלה. הסיבה שמרים סחבה עימה מזוודה כה כבידה הייתה שבבוקר בו קבעה להיפגש עימי, היא גם עזבה את בעלה ואת ביתה. לא היה ברור לה לאן מועדות פניה ומה עליה לעשות. כל שידעה הוא שהיא עומדת בפתחה של דרך חדשה של חופש. למרות מצבה הנואש, היא לא ביקשה מאומה, לא רמזה אפילו שאקח אותה עימי או שאתן לה דרך או כוון, לאן עליה ללכת.
מרים ידעה וגם אני ידעתי שהתשובות אינן בידי, שהחיפוש הוא שלה ושלה בלבד, אני הייתי רק המכשיר, הסוכן שפתח לה את הדלת החוצה אל החופש ופנימה אל רזי המין. כאילו הייתי מטפל מיני, סרוגייט. מרים הודתה לי שוב ושוב. איזה מזל שמצאתי דווקא אותך, כה עדין, כה מתחשב, איש כל כך טוב. אני נתתי לה את המפתח והליבידו שלה שהיה רדום שנים כה רבות, נענה בחדווה והצית אש גדולה גדולה של תשוקה שמיאנה להיכבות.
מאוחר בערב חזרתי לפריס. לא היה לה טלפון, לא היה לה בעצם בית או כתובת. כל כמה ימים היא הייתה מתקשרת אליי מטלפון ציבורי. הבית שלה עתה, היה מעון לנשים מוכות, כך היא אמרה. האם היה זה נכון? או שהכל היה בדמיונה ובעצם היא לא עזבה כלל את הבית?
אחרי כמה שבועות היא התקשרה אלי יום אחד, וסיפרה לי שעברה לעיירת חוף בריביירה הצרפתית, הרחק מליון, הרחק מבעלה ומחייה הקודמים. שם, לדבריה, מצאה עבודה במחסן של חנות כלבו גדולה. לא ידעתי אם להאמין לה, מרים הייתה כה חלשה, כה חסרת הגנה, ללא סיכויים. עם ההיסטוריה הרפואית שלה, ללא מקצוע (תמיד הייתה עקרת בית) ועם פניה המעוותים ובגילה, האם באמת מישהו היה נותן עבודה לאישה כזו? האם הייתה מסוגלת להתמודד לבד עם החיים?
מרים ספרה לי שכמה פעמים היו לה זיונים עם גברים אחרים, אותם תמיד פגשה בבר. אנשים זרים שלא הכירה ואשר בדרך כלל, לא התייחסו אליה, לא שוחחו עימה ואשר היו נוהגים לקחת אותה לעיתים לחדרם, כשהם חצי שיכורים ואחר כך להתהפך על גבם ולשכוח מקיומה. למרות זאת היא אהבה מפגשים אלה, והצטערה שהם התממשו לעיתים נדירות כל כך. אם זה היה תלוי בה, כך אמרה, היא הייתה שמחה להזדיין עם גברים כאלה כל יום וגם כמה פעמים ביום. אורגזמות כמו חזקות כפי שהיו לה איתי לא חוותה שוב, כך אמרה אך היא המשיכה לחלום חלומות של אהבה.
עם הזמן הפך קולה לצרוד יותר. הגוון הילדותי שהיה לו נעלם בהדרגה, מרים הפכה לאשה שחיה בעולם הזה והמציאות הלכה והשתלטה על חייה שהיו עגומים ודלים. אף על פי כן, דומה שהייתה מאושרת בדרכה. אל בעלה לא הייתה מוכנה לחזור יותר ורק לבנותיה היא התגעגעה.
אם הייתה יכולה, כך אמרה לי כמה פעמים, הייתה הופכת לזונה, לנערת ליווי, מישהי ששוכבת עם כמה שיותר גברים. לא כל כך מתאוות המין אלא בעיקר מתוך תחושה של נקמה בבעלה. מרים רצתה שבעלה ידע שהיא כזו. שבקהילה היהודית של ליון, בבית הכנסת, שכולם ידעו שהפכה לזונה שמזדיינת עם כל מי שרק רוצה. כך היא אמרה. זו הייתה הפנטסיה שלה עתה. לשכב עם כמה שיותר, לבייש את בעלה. אך המציאות הייתה אחרת , עם פניה המעוותות התקשתה מרים למצוא גברים שירצו לזיין אותה. וגם הנקמה בבעלה הייתה בעולמות הפנטסיה יותר מאשר במציאות.
עם הזמן איבדנו קשר, לא היה לי טלפון אליו יכולתי להתקשר ומרים הפסיקה לטלפן אלי.
כשאני חושב עליה, אני עצוב. אני מעריץ את כוח החיות ואת הרצון שלה להתחבר מחדש לחיים אחרי חמש עשרה שנים בהן הייתה נעדרת, אבל האם היא יכלה להצליח? ואולי בכלל כל הספורים שסיפרה לי היו דמיוניים וכל אותה העת היא נשארה בביתה עם בנותיה ובעלה?
לא הייתה לי דרך לברר אם מה שסיפרה לי היה נכון, גם לא רציתי. היו אלה החיים של מרים לא שלי. אנו רק נפגשנו לרגע קט ואחר כך המשיך כל אחד לדרכו. מרים הייתה כרגע בעולם אחר שבו לא הייתה לי גישה. אני רק הייתי הגשר שאפשר לה לעבור לאותו עולם (אם אכן סיפוריה היו נכונים). הטלפונים אליהם הייתי מחייג כאשר היא נתנה לי מספר בעת שהייתה מתקשרת אלי היו בכל אופן עם קוד של איזור הריביירה ולא של ליון. אז ייתכן אולי שהיא סיפרה אמת.
אני חושב שעשיתי מעשה טוב. אני בכל אופן הרגשתי טוב, האנרגיות שקיבלתי ממנה או שהרגשתי שאני משדר לעצמי בגללה היו אנרגיות חיוביות. כך אני מרגיש. גם הסקס היה כה מרוכז ומהנה בטירוף, ולמרות הזרות והאנונימיות הרגשתי שהיינו ממש מחוברים ובנימים הכי עמוקים של הנפש, אם כי כל אותה העת הייתה בי התחושה המוזרה, שכאילו איני נמצא עם אדם אמיתי אלא עם מסיכה, שאת מה שמתחתיה לא אוכל לגלות לעולם.
ואם הייתה מחליטה לבוא לפריס כדי להיות עימי? מאהבת ושפחה מינית? מה היה קורה? אולי באמצעותה הייתי מגשים פנטסיה מסויימת שתמיד הייתה לי - להיות ולא להיות עם אישה שאינה קיימת ממש, שקמה לתחייה רק בעת שהיא מזדיינת, כאשר היא, אנחנו, נמצאים באיזה קפסולה מחוץ למסגרת של חלל וזמן . מישהי שמעולם לא ניתנת לפענוח, אך התחושה שהיא מעבירה בכל זאת היא, שיש לה נשמה יפה. ומיוחדת...
איני יודע, איני חושב שזה היה מצליח. במקודם או במאוחר הייתי מתקשה להתעלם מהפרצוף המוזר והמעוות שלה ממסלול חייה המשונה. מן הסתם, עם הזמן, היא הייתה הופכת לאדם אמיתי, מסובך, מעצבן, ילדותי וכבד. האם הייתי מסוגל למצוא אמפטיה אמיתית לאישה המסכנה הזו? ואולי פשוט הייתי מתעייף ונמלט ממנה באנוכיות? מה זה משנה בעצם? מרים אולי מצאה את דרכה ואולי לא וגם אני ממשיך לחפש וממשיך לחפש ...
כשכתבתי שורות אלה נזכרתי במרים ובזיון המטורף שלנו, הרגשתי מגורה, עמד לי. אך עתה כשהמחשבות עליה ועל גורלה ועל השבריריות של החיים בכלל, מציפות אותי, איני מרגיש שוב להט מיני אלא תחושה של תוגה עגמומית עצב ומלנכוליה.
אני מקווה, מרים, שמצאת את האהבה שכה חיפשת ושהחיים מחייכים אלייך עתה במקום בו את נמצאת.
