שלוש יצירות קצרות
מאת כחול עמוק 7(שולט)
19 בדצמבר 2005
רוני שלי
חלמתי. חלמתי עלי ועליך, רוני. חזרתי שוב לאותו יום נצחי בפארק הקופים, שם הזמן עצר מלכת. רוני, אותו יום, אותם רגעים בפארק, במנהרה האדומה של מתקן התם-תם, חוזרים אצלי כל לילה, כל הזמן. אני פשוט לא יכול לשכוח, שהבטת בי והיינו כל כך קרובים, אלוהים...
אני זוכר את המבט המלאכי שלך מביט בי ברכות אגדית עם חיוך זהב, אדמדם משהו מהשתקפותו של אור אשר חדר מבעד לפלסטיק האדום.
אני זוכר, את העיניים הגדולות הכחולות האלה, אוקיינוס נהדר שמביט בי, חודר וממלא בשצף קצף כל חלל בתהומות ליבי.
אני עוצם עיניים ויכול עדיין להריח את ניחוח גופך המתנשף לאחר רדיפה בת עשר דקות במתקן, את החמימות במנהרה, את מגע עורך המשיי, הצחוק המתגלגל בענבלים, אותך, רוני שלי.
כמה דמעות ועצב שפכתי עליך, כמה את חסרה לי, כמה אני אוהב אותך ואוהב אותך תמיד. אני אף פעם לא אשכח אותך ואני אמות בגללך, ועדיין אוהב ועדיין אתגעגע, לרוני שלי.
***
אלומות אור
פעם, כשהייתי בוכה, אבל לא סתם בוכה, מן בכי תמרורים שנשמע למרחקים, הייתי מסתכל מעלה, על אלומות האור בלילה, שהיו בוקעות מעמודי התאורה – בעיר הגדולה.
כל אימת שהייתי ממשיך לבכות, אלומות האור היו מתארכות ומתרחבות – בכל מיני גדלים וצורות מוזרות.
פעם נדמה היה לי שראיתי אדם עם חליפה שחורה – שתמיד אותי הפחיד נורא, ופעם פיה טובה ושבעה מלאכים לצידה, ואפילו את פיטר פן האגדי זכיתי לראות מתעופף בסביבה.
כל מיני אלומות אור, מתהלכות לאן שרצו, ותמיד לא הבנתי כיצד זה קורה, מעין צצו?
היום כשאני בוכה, וכמו פעם אני בוכה בכי מר ועמוק, אני כבר לא רואה אותם – גם לא מרחוק.
אלומות האור האלה לא חוזרות. ואת האמת – לפעמים פשוט נמאס לי לחכות.
יכול להיות בגלל שאני כבר לא ילד המדמיין ארצות רחוקות, ואולי, סתם, בגלל שאני בוכה - בעיניים עצומות.
***
"לתפוס ראש"
אודי בסך הכל רצה לקנות אופנוע. "לתפוס ראש", אמר. להרגיש גבר. רכוב על מכונת הענק הזו, טס במהירות האור כשז'קט העור השחור שלו מתנפנף ברוח, מרגיש מלך העולם. שוכח מהכל. בטיסה כזו נימצא אודי לבדו בכל. הוא והאופנוע שלו.
שם פס על כל חוקי התנועה, עוקף מימין, בקו לבן, קורע ת'מנוע. מוצץ הכל מהחיה הרעה שלו.
לפעמים, כשלאנשים מציק משהו, הם מחפשים דרך לברוח. כל אחד והבריחה שלו. אחד זה סיגריות אחר זה סמים, ואודי – זה האופנוע.
מה היה לו כל כך רע? – אלוהים יודע! הכל היה לו: בית חם ואוהב, אמא ואבא דואגים, שתי אחיות קטנות, התקבל ל-"669", היחידה שהיינו חולמים עליה יחד, כשאני נדפקתי בגולני. גם כסף לא היה חסר לו, אבל הוא – רצה לברוח. אמרתי לו, כולם אמרו לו: "אודי, בחיית ראבאק, תיזהר! אל תעשה שטויות". אבל הוא רק חייך את החיוך הממזרי שלו ואמר: "יהיה בסדר". "דיר באלאק!" הוספתי, "אם יקרה לך משהו ואלוהים לא יהרוג אותך, תהיה בטוח שאני!"
לא הייתי צריך. עכשיו אני נושא את הארון של אודי. אודי והאופנוע המחורבן שלו. אודי והחיוך שלו. אודי – והזיכרונות...
עדיין לא עיכלתי. זה בא לי כמו זבנג בגב. למה? לעזאזל למה?! לבן אדם היה עתיד!
לפתע אני מחייך. מצליח בקושי לעצור את הצחוק שמאיים להתפקע מגרוני. תמונות תמונות מתבהרות וחולפות בראשי. אני נזכר באודי הילד, באודי הנער, באודי – הגבר. בכל הדברים שעשינו יחד, החברים הכי טובים. הצד השני שלי. נזכר בחיוך שלו ובמילים: "יהיה בסדר".
אודי בסך הכל רצה "לתפוס ראש".
חלמתי. חלמתי עלי ועליך, רוני. חזרתי שוב לאותו יום נצחי בפארק הקופים, שם הזמן עצר מלכת. רוני, אותו יום, אותם רגעים בפארק, במנהרה האדומה של מתקן התם-תם, חוזרים אצלי כל לילה, כל הזמן. אני פשוט לא יכול לשכוח, שהבטת בי והיינו כל כך קרובים, אלוהים...
אני זוכר את המבט המלאכי שלך מביט בי ברכות אגדית עם חיוך זהב, אדמדם משהו מהשתקפותו של אור אשר חדר מבעד לפלסטיק האדום.
אני זוכר, את העיניים הגדולות הכחולות האלה, אוקיינוס נהדר שמביט בי, חודר וממלא בשצף קצף כל חלל בתהומות ליבי.
אני עוצם עיניים ויכול עדיין להריח את ניחוח גופך המתנשף לאחר רדיפה בת עשר דקות במתקן, את החמימות במנהרה, את מגע עורך המשיי, הצחוק המתגלגל בענבלים, אותך, רוני שלי.
כמה דמעות ועצב שפכתי עליך, כמה את חסרה לי, כמה אני אוהב אותך ואוהב אותך תמיד. אני אף פעם לא אשכח אותך ואני אמות בגללך, ועדיין אוהב ועדיין אתגעגע, לרוני שלי.
***
אלומות אור
פעם, כשהייתי בוכה, אבל לא סתם בוכה, מן בכי תמרורים שנשמע למרחקים, הייתי מסתכל מעלה, על אלומות האור בלילה, שהיו בוקעות מעמודי התאורה – בעיר הגדולה.
כל אימת שהייתי ממשיך לבכות, אלומות האור היו מתארכות ומתרחבות – בכל מיני גדלים וצורות מוזרות.
פעם נדמה היה לי שראיתי אדם עם חליפה שחורה – שתמיד אותי הפחיד נורא, ופעם פיה טובה ושבעה מלאכים לצידה, ואפילו את פיטר פן האגדי זכיתי לראות מתעופף בסביבה.
כל מיני אלומות אור, מתהלכות לאן שרצו, ותמיד לא הבנתי כיצד זה קורה, מעין צצו?
היום כשאני בוכה, וכמו פעם אני בוכה בכי מר ועמוק, אני כבר לא רואה אותם – גם לא מרחוק.
אלומות האור האלה לא חוזרות. ואת האמת – לפעמים פשוט נמאס לי לחכות.
יכול להיות בגלל שאני כבר לא ילד המדמיין ארצות רחוקות, ואולי, סתם, בגלל שאני בוכה - בעיניים עצומות.
***
"לתפוס ראש"
אודי בסך הכל רצה לקנות אופנוע. "לתפוס ראש", אמר. להרגיש גבר. רכוב על מכונת הענק הזו, טס במהירות האור כשז'קט העור השחור שלו מתנפנף ברוח, מרגיש מלך העולם. שוכח מהכל. בטיסה כזו נימצא אודי לבדו בכל. הוא והאופנוע שלו.
שם פס על כל חוקי התנועה, עוקף מימין, בקו לבן, קורע ת'מנוע. מוצץ הכל מהחיה הרעה שלו.
לפעמים, כשלאנשים מציק משהו, הם מחפשים דרך לברוח. כל אחד והבריחה שלו. אחד זה סיגריות אחר זה סמים, ואודי – זה האופנוע.
מה היה לו כל כך רע? – אלוהים יודע! הכל היה לו: בית חם ואוהב, אמא ואבא דואגים, שתי אחיות קטנות, התקבל ל-"669", היחידה שהיינו חולמים עליה יחד, כשאני נדפקתי בגולני. גם כסף לא היה חסר לו, אבל הוא – רצה לברוח. אמרתי לו, כולם אמרו לו: "אודי, בחיית ראבאק, תיזהר! אל תעשה שטויות". אבל הוא רק חייך את החיוך הממזרי שלו ואמר: "יהיה בסדר". "דיר באלאק!" הוספתי, "אם יקרה לך משהו ואלוהים לא יהרוג אותך, תהיה בטוח שאני!"
לא הייתי צריך. עכשיו אני נושא את הארון של אודי. אודי והאופנוע המחורבן שלו. אודי והחיוך שלו. אודי – והזיכרונות...
עדיין לא עיכלתי. זה בא לי כמו זבנג בגב. למה? לעזאזל למה?! לבן אדם היה עתיד!
לפתע אני מחייך. מצליח בקושי לעצור את הצחוק שמאיים להתפקע מגרוני. תמונות תמונות מתבהרות וחולפות בראשי. אני נזכר באודי הילד, באודי הנער, באודי – הגבר. בכל הדברים שעשינו יחד, החברים הכי טובים. הצד השני שלי. נזכר בחיוך שלו ובמילים: "יהיה בסדר".
אודי בסך הכל רצה "לתפוס ראש".
