איך נעשיתי כלבה
מאת Nymphaea(נשלטת){זיעויה}
3 בינואר 2006
דיברנו במסנג'ר. שיחות ארוכות שנמשכו אל תוך הלילות. בבקרים, אחרי לילות חסרי שינה בקושי תפקדתי בעבודה. לא יכולה להפסיק. משהו בו משך אותי חזרה אל המחשב, אל האינטרנט, אל המסנג'ר שוב ושוב. שיחות נפש. למדתי להכיר אותו, את נפשו, את מחשבתו. הוא למד אותי. חקר, שאל, בלש. הצחיק. ניחם ברגעים קשים. התמכרות לאדם ערטילאי. לא קיים במציאות. קיים בדמיוני. במחשב שלי. אז הגיע הלילה בו הסכמתי להיות לכלבתו. הדרך לשם היתה ברורה כבר לפני מאות ואלפי שורות טקסט מסנג'רי. המסלול היה מותווה. שאלה של זמן עד שהפנטזיה תהפוך ממשית קצת יותר.
"את צריכה טקס חניכה", אמר. אני נרגשת. לפני שני משפטים הסכמתי להיות כלבה. לראשונה בחיי, אני כלבה. לא בטוחה לחלוטין מה זה אומר. לא בטוחה ביכולתי באמת לממש את מה שמתרוצץ בפנטזיות שלי מזה שנים. עכשיו, הוא רוצה לעשות לי טקס חניכה. בראשי צפים הטקסים בצופים. ע"ש הלילה ההכרחי כל שנה, שסימל את תחילת פעילותו של הגדוד בשנה הקרובה. מה זה לעזאזל טקס חניכה לכלבה?
"תקשיבי טוב", הוא כותב לי, "את הולכת עכשיו לעשות בדיוק מה שאומר לך. לכי להביא מלפפון ושישה אטבים. ברור הכל?" "ברור", אני עונה, שואלת את עצמי לשם מה. "לכי עכשיו", פקד. הלכתי והבאתי את החפצים לפי בקשתו. סידרתי אותם לפני בשורה מאורגנת. "הכל כאן", כתבתי לו. "מעכשיו, בכל פעם שאת פונה אלי, אל תשכחי מה אני ומה את. מהיום, אני אדונך וכך תפני אלי. ברור?". נבוכה, מבויישת, עניתי "ברור, אדוני". המילה "אדוני" מעוררת בי רגשות של שמחה ומבוכה כאחת. משתוקקת לכך. מתביישת בכך.
"פתחי את המצלמה, כלבה. אני רוצה לראות אותך", קפצו המילים מולי. אני כלבה. כועסת. מה פתאום הוא מדבר אלי כך? נרגשת, מגורה, אני כלבה. הפנטזיה מתגשמת. שלחתי לו בקשה לצפות בי במצלמה והוא אישר. "יופי, כלבה. את טובה. המשיכי כך", כתב. המילים מילאו אותי שמחה. למה? "מעכשיו, את לא כותבת לי, אלא אם הוראתי לך, או קבלת לכך אישור. מילת הביטחון שלך היא ירושלים. ברור?" "ברור", עניתי. "ברור מה? כלבה" "ברור, אדוני". תיקנתי את עצמי. דואגת מתגובתו. "כך יותר טוב", כתב. "בפעם הבאה שתשכחי, תענשי על כך. עכשיו התפשטי ועמדי מול המצלמה. יש לך שלושים שניות לעשות זאת".
פאק. מתי התפשטתי במהירות כזו בפעם האחרונה? חשבתי לעצמי, בעודי ממהרת להסיר את בגדי מעלי. דואגת שמא לא אעמוד בזמנים. עמדתי מול המצלמה במערומי. לא יודעת האם לכסותם בידי או לא. בסופו של דבר הנחתי את ידי לצידי גופי. "יפה, כלבה", כתב, "עמדת בזמנים. המשיכי כך". למה המילים האלו גורמות לי כזו שמחה? למה אני מרגישה את הדגדגן שלי מתנפח לו?
"עכשיו הסתובבי. אני רוצה לראות את כולך". כתב. באיטיות הסתובבתי. מאפשרת לו לראות את גופי. את שדי הכבדים, את ירכי, ישבני, ערוותי הכתומה. "את יפה, כלבתי" באו המילים. הוא חושב שאני יפה, חשבתי ברווחה. זו לא הפעם הראשונה שראה אותי במצלמה, אך הפעם הראשונה שראה אותי עירומה. "לטפי את שדייך", כתב. הושטתי את ידי אל שדי בהצלבה וליטפתי אותם בתנועות מעוגלות, צובטת קלות את פטמותיי הזקורות, מרגישה את נוזלי תאוותי על ירכי. "עכשיו שבי כך שאראה את ערוותך". ישבתי למול המצלמה. "פשקי את רגליך ופיתחי את ערוותך לרווחה. אני רוצה לראות אותך".
היססתי לרגע. בושה מציפה אותי. אבל הריגוש עלה על ההיסוס. פישקתי את רגלי ככל יכולתי ובשתי ידי פתחתי את הכוס שלי לעומתו. "הממם", כתב "יפהפה". "עכשיו, ענגי את עצמך, כלבה, אבל זכרי, אל לך לגמור אלא בהוראתי. ברור?". "ברור, אדוני" השבתי נבוכה. זו הפעם הראשונה שלי. מול מצלמה, לעיניו. לגעת במקומות האינטימיים שלי. "גופך הוא שלי עכשיו, הוא נועד לעינוגי ואת תעשי כל שאבקש לצורך זה." כתב.
החילותי נוגעת בנקודה הרגישה הקטנה שמעל הדגדגן. מעסה אותה בתנועות מעוגלות עדינות. מרגישה את הדגדגן גדל ותופח כשהגירוי החל מתפשט בגופי. "עכשיו, קחי אטב אחד ושימי על פטמת שד ימין". זה יכאב. חשבתי לעצמי. אבל הוא רוצה, עניתי לעצמי. אני שלו, הגוף שלי עבורו. לקחתי את האטב, בזהירות ואיטיות הנחתי על הפטמה. כאב החל פועם בה כשנסגר האטב על הפטמה. "נשמי עמוק", כתב, "נשמי את הכאב לתוכך. אל תלחמי בו". עשיתי כדבריו. נושמת עמוק לתוך הריאות. "יפה כלבה, כל הכבוד!" רצו המילים על המסך. "עכשיו אטב על פטמת השד השני". לאט חזרתי על אותה פעולה. מרגישה סחרחרה קמעה. "עכשיו אטב אחד על שפה ימין של ערוותך", פקד. בחשש פתחתי את האטב, קרבתי לשפת הכוס הימנית ובאיטיות, מנסה לדחות את הקץ, סגרתי. הכאב היה חד. פועם. נשמתי עמוקות. "תני לכאב לעטוף אותך. אל תתנגדי לו". מנסה לעשות כדבריו.
"עכשיו אטב נוסף על השפה השנייה. חזרתי על הפעולה שנית. שואלת את עצמי מה יהיה מיקום שני האטבים הנוספים. "אטב חמישי ואחרון מקמי על דגדגנך."
האם אסרב? הכאב מפחיד. הרצון לעשות כרצונו חזק יותר ואני ממקמת את האטב באיטיות במקומו. הכאב גורם לי לנוע באי שקט במקומי. מופתעת גיליתי שאני נוזלת מיצי תאווה. ההכרה שהכאב מגרה אותי הציפה אותי בהפתעה. המציאות שונה כל כך מהדמיון, אך הכאב במציאות מגרה מכל דמיון. "החדירי שלוש אצבעות לתוכך". לאט, החדרתי את האצבעות לתוכי, מנסה שלא להזיז את האטבים, אך לשווא. כל תנועה מניעה אותם ומחדדת את הכאב. "תנשמי עמוק". הזכיר לי. "יפה כלבה, את ממש מוצלחת". למה המילים האלה עושות אותי מאושרת כל כך? גורמות לי להיות מוכנה להמשיך ולעשות מה שיאמר?
"הוציאי את ידך. עכשיו קחי את המלפפון שהבאת. הכניסי אותו לפיך ולקקי אותו, מצצי אותו כאילו היה אברי בפיך". אחזתי את המלפפון, סוגרת עליו את פי. מלקקת אותו בלשוני סביב, סביב ולאורכו. יונקת אותו כאילו היה זין זקור. "הכניסי אותו עמוק יותר, כלבה". דחפתי את המלפפון עמוק יותר לתוך גרוני. הרגשת מחנק עלתה בי. "אל תפסיקי", באה הפקודה. "הוציאי את המלפפון מפיך. לטפי אותו בידך. עכשיו הכניסי אותו לערוותך היוקדת וחשבי שזהו אני מתענג עליך".
המילים הוציאו אותי משלוותי. עצם הבקשה הטריפה את חושי, המגורים ממילא מכאב האטבים וההשפלה. החדרתי את המלפפון לכוס שלי. מזיינת איתו את עצמי בכוח. כל תנועה גורמת לאטבים לזוז במקומם ולשדר גלי כאב מתוק. האגן שלי נע כאילו מעצמו על הכיסא, הכוס שלי קולט את המלפפון לתוכו ופולט אותו חזרה החוצה במהירות הולכת וגוברת. "את לא גומרת עד שלא תקבלי אישור, כלבה". הגירוי כבר כמעט בלתי נסבל. אני על הסף. עוצרת את האורגזמה מלהגיע. משחזרת את שיעורי הצרפתית עם המורה לאה. רק לעכב את הגמירה מלהגיע ללא אישורו של אדוני.
"הוציאי את המלפפון מתוכך וקומי מהכיסא". באנקת תסכול אני עושה כבקשתו. "אני מרוצה ממך מאוד כלבה. לקקי את המלפפון. טעמי את עצמך. הרגישי את מיצייך." אני מלקקת את המלפפון באיטיות סביב. מוצצת אותו. "עכשיו כרעי על ארבע. צידך השמאלי למצלמה." מיהרתי לעשות כדבריו. "באיטיות החדירי את המלפפון לפי הטבעת שלך. עשי זאת בעדינות. יש לי סבלנות, אין מה למהר". אני עושה זאת ללא היסוס, מגורה עד כאב, שלב אחר שלב עד אשר המלפפון נעוץ באחורי. "את יודעת מה עליך לעשות עכשיו". החילותי מושכת ומחדירה את המלפפון לאחורי. הגירוי הולם בי בעוצמתו.
"עצרי" אמר. "הוציאי את המלפפון והניחי אותו בצד. עתה, הסירי את האטבים, אחד אחד. את הכואב ביותר השאירי לסוף. לאט פתחתי את האטב שעל שדי הימני. הכאב הלם בי. ההסרה כואבת יותר מאשר ההנחה. כך, אחד אחד הסרתי את האטבים. בכל פעם הכאב הולם בי בעוצמתו. הרגשת סחרור ואופוריה ממלאת אותי. "את יכולה לגמור בזמנך החופשי. את יכולה לגרות את עצמך כרצונך, כלבה". באה ההוראה הגואלת. התיישבתי על הרצפה, מפשקת את רגלי, מלטפת את דגדגני בתנועות עגולות ומהירות. הפורקן בא במהרה סוחף אותי באנקות עזות. "את כלבה נהדרת", אמר אדוני החדש. ממלא את ליבי גאווה. "נכון לנו עתיד נפלא יחד". אכן היה למה לצפות.
"את צריכה טקס חניכה", אמר. אני נרגשת. לפני שני משפטים הסכמתי להיות כלבה. לראשונה בחיי, אני כלבה. לא בטוחה לחלוטין מה זה אומר. לא בטוחה ביכולתי באמת לממש את מה שמתרוצץ בפנטזיות שלי מזה שנים. עכשיו, הוא רוצה לעשות לי טקס חניכה. בראשי צפים הטקסים בצופים. ע"ש הלילה ההכרחי כל שנה, שסימל את תחילת פעילותו של הגדוד בשנה הקרובה. מה זה לעזאזל טקס חניכה לכלבה?
"תקשיבי טוב", הוא כותב לי, "את הולכת עכשיו לעשות בדיוק מה שאומר לך. לכי להביא מלפפון ושישה אטבים. ברור הכל?" "ברור", אני עונה, שואלת את עצמי לשם מה. "לכי עכשיו", פקד. הלכתי והבאתי את החפצים לפי בקשתו. סידרתי אותם לפני בשורה מאורגנת. "הכל כאן", כתבתי לו. "מעכשיו, בכל פעם שאת פונה אלי, אל תשכחי מה אני ומה את. מהיום, אני אדונך וכך תפני אלי. ברור?". נבוכה, מבויישת, עניתי "ברור, אדוני". המילה "אדוני" מעוררת בי רגשות של שמחה ומבוכה כאחת. משתוקקת לכך. מתביישת בכך.
"פתחי את המצלמה, כלבה. אני רוצה לראות אותך", קפצו המילים מולי. אני כלבה. כועסת. מה פתאום הוא מדבר אלי כך? נרגשת, מגורה, אני כלבה. הפנטזיה מתגשמת. שלחתי לו בקשה לצפות בי במצלמה והוא אישר. "יופי, כלבה. את טובה. המשיכי כך", כתב. המילים מילאו אותי שמחה. למה? "מעכשיו, את לא כותבת לי, אלא אם הוראתי לך, או קבלת לכך אישור. מילת הביטחון שלך היא ירושלים. ברור?" "ברור", עניתי. "ברור מה? כלבה" "ברור, אדוני". תיקנתי את עצמי. דואגת מתגובתו. "כך יותר טוב", כתב. "בפעם הבאה שתשכחי, תענשי על כך. עכשיו התפשטי ועמדי מול המצלמה. יש לך שלושים שניות לעשות זאת".
פאק. מתי התפשטתי במהירות כזו בפעם האחרונה? חשבתי לעצמי, בעודי ממהרת להסיר את בגדי מעלי. דואגת שמא לא אעמוד בזמנים. עמדתי מול המצלמה במערומי. לא יודעת האם לכסותם בידי או לא. בסופו של דבר הנחתי את ידי לצידי גופי. "יפה, כלבה", כתב, "עמדת בזמנים. המשיכי כך". למה המילים האלו גורמות לי כזו שמחה? למה אני מרגישה את הדגדגן שלי מתנפח לו?
"עכשיו הסתובבי. אני רוצה לראות את כולך". כתב. באיטיות הסתובבתי. מאפשרת לו לראות את גופי. את שדי הכבדים, את ירכי, ישבני, ערוותי הכתומה. "את יפה, כלבתי" באו המילים. הוא חושב שאני יפה, חשבתי ברווחה. זו לא הפעם הראשונה שראה אותי במצלמה, אך הפעם הראשונה שראה אותי עירומה. "לטפי את שדייך", כתב. הושטתי את ידי אל שדי בהצלבה וליטפתי אותם בתנועות מעוגלות, צובטת קלות את פטמותיי הזקורות, מרגישה את נוזלי תאוותי על ירכי. "עכשיו שבי כך שאראה את ערוותך". ישבתי למול המצלמה. "פשקי את רגליך ופיתחי את ערוותך לרווחה. אני רוצה לראות אותך".
היססתי לרגע. בושה מציפה אותי. אבל הריגוש עלה על ההיסוס. פישקתי את רגלי ככל יכולתי ובשתי ידי פתחתי את הכוס שלי לעומתו. "הממם", כתב "יפהפה". "עכשיו, ענגי את עצמך, כלבה, אבל זכרי, אל לך לגמור אלא בהוראתי. ברור?". "ברור, אדוני" השבתי נבוכה. זו הפעם הראשונה שלי. מול מצלמה, לעיניו. לגעת במקומות האינטימיים שלי. "גופך הוא שלי עכשיו, הוא נועד לעינוגי ואת תעשי כל שאבקש לצורך זה." כתב.
החילותי נוגעת בנקודה הרגישה הקטנה שמעל הדגדגן. מעסה אותה בתנועות מעוגלות עדינות. מרגישה את הדגדגן גדל ותופח כשהגירוי החל מתפשט בגופי. "עכשיו, קחי אטב אחד ושימי על פטמת שד ימין". זה יכאב. חשבתי לעצמי. אבל הוא רוצה, עניתי לעצמי. אני שלו, הגוף שלי עבורו. לקחתי את האטב, בזהירות ואיטיות הנחתי על הפטמה. כאב החל פועם בה כשנסגר האטב על הפטמה. "נשמי עמוק", כתב, "נשמי את הכאב לתוכך. אל תלחמי בו". עשיתי כדבריו. נושמת עמוק לתוך הריאות. "יפה כלבה, כל הכבוד!" רצו המילים על המסך. "עכשיו אטב על פטמת השד השני". לאט חזרתי על אותה פעולה. מרגישה סחרחרה קמעה. "עכשיו אטב אחד על שפה ימין של ערוותך", פקד. בחשש פתחתי את האטב, קרבתי לשפת הכוס הימנית ובאיטיות, מנסה לדחות את הקץ, סגרתי. הכאב היה חד. פועם. נשמתי עמוקות. "תני לכאב לעטוף אותך. אל תתנגדי לו". מנסה לעשות כדבריו.
"עכשיו אטב נוסף על השפה השנייה. חזרתי על הפעולה שנית. שואלת את עצמי מה יהיה מיקום שני האטבים הנוספים. "אטב חמישי ואחרון מקמי על דגדגנך."
האם אסרב? הכאב מפחיד. הרצון לעשות כרצונו חזק יותר ואני ממקמת את האטב באיטיות במקומו. הכאב גורם לי לנוע באי שקט במקומי. מופתעת גיליתי שאני נוזלת מיצי תאווה. ההכרה שהכאב מגרה אותי הציפה אותי בהפתעה. המציאות שונה כל כך מהדמיון, אך הכאב במציאות מגרה מכל דמיון. "החדירי שלוש אצבעות לתוכך". לאט, החדרתי את האצבעות לתוכי, מנסה שלא להזיז את האטבים, אך לשווא. כל תנועה מניעה אותם ומחדדת את הכאב. "תנשמי עמוק". הזכיר לי. "יפה כלבה, את ממש מוצלחת". למה המילים האלה עושות אותי מאושרת כל כך? גורמות לי להיות מוכנה להמשיך ולעשות מה שיאמר?
"הוציאי את ידך. עכשיו קחי את המלפפון שהבאת. הכניסי אותו לפיך ולקקי אותו, מצצי אותו כאילו היה אברי בפיך". אחזתי את המלפפון, סוגרת עליו את פי. מלקקת אותו בלשוני סביב, סביב ולאורכו. יונקת אותו כאילו היה זין זקור. "הכניסי אותו עמוק יותר, כלבה". דחפתי את המלפפון עמוק יותר לתוך גרוני. הרגשת מחנק עלתה בי. "אל תפסיקי", באה הפקודה. "הוציאי את המלפפון מפיך. לטפי אותו בידך. עכשיו הכניסי אותו לערוותך היוקדת וחשבי שזהו אני מתענג עליך".
המילים הוציאו אותי משלוותי. עצם הבקשה הטריפה את חושי, המגורים ממילא מכאב האטבים וההשפלה. החדרתי את המלפפון לכוס שלי. מזיינת איתו את עצמי בכוח. כל תנועה גורמת לאטבים לזוז במקומם ולשדר גלי כאב מתוק. האגן שלי נע כאילו מעצמו על הכיסא, הכוס שלי קולט את המלפפון לתוכו ופולט אותו חזרה החוצה במהירות הולכת וגוברת. "את לא גומרת עד שלא תקבלי אישור, כלבה". הגירוי כבר כמעט בלתי נסבל. אני על הסף. עוצרת את האורגזמה מלהגיע. משחזרת את שיעורי הצרפתית עם המורה לאה. רק לעכב את הגמירה מלהגיע ללא אישורו של אדוני.
"הוציאי את המלפפון מתוכך וקומי מהכיסא". באנקת תסכול אני עושה כבקשתו. "אני מרוצה ממך מאוד כלבה. לקקי את המלפפון. טעמי את עצמך. הרגישי את מיצייך." אני מלקקת את המלפפון באיטיות סביב. מוצצת אותו. "עכשיו כרעי על ארבע. צידך השמאלי למצלמה." מיהרתי לעשות כדבריו. "באיטיות החדירי את המלפפון לפי הטבעת שלך. עשי זאת בעדינות. יש לי סבלנות, אין מה למהר". אני עושה זאת ללא היסוס, מגורה עד כאב, שלב אחר שלב עד אשר המלפפון נעוץ באחורי. "את יודעת מה עליך לעשות עכשיו". החילותי מושכת ומחדירה את המלפפון לאחורי. הגירוי הולם בי בעוצמתו.
"עצרי" אמר. "הוציאי את המלפפון והניחי אותו בצד. עתה, הסירי את האטבים, אחד אחד. את הכואב ביותר השאירי לסוף. לאט פתחתי את האטב שעל שדי הימני. הכאב הלם בי. ההסרה כואבת יותר מאשר ההנחה. כך, אחד אחד הסרתי את האטבים. בכל פעם הכאב הולם בי בעוצמתו. הרגשת סחרור ואופוריה ממלאת אותי. "את יכולה לגמור בזמנך החופשי. את יכולה לגרות את עצמך כרצונך, כלבה". באה ההוראה הגואלת. התיישבתי על הרצפה, מפשקת את רגלי, מלטפת את דגדגני בתנועות עגולות ומהירות. הפורקן בא במהרה סוחף אותי באנקות עזות. "את כלבה נהדרת", אמר אדוני החדש. ממלא את ליבי גאווה. "נכון לנו עתיד נפלא יחד". אכן היה למה לצפות.
